בית יצחק - קבוע ספיקות קיז

עין ולא עין ונפש כו' משא"כ בלאו וזה לא שמענו וגם דא"כ לא הוצרכו התוס' שם בחולין לומר דסוגיא ס"ל התראת ספק שמה התראה, ולענ"ד הי' נראה לתרץ דבריהם דלכאורה הם קשי ההבנה שהקשו בממנ"פ אי ס"ל התראת ספק לאו שמה התראה א"כ אפי' אי אמרינן ס"ל להחמיר ג"כ פטור ואי ס"ל שמה התראה א"כ יתחייב כשנמצא שהרג ישראל וע"ז תירצו לחלק משום שאינו יודע אם יבוא לידי אסור שאינו יודע את מי יכה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דאפי' נאמר ס"נ להחמיר ג"כ אינו יודע אם יבוא לידי איסור שמא יתברר אח"כ שעובד כוכבים הרג וגם דברי התו' בעצמם אין להם ביאור למעיין היטב. לכך היה נלע"ד דהנה הטעם דהתראת ספק י"ל כיון דצריך העובר העובר לקבל עליו ההתראה ויתיר עצמו למיתה א"כ בעת שמתרה אותו והדבר ספק אם יבוא לידי חיוב אין כאן קבלת מיתה ולכך אי הוי אמרינן ס"נ לחיוב דאם יתברר אח"כ שישראל הרג יתחייב וכן אם לא יתברר כלל ג"כ חייב ואין כאן צד פטור רק כשיתברר אח"כ שעובד כוכבים הרג וכיון דקיי"ל דאזלינן בכל דבר בתר רובא אפי' בד"נ א"כ בשעת מעשה ההתראה יש כאן קבלת מיתה משא"כ אי אמרינן ס"ל להקל א"כ יש כאן רובא לפטור ממיתה ואין כאן קבלת התראה לכך אפי' מאן דס"ל שמה התראה פטור כאן. משא"כ למאן דס"ל אין שמה התראה אף דיש כאן רובא לחיובא היינו אף אם נאמר ס"ל להחמיר מ"מ כיון דיכול להתברר אח"כ שמא יתברר שעובד כוכבים הרג אין כאן קבלת מיתה דהוא ס"ל דכל התראה שיוכל להתברר, אח"כ לפטור בתחילה לאו שמה התראה אפי' בשעת מעשה רובא לחיוב. ומאן דס"ל שמה התראה אפי' בשעת מעשה הוי ספק השקול כל שאח"כ נתברר שחייב שמה התראה דבתחילה הי' לו להיזהר דספיקא לחומרא: ובזה יבואר דברי התו' דכתובות על נכון וגם מתורץ הסתירה שיש משם למ"ש בפ"ק דחולין דכאן בכתובות כתבו לפי האמת דס"ל דאזלינן בתר רובא לכך כתבו דאי אמר ספק נפשות להקל אפי' למ"ד שמה התראה פטור דהא בשעת מעשה הזה רובא לפטור ואין כאן קבלת התראה למיתה משא"כ שם בחולין אזלא הסוגיא לפום מאי דס"ד דלא אמרינן דאזלינן בתר רובא א"כ הוי ספק השקול וכיון דשמה התראה א"ש דחייב אם יתברר אח"כ דלאו טריפה הוה ודו"ק

