בית יצחק - קבוע ספיקות קיח

בקביעות לענ"ד אין זה מוכרח באה נאמר דמקרי נולד הספק על חתיכה הפורשת א"כ אין זה קבוע ולמה לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא ע"כ כיון דנודע האיסור קודם שפירשה החתיכה בעת שלקח הרי הוא ממש כשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן ולקח אחת מהן ואינו יודע איזו לקח דחייב אשם תלוי ועיין תה"א להרשב"א ובבדה"ב ובמשה"ב שם בדין אם לקח מן המקולין ואח"כ נודע ספק בקבוע ובדברי הש"ך שם (סי' ק"י ס"ק י"ד) דמוכח שם ג"כ דכל שנודע הספק בתחילה חל הספק על הקבוע כאלו אלו דנין על הקביעות לא על החתיכה הפורשת אף דחנויות ידועים כל אחת במקומה ומ"ש מעכ"ת למה לא קאמר בש"ס הך נ"מ דלמ"ד משום איקבע איסורא חייב. ולמ"ד אי אפשר לברר איסורו פטור מא"ת. י"ל דבאמת הי' יכול לומר כן וחדא מתרי טעמא נקט וכעין זה מצינו בכ"מ ואף דכל חנות נודעה במקומי ואין בה ספק וא"כ חתיכה הוא ספק חלב ספק שומן מ"מ כל שהספק נעשה ע"י שאינו יודע מאיזו חנות הוא ונודע שאיקבע כאן חנות אחת של חלב שפי' מקרי איקבע איסור ואיזה דומה לחתיכ' ספק שומן ספק חלב דשם אין הספק מצד דאיקבע כאן ודאי חלב דאולי ממקום שנלקח לא הי' שם חלב מעולם ומ"ש להביא ראי' מדברי המל"מ מהא דספק ממזר שכתב דהיכא דאיקבע איסורא אסור ואפ"ה שתוקי מותר. כבר הרגיש כת"ה בעצמו דשם הספק דילמא אזלי אינהו לגבה והרי אין זה ספק בקבוע

ומ"ש מע"ל לתמוה על המל"מ במ"ש דהיכא דאיתחזק איסורא לא התירה התורה ספק ממזר מהא דב"מ בקפץ אחד מן המנוים לתוכו דכולם פטורים ומדברי התוס' שם דאי הוי ברי' ולא בטילה הוי א"ש אף דשם איקבע איסורא אין משם הכרח די"ל כיון דקיי"ל מעשר בהמה אינו טובל מדאורייתא רק דחל עלי' מצות הפרשה אין שם קביעות איסור חל עליו וכל זמן שלא הופרש כולם שוים להיתירא וכדמות ראי' לזה מהא דאיתא בפ' מעשר בהמה דהאידנא בטלו חכמים מצות מעשר בהמה משום גזירה דלקוח או יתום. ואם הי' שם איסור חל עליהם קשה היאך יכולים חכמים להפקיע איסור דאורייתא דקיי"ל דנוהג גם לאחר חורבן הבית. וע"כ צ"ל דכיון דאינו טובל עדיין לא חל עליו שם איסור רק מצות הפרשה לבד. ובכה"ג יש יכולת בידם לבטל בשב ואל תעשה משום גזירה ודברי המל"מ מוכרחים לפמ"ש הרשב"א והרמב"ן דהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה מותר ילפינן לה מספק ממזר דהתירה התורה: והקשו עליו מהא דחייבה התורה אשם תלוי בספק איסור ותירצו דהוא ס"ל דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות דאתחזק איסורא וא"כ בכה"ג צ"ל דבספק ממזר אסור מן התורה דאל"כ הדרא קושיא לדוכתי' מהא דחייבה רחמנא א"ת וכן כתבו כל הפוסקים דהיכא דאתחזק איסורא אסור הספק מן התורה להרמב"ם ולענ"ד מוכרחים דברי המל"מ מן הש"ס פ' עשרה יוחסין (דע"ג ע"א) בהא דקאמר רבא שם דברי תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ואי דאזלה איהי לגבייהו הוי לי' קבוע כו' והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבוא כו' ומ"ט אמרו כו' ולכאורה תמוה למה הוצרך לומר הך סברא תחילה דרוב כשרים אצלה אפי' במחצה כשרים ומחצה פסולים לית לן בה דהא הוי ספק ממזר אלא ע"כ דבכה"ג לא התירה התורה דמקרי איקבע איסורא וחייב אשם תלוי ולכך הוצרך לומר דרוב כשרים אצלה וא"כ יש כאן ספק אי אזלי אינהו לגבה אי דאזלה איהי לגבייהו והוי לי' ככל ספק תורה בלא איקבע איסורא ומותר מן התורה. והא דקשה ע"ז דא"כ אין מוכרח מכאן דבספק השקול מותר מן התורה דילמא שאני כאן דהוי ספק מחצה ספק רוב: נדבר מזה לקמן אי"ה

