בית יצחק - קבוע ספיקות כא

ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ושקל קודם זמן איסורו כיון דקודם זמן איסורו אין נ"מ כלל, א"כ דמיא לפירש שלא בפנינו אם. קודם שנודע האיסור או אפשר דלא אמרינן הכי ותחילה רצה ללמוד דין זה מדברי הרה"מ (בפ"ב מהלכות שבת) לענין פיקוח גל דכתב כיון שבשעת פרישתו שהיה ספק לנו אם ישראל אם עובד כוכבים לא היה צריך לנו מקרי פירש קודם שנודע הספק ולא נולד לנו הספק בקביעות ולפמ"ש למעלה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל לא די שאין משם ראי' אלא מוכח להיפוך כמ"ש דהרמב"ם ס"ל דגם בפיקוח גל הולכים אחר הרוב כמו בכל האיסורים וא"כ יקשה אמאי בפירש א' מהם לחצר אחרת פסק דמפקחין אלא ע"כ דהוה פירש מן הקבוע וכמחצה על מחצה הוא וכן לפירש הרא"ש בפרק ב' ג"כ אין ראי' דאפשר דמיירי בפירש קודם שנודע הקביעות של עובדי כוכבים או בפירש שלא בפנינו דכל איסורים אזלינן בה' בתר רובא וקמ"ל דבפ"נ לא אזלינן בתר רובא

והנה בש"ס בפ"ק דפסחים גבי ט' ציבורין של מצה וא' של חמץ קאמר שם דהיינו ט' חנויות ובפירש אחד מהם היינו סיפא דבנמצא הלך אחר הרוב משמע לכאורה קודם זמן איסור חמץ בשעת חיוב הבדיקה בדינו בליל י"ד דדוחק לומר דמיירי לאחר זמן איסורא דמסתמא כל אדם מבטל חמצו קודם זמן איסורו וא"כ החמץ אינו שלו וא"כ עיקר הבדיקה הוא שלא יבוא לאכלו והרי יש כאן ס"ס גמור שמא אינו חמץ ושמא לא יבוא לאוכלו ואף דכאן יש להפריד הספיקו' וספק א' נולד קודם לחבירו מ"מ להפוסקים דס"ל דלעולם ס"ס מותר אף דיש להפריד הספיקות מאי איכא למימר ועוד דבכה"ג נרא' דמהני ס"ס לכ"ע כמ"ש הת"ה הובא בש"ך (יו"ד סוף סי' נ"ז) בספק דרוסה שלא ימכרנו לעובדי כוכבים משום דאין לעשות ס"ס בידים משמע דאם אינו עושה בידים מהני לכ"ע וכשי"ת בשעה"ס בס"ד ועיין מ"א (א"ח ריש סימן תל"ט) גבי ט' ציבורין של מצה דפסק הרב בהגה דאם הככר קטן שיוכל לאוכלו אינו צריך לבדוק מטעם ס"ס אף דאין ב' הספיקות באים ביחד מ"מ כיון שקודם שש עדיין אין עליו שם איסור ובשעת איסורו באים ב' הספיקות ביחד מוכח משם דהמ"א סובר זה מיירי קודם זמן איסור חמץ ואעפ"כ אם הי' מן הקבוע לפנינו אמרינן דהוי כמחצה על מחצה ואפשר לומר דשאני חמץ דשמו עליו וכ"כ האחרונים בכ"מ לענין נ"ט בר נותן טעם בחמץ וכדומה

אך נ"מ לדידן לענין נדרים וכדומה שאסר על עצמו איזהו דבר וקבע לו זמן אימת יתחיל זמן איסורו ועדיין לא חל ונתערב באחרים ופירש אחד מהם לפנינו קודם שהגיע זמן איסורו דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא כשי"ת בסימנים הבאים בס"ד. ועמש"ל בהא דפרק לא יחפור ובפרק ב' דנדה גבי דם הנמצא בפרוזדור דהקשינו כיון דאין האשה. טמאה אלא בהרגשה א"כ הוה כפירש לפנינו מן הקביעות והוי כמחצה על מחצה וא"כ אף דרוב דמים באים מן המקור מכל מקום חייבים עליו על ביאת מקדש ואם נאמר דקודם שחל זמן איסור הוה כפירש שלא בפנינו קודם שנולד הספק הוה א"ש דהא קיי"ל דאין אשה טמאה עד שיצא דמה לחוץ וגם קצת ראיה מפרק בתרא דקידושין שהבאתי למעלה בהא דקאמר שם רוב כשרים אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש משמע דאף דפריש לפנינו ג"כ מרובא פריש והטע' משם דבעת פרישותו עדיין לא נקרא איסור עד שיבא על האשה ואז כבר פירש ולא נולד הספק בקביעות