ומ"ש מעכת"ה עוד לתמוה על הגאון פני יהושע בהא דספק ממזר שכתב דא"א למצוא בספק בן תשעה לראשון משום דרוב נשים לט' ילדן שנעלם ממנו ש"ס ערוכה בסוגיא דפ' החולץ דר"נ קאמר שם לרבא דכיון דרוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה אתרע לה רובא באמת היא קושיא עצומה ויותר תמוה דהוא עצמו מביא שם הסוגיא הנ"ל ואיך נעלם ממנו כהרף עין ולכך היה נלע"ד לכאורה ליישב דבריו שלא יהי' מוקשה כ"כ עפ"י מ"ש התו' פ"ג דכתובות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה וזו שהקשו מהא דתנן ואלו נאמנים להעיד בגודלן כו' ותירצו דרוב נשים בתולות נשאות עדיף טפי מרוב הנישאות בתולה יש להם קול ולכך אף דאתרע קצת הרוב מ"מ לא אתרע לגמרי שלא יועיל עדות הגדול מה שראה בקוטנו. וא"כ צ"ל ע"כ דמדאורייתא מקרי עדיין רוב גמור אף דאתרע כיון דהוא עדיף טפי דאל"כ היאך יועיל עדות זה דהא מדאורייתא בעדות בעינן תחילה וסוף בכשרות וא"כ, ה"ה בנד"ד אף דאתרע הך רובא דיולדות לתשעה עדיף טפי מהך רובא דעוברה ניכר לשליש ימיה לכך לא מקרי ולד השני ספק ממזר כיון דמדאורייתא מקרי רוב והוי ממזר ודאי והנה בפ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) איתא פלוגתא דר"י ור"א בהא דהיתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא כו' דר"י ס"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דחזקה דאם מהניא ג"כ לבת: ור"א ס"ל לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דחזקה דאם לא מהני לגבי ולד וא"כ א"ש דשם כיון דעכ"פ אתרע רובא דיולדות לתשעה והוי רוב שאינו גמור שפיר הוי מיעוט החשוב ומצרפינן לחזקת יבום דאתתא ושפיר קאמר שם ר"נ הלכך חייב מתני' א"ת (וס"ל דרובא דאתרע כיון שיש חזקה עם המיעוט החשוב מדאורייתא הוי כפלגא ופלגא כעין מ"ש התו' (חולין פ' ע"ב) דלר"מ דחייש למיעוטא דרבנן היכא דהוי עם חזקה חייש מדאורייתא וכן י"ל לרבנן ברובא דאתרע ודו"ק): ומוקי לה ר"נ למתני' שפיר מטעם דאתרע רובא ובזה ג"כ מתורץ מה שהקשו התו' פ' החולץ (ל"ו ע"א) ד"ה וזו כו'. והפנ"י שכתב דבכה"ג לא משכחינן ספק ממזר היינו אליבא דר"א דפליג על ר"י וס"ל דחזקה דאם לא מהני לגבי ולד א"כ מדאורייתא הוי רוב חשוב: ושפיר י"ל דהוי הולד השני ממזר ודאי דאורייתא ולכך לא רצה הש"ס לאשכוחי ספק ממזר בכה"ג כיון דלא הוי ככ"ע דלר"א לא הוי ספק ממזר כמ"ש

אכן אחר העיון ראיתי שיש ליישב דבריו אליבא דכ"ע. דלכאורה יש לתמוה שם בסוגיא דפ"ק דכתובות [רי"ב ע"ב) דאיתא שם אמר רבה מ"ט דמאן דפוסל בבתה בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה מי אית לה חזקה דכשרות:

ויש לדקדק מה בכך דאין לבתה חזקת כשרות הא בלא"ה קיי"ל דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולים אצלה וא"כ מה מועיל חזקה דאם אפי' לאם הא רובא וחזקה רובא עדיף וע"כ צ"ל כמ"ש התו' (שם די"ג ע"ב) ד"ה כמאן כו' דטעמא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וצריך ביאור לדבריהם ג"כ דאם נאמר דזה הוי ודאי דבודקת ומזנה א"כ מ"ט דמאן דפוסל בבתה אפי' נאמר דרוב מזנות בודקות ומזנות ג"כ קשה דהא בבת ליכא שום חזקה לא לאיסור ולא להיתר א"כ ודאי דהיה לנו לילך אחר הרוב ואם נאמר דאינו אלא חזקה בעלמא חזקה דאשה בודקת ומזנה דא"כ קשה מ"ט מכשירין באם כיון דרוב פסולים אצלה ואין לומר דכיון דיש מיעוט כשרים אצלה ומיעוט דבודקת ומזנה א"כ הוי כפלגא ופלגא ולכך באם שיש לה חזקה דכשרות הוי כספק השקול במקום חזקה משא"כ בבת שאין לה חזקה זה אינו דהתו' כתבו שם בהא דקאמר מסייע ליה לריב"ל כו' דהקשו תיפוק ליה דהתם כל פסולים אצלה משא"כ כאן רוב פסולים ותירצו דרוב ככל כו' ע"ש ולפמ"ש הדרא קושיא לדוכתי' תיפוק ליה דהתם כל והכא רוב:

לכך נ"ל לומר דכאן במדברת בלא"ה א"ש דהטעם שהכשירו חכמים הוא משום דכיון דלא ס"ל הך סברא דכיון דאסתתר אין אפטרופס ופס לעריות. וס"ל דיש לה מגו דלא נבעלה ולכך היא כשירה משא"כ בבתה לא מהני מיגו דיד' לאכשורי לבת כיון דהבת אינה יודעת ואינה טוענת בברי וכמ"ש הש"ך בח"מ (סי' נ"ו סק"ה) בשליש אף שיש לו מגו כיון דהתקבל אינו יודע הדבר לא מהני מגו דשליש לגבי דידי':

ומאן דמכשיר י"ל דס"ל כיון דתחילה צריכים אנו לדון על האם עצמה ובה נולד הספק ואתה מכשירה מטעם מגו א"כ ממילא צריך אתה להכשיר את בתה ג"כ דהא בהא תליא ואינו דומה למ"ש הש"ך שם' דשם מה שאנו דנין הוא רק על המקבל אם זכה בחפץ אבל בשליש עצמו אין אנו דנין עליו כלל ובמעוברת דלא שייך טעם זה דמגו צריך לטעם שכ' התו' דבודקות ומזנה וראיתי בס' יד החזקה הנדפס מחדש על כללי רובא וחזקה (שאנה ה' לידי כעת. שכ' לתי' קושית הפנ"י שהקשה שהש"ס בסוגיא דאלמנת עיסה) קאמר בלשון בתמי' מי דמי התם אשה נישאת בודקת ונישאת הכא אשה מזנה בודקת כו' הרי שמבואר להיפוך וכ' דשם הכוונה בדברי התוס' דאשה מזנה יש לה רצון ולא שייך לומר כל דפריש כו' דאולי אינה רוצה לזנות עסתי שפורש עד שתהא בודקת להגן לה ולכך הך סברא מועיל שאף שרוב פסולים אצלה לא יהי' נחשב רוב כי אם לספק השקול לכך מהני גבה חזקה דכשרות וע"ש בס' הנ"ל שכ' לתרץ מ"ש התו' (די"ד ע"א) בסוגיא דאלמנת עיסה דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה משום דלית לה חזקה. דלכאורה הוא נגד ההלכה דאנן קיי"ל כר"י דמהני חזקה דאם לגבי דבת ותירץ שם דיש חילוק בין אם החזקה דאם הוא מצד גוף הדבר כמו חזקת צדקת וכדומה וכיון שהחזקה מראה על גוף הדבר שלא היתה מזנה עם פסול ג"כ הוי כמו בריא ולכך מהני גם לבת משא"כ באלמנת עיסה ששם האם עצמה אינה יודעת כלל וא"כ אי החזקה מראה על בירור הדבר שהיא אומרת אמת רק שמעמידים אותה על חזקה הראשונה בלא טעם א"כ בבת דלא שייך חזקה ראשונה שפיר לא מהני לכ"ע אף לר"י וא"כ בהא דספק בן תשעה לראשון כו' שם ג"כ אין האשה יודעת בודאי לא מהני לבת החזקה אליבא דכ"ע א"כ א"ש דשם אזלינן בתר רובא ואתא דברי הגאון בעל פנ"י כהוגן

אמנם אחר העיון אין חילוק זה מוכרח כלל ויש הוכח' לזה ממ"ש פא"ט (דנ"ג ע"א] רוב אריות דורסים וכל הדורס כו' עיין תוס' שם שמ"ש וכל הדורס לאו דווקא אלא רוב הדורסים וא"כ יש כאן רוב אריות דורסים דעדיף טפי ואפ"ה לא חייש לספק דרוסה. ואף אם נאמר שם דמצרפינן מיעוט שאין דורסים לחזקת כשרות דבהמה מ"מ הוי כמחצה על מחצה עכ"פ: וא"כ למה לא חייש לספק דרוסה ויותר תימא עוד דפריך שם אדרבא רוב שוורים מתחככים כו' ומאי מקשה הא מצד סברא זאת מסתבר יותר להתיר כיון דרוב הראשון עדיף אלא ע"כ דאין לדמות הענינים להדדי

גם מ"ש מעכ"ת עוד דנוכל למצוא ספק ממזר בזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחשבו הרמב"ם (פט"ו מהא"ב) לספק ממזר ומ"ש הפנ"י בזה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דחה מע"ל דכיון דזרק לה קדושין אתרע חזקתה והביא סמוכות לדבריו ממ"ש התו' פ"ב דכתובות (דכ"ג ע"א) ד"ה תרווייהו באמת מדברי התו' אין הכרע דשם כ' לתרץ אמאי לכתחילה לא תינשא והיינו כיון דאתרע חזקתה לכך החמירו בזה חז"ל לכתחילה וא"כ מוכח משם איפכא דמדאורייתא אף דאתרע מ"מ הוה חזקה גמורה דאל"כ למה לא תצא: וראיתי שכת"ה כיוון לזה ורצה לתקן לשונו במ"ש שהרמב"ם ס"ל דבכה"ג אפי' בדאוריית' לא אזלינן בתר חזקה ונתבטל החזקה לגמרי ולענ"ד קשה ע"ז מסוגיא דפרק ד' אחין במתניתין דכולם שהיו להם קידושין או גירושין בספק כו' וקאמר שם רבא ואלו ספק קרוב לו כו' לא קתני דהעמיד אשה על חזקתה כו' מוכח מזה דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקה (ולא דמיא להא דנמצא מים בראש שכ' הרמ"א בסימן נ' שיצתה מחזקתה מחיים דש"ה דשם לא הוי רק חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות וכל שנמצא מים בראש יצתה מן הרוב דרוב אין להם מים בראש משא"כ כאן דיש חזקה ברורה שהיתה פנוי' מעיקרא. ולא הוי חזקה דאתיא מחמת רובא) ומצאתי מקום לדברי מע"ל בתשו' פנים מאירות (סי' ט"ו) שהאריך להוכיח מכ"מ דלא אזלינן בשום דוכתא בתר חזקה רק במקום שיש לחוש לאיזה חששא ולא כשנולד ריעותא ויש כאן ספק השקול. והרגיש שם בקושיא הנ"ל מהא דרבה פ' החולץ ותירץ דלרבא במסקנא דסוגיא שם לא אמרינן הכי ע"ש. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דמנין לנו להשוות מחלוקת ולומר דרבא פליג על רבה דהא אין חולק שם רק שלא רצה לתרץ מתני' כרבה דא"כ גבי קדושין נמי נימא הכי כו' יעו"ש ולכך תירץ שם בגוונא אחרינא גם יש כמה הוכחות בש"ס דבכה"ג ג"כ אזלינן בתר חזקה. והראיות שהביא יש לדחותם למעיין שם וגם לפענ"ד דברי הפר"מ הם נגד כל הפוסקים ועיין ס"פ בכל מערבין בסוגיא דעירב בתרומה ספק מבעוד יום, נטמא כו' וכן בכ"מ בש"ס שהם סותרים דבריו לכאורה ומדברי הרמב"ם הנ"ל אין הכרח דמיירי בזרק לה קידושין כו' די"ל שמ"ש הרמב"ם שם באשה שנתקדשה מספק היינו שיש ספק בדין אם הוי קדושין כגון בנתן הוא ואמרה היא וכן בבעיא דשתי בנותיך בפרוטה כו' וכן בכ"מ בכה"ג דבכה"ג לא שייך לומר אוקמא אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ"ש הפוסקים בזה עיין בר"ן פ"ק דקדושין בהא דנתן הוא ואמרה היא מוכח שם דס"ל דגם בספיק' דפלוגתא מוקמינן אחזקה ויתבאר במ"א בזה באריכות. וכן מטין לשון הרמב"ם שכתב בנתקדשה בספק ולא כתב ספק נתקדשה. וא"כ יש למצוא ג"כ ספק ממזר בכה"ג היכא דהקדושין היו בספיקא דדינא שאין כאן חזקה

ובדין אי חייב בקבוע אשם תלוי שנסתפקתי בחיבורי והוכיח כ"ת דכיון דאנו דנין על החתיכה הפורשת לא נולד הספק