ועוד מ"ש כ"ת שלפי דברי השיטה מקובצ' שתירץ לקושיית התוס' בב"מ פ"ק בסוגיא דקפץ אחד מן המנוים לתוכו כו' דמה דהתירה התורה ברובא להיתרא אינה אלא חזקה אבל מידי ספיקא לא נפקא ומש"ה אינו בטל וא"כ לפ"ד התירה התורה ספק ממזר אפי' ברוב פסולים אצלה דמ"מ ספק הוי הוא תמוה דא"כ קשה למה הוצרך רבא לומר מ"ט רוב כשרים אצלה כו' ומעכ"ת תירץ ע"ז בדוחק: ולענ"ד גוף דברי השיטה מקובצת הם תמוהים בעיני וסותר הכלל שבידינו דבכ"מ אזלינן בתר רובא אפי' להקל אפי' באיסורים החמורים ולהיפוך ברוב לאיסור קיי"ל דהולכים לחומרא והרי בחזקה קיי"ל דנחשב כודאי דסוקלין ושורפין על החזקות וא"כ כ"ש ברובא דרוב' עדיף מחזקה ולפי דעתו לפי דברי הרשב"א והרמב"ן דס"ל דהרמב"ם יליף לספק דאורייתא מותר מספק ממזר א"כ בכל איסורים שבתורה ניליף דרוב מותר מן התורה. והוא סותר מקרא מפורש אחרי רבים להטות ואין לומר דמספק ממזר לא ילפינן רק בספק השקול לבד ולא ברוב משום קרא דאחרי רבים דא"כ גם בספק השקול א"א למילף משום דאיכא למימר שאני ממזר דאפי' ברוב מותר וכיון דלא מצינן למילף לכולא מילתא מהתם לא ילפינן וכעין זה מצינו בכ"מ בש"ס ועיין פי כ"ש בסוגיא דכל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא כדרך הנאתן ובתוס' שם וכן מוכח ממ"ש בפ' עשרה יוחסין אמר רבא דבר תור' אסופי כשר מ"ט א"א כו' מאי איכא מיעוט דבעליהם הולכין למדה"י ומיעוט אריסות כו' ה"ל פלגא ופלגא כו' מוכח דברוב גמור הוי ממזר ודאי ולא התירה תורה בכה"ג. ולזה נראה שכיון הב"ש (סי' ד' ס"ק כ"ו) שכתב דבהך סוגיא מוכח דברוב פסולים לא מקרי ספק ממזר ומ"ש הב"ש למה נאמנת ברוב פסולים אצלה כיון דמדאורייתא הוי ממזר ודאי ותירץ משום די"ל שמא אזלא איהי לגבייהו וע"ז תמה מע"ל דהא נוטה לאיסור יותר מלהיתר דהוי ספק מחצה ספק רוב. ובש"ס לא קאמר הך סברא אלא ברוב כשירים להכשיר בכשירה דעכ"פ רובא להיתרא. תמה אני לפי זה יקשה על ת"ק דמתני' (שם ד' ע"ד ע"א) דס"ל כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה ושתוקי מותר בממזרת. ומשמע אפי' ברוב כשירים אצלה. וא"כ קשה הא הוי רובא לאיסור בממזרת ואף ר"א דס"ל ספיקן בודאי אסור וקיי"ל כוותי' היינו רק מדרבנן כדמוכח הסוגיא שם. ואפי' אם נאמר דמיירי ברוב פסולים שם קשה האיך מותר בשתוקית ודוחק לומר דלצדדים קתני ושתוקי בשתוקית מיירי אם הם שווים ברוב פסולים או ברוב כשירים

ולכך נלע"ד דספק מחצה ספק רוב באמת לא מקרי רובא כלל דזה גופא דאנן הולכין בתר רובא הוא מקרא דאחרי רבים להטות או בהלכה למשה מסיני הוא: ולא גילתה תורה רק בודאי רוב ולא בספק: וס"ס לא שייך כאן דהכל חדא וגרע יותר מספק אונס דשם אונס חד הוא' דשם עכ"פ רובא נוטה לאיסור משא"כ בנד"ד דהוא ספק רוב (ובקו"א בארנו כלל זה דספק מחצה ספק רוב באריכות) ומ"מ דברי הב"ש הם תמוהים עדיין דהא כ' דבסוגיא מוכח דברוב פסולים לא הוי ספק ממזר. ולפמ"ש הוי ספק ממש. ולפע"ד בלא"ה לא קשה מידי קושיית הב"ש לפמ"ש למעלה משום דאמרינן אשה מזנה בודקת ומזנה ולא שייך לומר שם דמרובא כריש דאולי אין רצונה לזנות עם כל הבא ויותר נכון לומר בהא דשתוקי דלאו דווקא משום דרוב כשירים אצלה אלא משום דהוה ספק רוב וספק מחצה כמ"ש ושם קאמר לרווחא דמילתא רוב כשירים ודוק

והנה לפי דעת הסוברים ספיקא דאורייתא מותר מן התורה יש ליישב בפשיטות. דהנה מצינו דהתורה גילתה בממזר דספק מותר שלא כן בכל איסורים שבתורה וא"כ י"ל שמה שהתירה התורה הוא מתור' ודאי ולא מתורת ספק. ובזה יבואר מ"ש הפוסקים דספק ממזר מותר בכשירה ובממזרת ביחד: והוא תמוה דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי ודמיא ממש לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור שאם הלכו שניהם ונשאלים בבת אחת שניהם טמאים ואפי' בס"ס קיי"ל דאם סותר ס"ס לחבירו לא אזלי' בתריה כמ"ש מזה באורך בחיבורי. ולפמ"ש דהתורה גילתה דספק ממזר מותר מתורת ודאי ולא מתורת ספק כיון דכל ספיקות שבתורה מותרים וכאן דגלה קרא ע"כ לומר דזה גילתה תורה דכודאי חשיב. א"כ לא שייך כאן ספק מחצה ספק רוב דבמחצה כשר מתורת ודאי ולא בספק וא"כ נשאר הדבר על ספק השקול ספק רוב ספק מחצה. לכך הותר ככל איסורים שבתורה דספיקם מותר מן התורה שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' מהרי"ט שכתב ג"כ כדברי דלכך מותר בכשירה ובממזרת ביחד משום דהתורה התירה מתורת ודאי ולא מתורת ספק והנאני מאוד כי מצאתי לי עמוד חזק להשען בו וכן כתב בפר"ח כמהרי"ט בזה בסי' ק"י בכללי ס"ס ע"ש

אכן לפי דעת הסוברים ספיקא דאורייתא אסור מן התורה א"כ אין זה מוכרח לומר דמאי דגילתה התורה בממזר הוא בודאי די"ל שהוא רק ספק דקיל יותר משאר איסורים בזה דספיקו מותר וא"כ אין לנו לומר דמותר בכשירה וממזרת ביחד וכן אם נאמר דהרמב"ם ודעתי' ילפי הא דספק דאורייתא מותר מהא דספק ממזר כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ג"כ לא א"ש דא"כ בכל איסורים שבתורה נמי נימא הכי דמותר בתורת ודאי ואף היכא דסתרי אהדדי. וזה ודאי אינו דיקשה מהא דשני שבילין וכמ"ש אלא ודאי דלפי שיטתם לא הותר בשתיהם יחד וא"כ צ"ל הסוגיא משום דספק מחצה ספק רוב לא נחשב לרוב וכמ"ש ודוק. ועפר"ח שם שכ' דלשיטת הרמב"ם בספק ממזר אפילו בא ממקום דאתחזק איסורא כגון א"א שנתקדשה בספק ג"כ התירה תורה וחולק על המל"מ שכתבתי למעלה בשמו דבמקום דאתחזק איסורא לא התירה התורה. ודברי הפר"ח תמוהים לענ"ד דכיון דקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות א"כ כודאי חשיב ולא נקרא עליו שם ספק ממזר כלל אלא שם ודאי ממזר אכן במ"ש המל"מ דבספק ממזר שנולד ע"י שתי נשים שילדו במחבואה בכה"ג לא התירה התורה ג"כ משום דאתחזק איסורא לפע"ד לא נראה כן דאף דאתחזק איסורא מ"מ גם היתרא אתחזק והוא ספק השקול ממש ודמיא למ"ש בש"ס דהיכא דאזלא איהי לגבייהו הוי לי' קבוע וכמחצה על מחצה הוא והתורה אמרה ודאי ממזר הוא דלא יבוא כו' וא"כ הרי גם במחצה על מחצה מותר מן הסורה דדמיא ממש לשתי נשים שילדו במחבואה אכן דברי המל"מ יש להם מקום לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ם יליף הא דספיקא דאורייתא מותר מספק ממזר וא"כ לפי שיטתם דתירצו הא דחייב אשם תלוי בספק איסור הוא משום דס"ל דבעינן שתי חתיכות ומקרי אקבע איסורא וא"כ צ"ל דבכה"ג גם בספק ממזר אסור דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך ילפינן משם דשם גם באיקבע איסורא מותר: וע"כ צ"ל כמ"ש למעלה משום ספק רוב ספק מחצה דמקרי ספק וא"כ באמת אם ידעינן דאזלא איהי לגבייהו אפי' ברוב כשירים לא התירה התורה ספק ממזר