ודע דבמש"ל דהרמב"ם ס"ל דבפ"נ אזלינן אחר הרוב א"ש לפ"ז מ"ש (בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"ח) וז"ל מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו וכתב ע"ז ההמ"מ וז"ל מבואר בגמרא דאפילו ס"ס כגון ספק יש אדם אם לאו ואם הוא ישראל ספק חי ספק מת מחללין ורבינו לא חשש להזכיר זה מפני שיזכיר בסמוך ואפי' ט' עובדי כוכבים כו' וכן ממ"ש מצאוהו חי מתבאר שאין ידוע להם אם הוא חי או מת עכ"ל

ולפמ"ש יש לומר דבדוקא כתב הרמב"ם כן משום דסובר דפ"נ דומה בזה לשאר איסורים וס"ס ברובא הוא וס"ל בפי' הש"ס דלא כפי' המ"מ דמ"ש לא מבעיא ספק הוא שם כו' אלא אפילו ספק חי כו' היינו לא מבעיא ספק זה דמפקחין אלא בספיקא כה"ג מפקחין דס"ד דספק זה גרע וכשו"ת אבל לא מיירי מב' ספיקו' ביחד ועיין בלח"מ שם שתמה על המ"מ בזה ומה שתירץ בלח"מ שם דאל"כ מאי קמ"ל מה לי האי ספיקא מה לי האי ספיקא אפשר לומר דשפיר יש נ"מ ורבותא בכל אחד יותר דספק שם או אינו שם הוי ספק השקול משא"כ ספק חי ספק מת י"ל כיון דמסופק לנו שמא מת נאמר דשכיח יותר שימות ע"י המפולת שנפל עליו משא"כ בספק ראשון שהזכיר תחילה י"ל דמיירי שידוע שהוא חי כגון שמכירים לפי ענין המפולת שאין ראוי ליהרג עי"ז מהרה וא"כ הוי ספק השקול ואח"כ קמ"ל רבותא יותר אפילו ספק ישראל כו' והיינו בט' עובדי כוכבים וישראל אחד שהעובדי כוכבים הוא הרוב אפ"ה מפקחין מטעם קבוע וממ"ש הרמב"ם אח"כ ואפילו מצאוהו חי ודאי דאין ראי' כלל דמילתא באפי' נפשיה קמ"ל דאם מצאוהו חי ובודאי היה שם אע"פ שנתרוצץ וקרוב למות וה"א דאין מחללין עליו שבת דואי ימות אח"כ אפ"ה מפקחי' משום חיי שעה

עוד י"ל דאפילו אם נאמר דהרמב"ם ס"ל דבס"ס מפקחין כדעת המ"מ מ"מ אפשר דברוב אין מפקחין דאע"ג דהרשב"א כתב בתשובה דס"ס מטעם רובא אתינן עלה ואפשר דאלים יותר מרובא מ"מ אין זה ברור כל כך והרשב"א הוצרך לזה משום דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ואפ"ה בס"ס מותר וע"כ מטעם רובא הוא משא"כ להרמב"ם דס"ל דספיקא בשל תורה מן התורה לקולא י"ל טעם אחר דלכך מותר בס"ס דבספק אחד נעשה איסור דרבנן ובספק ב' מקרי ספיקא בדרבנן כשי"ת בשעה"ס באריכות וי"ל גם כן דס"ס גרע מרובא דהא רובא וחזקה רובא עדיף וס"ס במקום. חזקה יש דיעות דלא מהני אפילו באלף ספיקות אף דהוה כמו רובא דרובא ונשאר מיעוטא דלא שכיחי דלא מצרפינן לי' לחזקה ויתבאר באריכות בשעה"ס