ובדין אם החנות האחת מוכרת ספק טריפה שכתבתי בחיבורי דמותר מטעם ס"ס. וכ' מע"ל בשם תשו' דרכי נועם להיפוך ולמד דין זה מקבוע דחתיכות דאפי' בספק טריפה אסור ומכ"ש בקבוע דאורייתא הנה הס' הזה איננו אתי ודבריו לענ"ד אינם מוכרחים וכמו שהעיר מע"ל בעצמו דלא דמי דשם ספק הראשון אסור מן התורה קודם שנתערב והוי כודאי ובנתערב אח"כ הוי איסור ודאי משא"כ בקבוע דחנויות דהספק אינו חל על החנויות רק על החתיכות הפורשות ובו נולדו שתי הספיקות יחד וזה ברור לענ"ד ומה שדחה כ"ת דמ"מ ספק הראשון כבר נאסר מן התורה ולא דמי לביצה דתחילת ביאתו לעולם הוא בשני ספיקות משא"כ בחתיכות לא הבנתי דהא הביצה אינו דבר מחודש וענין אחר רק הוא ממש חלק מהתרנגולת עצמה. וכאחד מאיבריה דמיא וכמ"ש בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה כו' תרנגולת שהזיקה גובה מביצתה מ"ט כנופה הוא. רק לחד מ"ד אינו גובה דפירשא בעלמא הוא וכן קיי"ל דביצת טרפה אסורה דאורייתא ודמיא הביצה לחתך בשר בפנים והוציאו לחוץ: א"כ גם שם ספק הראשון אסור מדאורייתא וכגופה וע"כ צ"ל כיון שהתרנגולות לא נתערבו לא נקרא עליהם ביחד שם איסור רק כל אחת בפני עצמה היא וכל הספק אינו בתרנגולת רק בביצה ובעת שחל הספק אז באים שתי הספיקות יחד ובענין אחד וא"כ ה"ה בחתיכה שלקח מן הקבוע שג"כ אינו חל הספק על החנויות אז באים שתי הספיקות יחד על החתיכה ושפיר י"ל תחילה שמא אין כאן איסור כלל אמנם אף שאנו מדמין חלילה לי להורות הלכה נגד הגאון בעל דרכי נועם רק כתבתי להעיר המעיין ולאשר לו משפט הבחירה יבחר לעצמו

ומה שהשיג כ"ת על מ"ש בחיבורי שדין קבוע חידוש הוא.. סברא זאת לאו דידי הוא ולא עלי תלונתו רק על הרשב"א בתה"א הובאו דבריו בש"ע (סי' ק"י סעי' ג') במ"ש שהלוקח מן הקבוע כו' ועש"ך שם והוא נזכר ג"כ בדברי הר"ן ובכ"מ בפוסקים דדין קבוע חידוש הוא והוא פשוט ג"כ מסברא ומ"ש כת"ה להוכיח מהא דכתובות באשה שנאנסת