סימן כ"ב

דין קבוע באיסור דרבנן ופירש אחד מהם בפנינו

ויש להסתפק לפמש"ל דדין קבוע הוא בין לקולא ובין לחומרא אם היו כאן ט' חנויות מוכרות איסור דרבנן כגון פת של עובדי כוכבים וכדומה וחנות אחת מוכרת פת כשר ופירש א' מהם לפנינו לפ"ד הפוסקים הסוברים דפירש בפנינו הוה רק קבוע דרבנן דמדאוריית' אמרינן מרובא פריש וא"כ כאן הוה ודאי איסור דרבנן או דילמא כיון דחכמים עשו זה כמו קבוע כמחצה על מחצה והאיסור עצמו הוא דרבנן הם אמרו והם אמרו וא"כ לא חמיר עכ"פ מספק ואיסור דרבנן וכן יש לחקור באם נתערבו החנויות למאן דס"ל דהוה קבוע דרבנן ולקח א' בפנינו מן הקבוע דנימא ג"כ הם אמרו והם אמרו באיסורים של דבריהם דהשוו אותם לשל תורה ואמרינן דהוה רק ספק איסור לבד ונ"מ בהך דינא דנזיר בסעיף ד' שלקח מן הקבוע ונתערב אח"כ באחרים דמותר מטעם ס"ס ואף לדעת הרב שחולק שם ואוסר מטעם דספק הראשון אסור מן התורה והוי ספק אחד בגופו ספק ב בתערובו' מ"מ בנידון זה גם להרב אין כאן חשש דהא ספק הראשון אינו אסור כאן מן התורה ועיין תוס' פ"ק דפסחים גבי ט' ציבורין של מצה שפירש"י של ענין בדיקה מיירי והתו' הקשו עליו דהא הוה דרבנן והיאך מדמה להו לט' חנויות דהוה דאורייתא והרשב"א דייק משם דפי' לפנינו הוה כלוקח מן הקבוע דקאמר התם אתא עכבר ושקל כו' דמדמ' לה ללוקח מקבוע דחנויות

וכבר כתבנו למעלה דמוכח מכאן דהרשב"א ס"ל דפירש מן הקבוע לפנינו הוה כלוקח מן הקבוע יעו"ש ומשמע דהוה כאן חשש איסור דאורייתא ולכאורה קשה מכאן על שיטת התו' דפירש דלענין אכילה מיירי למה לא נקט הש"ס הך בעיא לענין בדיקה ולהיפוך בט' ציבורין של חמץ וא' של מצה דבלוקח מן הקבוע הוה ספיקא דרבנן וא"צ בדיק' ובפירש הוה ודאי איסור דרבנן אם פירש שלא בפנינו אבל אם נאמר דפירש לפנינו מדאורייתא אזלינן בתר רובא ולא הוי רק קבוע מדרבנן א"כ, לעולם צריך בדיקה דהוה כודאי איסור דרבנן ולא אמרינן הם אמרו והם אמרו ולכן פירש הבעיא לענין אכילה ולכך מוכרח הש"ס לומר דמיירי בט' ציבורין של מצה ובפירש לפנינו דהוה קבוע דרבנן אסור לאכלו אכן כבר כתבנו דהרשב"א ס"ל דפירש בפנינו הוה קבוע דאורייתא וא"כ צ"ל דהש"ס נקט הך דינא בט' ציבורין של מצה דנקט דומיא דמתניתין דט' חנויות דמייתי עלה דהוה ג"כ רובא דהיתירא

ונ"ל דיש להוכיח דין זה שנסתפקנו בו מהא דידוע מחלוקת ר"ת ור"י בספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות תליא בשיטת הש"ס בפ"ק דביצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט שם דאיתא בברייתא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות דר"ת ס"ל דאם נתערבה קאי אודאי דאל"כ הו"ל ס"ס אף דהוי ספק ראשון בגופו ור"י ס"ל דקאי אספיקא ומוכיח מזה שיטתו דספק ראשון בגופו ספק ב' בתערובות אסור ולכאורה אין מכאן הכרח די"ל מ"ש וספיקא אסורה היינו כגון ט' חנויות מוכרות בשר טריפה ואחת נבילה דמקרי ג"כ קבוע ולקח א' מהם דהוי כמחצה על מחצה ונתערב באחרי' דאסור לפמ"ש הש"ך בסעי' ד' דטעמו של הרשב"א דמתי' בלקח מן הקבוע ונתערב באחרים משום דקבוע חידוש הוא וא"כ כאן הוה חידוש להיפוך דהא הרוב הם של איסור ולכן אם נתערב באלף כולם אסורות וא"כ אין מכאן ראי' לשיטת ר"י אע"כ דליתא להך חברא שכתב הש"ך וכמש"ל דאין חילוק דכל דהוה קבוע מקרי עכ"פ ספק איסור ודמייא לספק השקול אבל א"כ קשה להיפוך על שיטת ר"ת שדוחק עצמו לפרש דמ"ש ואם נתערב קאי אודאי דיש לפרש גם כן דקאי אספיקא כגון שרוב החנויות הוי טריפות ונתערבו החנויות למאן דס"ל דהוה קבוע דרבנן ולכך בפירש אחד מהם דנקרא ספק דחכמים עשו אותו קבוע ואעפ"כ כ אם נתערבו באלף כולם אסורות כיון דמדאורייתא לא הוי קבוע הוה כנתערב ודאי איסור אע"כ כיון דחכמים עשו אותו קבוע וגוף דין זה דדבר חשוב לא בטל הוי ג"כ דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו ולא הוי רק ספק איסור כיון דעשו אותו כקבוע ומותר בנתערב לפי שיטת ר"ת: