בית יצחק - קבוע ספיקות קיג

אך מה שקשה ע"ז ממ"ש התוס' פ"ב דמגילה (די"ט ע"ב) ד"ה ור"י דהקשו שם דבאיזו קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מ"ט דר"מ דמכשיר ואי בהגיע לחינוך מ"ט דרבנן הא קטן דרבנן יכול להוציא הגדולים שהם ג"כ דרבנן ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דמגילה שאני כיון דדברי קבלה הוא יש לו דין חיוב דאורייתא כמ"ש ויש לומר דאין ה"נ דהיו יכולים לתרץ כן וחדא מגו תרי מתרץ ועדיפא להו תירוצם זה דאפי' בדרבנן ממש תרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן דבלא"ה מוכח חילוק זה מהא דפ' לולב הגזול שהביאו התוס' שם דקטן אינו מוציא בקריאת הלל מה"ט ג"כ משום דהוי תרי דרבנן והגדול הוא חד דרבנן ואף דאמרו במס' עירובין דעירובין ונט"י שלמה תיקנו ואפ"ה מקלינן בספיקם ש"ה דלא נזכרו בכתוב כלל אפי' בדרך סיפור בעלמא ועוד יש לחלק בין מה שתקנו הנביאים לשם מצוה ותקנה או משום גדר וסייג לדברי תורה וכיון שזה עצמו לא עשו אלא להרחק' בעלמא ולכך מתירין בספיקו אכן אחרי כותבי זה מצאתי להגאון בנוב"י (מ"ת חלק יו"ד סי' קמ"ו) שהאריך וכתב דספק בדברי קבלה ונביאים לקולא ע"ש בדין ספק חרם. ואף שיש לדחות דבריו שם מה שהביא ראי' מדברי הרמב"ן במשפטי החרם דשם מיירי בדינים הנהוגים בחרם ולכך אזלינן בהו לקולא דדיני מוחים ומנודה לא נכתב בכתוב כלל. ולכך פסקו בהנך בעיות דפ' ואלו מגלחין לקולא ע"ש משא"כ במידי דנזכר בפירוש בכתוב מ"מ רב גוברי' דהגאון הנ"ל ובטלה דעתי נגדו. ומ"מ לדינא צ"ע

סימן ע"א

דין דלפעמים מחמת ספק איסור תורה הקילו ג"כ על ידי זה להוציא ממון

ידוע היא דכמו דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא כמו כן קיי"ל ספק ממונא לקולא לנתבע ולפעמים מצינו שמחמת שחששו לספק דאורי דאורייתא להחמיר עי"ז הקילו ג"כ להוציא ממון ומנא אמינא לה מהא דאי' פ' המפלת (דכ"ה ע"א) גבי מפלת שפיר שאינו מרוקם דר"י ס"ל דהוי ולד וקאמר שם ר"נ דמחלוקת בעכור אבל בצלול ד"ה אינו ולד ופריך מהא דתנן במס' בכורות אלא אמרו סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שליא ושפיר ואי אמרת בעכור מחלוקת א"כ סברא הוא מ"ש אשה ומ"ש בהמה ומשני ר"י ספוקי מספקא להו גבי בהמה דאיסורא הוא דאיכא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא לחומרא. גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא וכתב התוס' ד"ה לגבי בהמה וז"ל ואע"ג דקולא הוא שמוציאין ממון מרשות ישראל היינו משום דאי לא יהיב לכהן אתי למשרי בגיזה ועבודה הרי בפירוש דמחמת דלא יביא להקל בספיקא דאיסורא ראו חכמים אף להקל ולהוציא ממון עי"ז ולכאורה יש לעיין בזה דהא קיי"ל דלהוציא ממון חששו יותר דהא בס"ס באיסורים קיי"ל דמותר אפי' באיסור דאורייתא. וכן ברובא דהיתרא אזלינן בתרי' ובממונא קיי"ל דאין הולכין אחר הרוב וכן לכמה פוסקים אין מוציאין ממון ע"י ס"ס וא"כ היאך ראו להוציא ממון מספיקא כי היכא דלא ליגע באיסור גיזה ועבודה דשם הקילו יותר בספיקם. ובשלמא לדעת הסוברים ספיקא דאורייתא מן התור' לחומרא יש ליישב כיון דבממון יש כח ביד חכמים לעשות הפקר כמ"ש בכ"מ הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש בהא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לכך ראו חכמים להפקיע ממונו ולהוציא בכדי שלא יגע בספק איסור תורה שאסור מן התורה אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה מותר קשה למה עשו להוציא ממון עי"ז דהא אין כאן חשש איסור תורה כלל והוי כעין גזירה לגזירה והאיך הוציאו ממון עי"ז אך מלבד זה דברי התוס' שם תמוהים מאוד לפע"ד דדברי' נסתרי' מש"ס ערוך פ"ק (דב"מ ד"ז ע"ב) ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה כו' המוציא מחבירו עליו הראי' ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה הרי מפורש דאף שאסור בגיזה ועבודה אפ"ה אמרו המע"ה ולא חששו שמא יבא להקל באיסור גיזה ועבודה ואדרבא שם חמיר יותר אותו ספק איסורא דהתם סתמא נקט ספק. בכורות ומשמע ג"כ כמ"ש רש"י שם דהיינו בהמה שילדה ואינו ידוע אם בכרה או לאו ויש לומר העמידנה בחזקת שלא ילדה עדיין וא"כ הולד שנולד הוי ספק דאורייתא גם לשיטת הרמב"ם ואפ"ה לא חששו שמא יבא להקל ומכ"ש בהך ספיקא דנדה בהפילה שפיר דהולד הנולד אח"כ אין לו חזקה לאיסורא דא"א לומר דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה עדיין דכבר אתרע החזקה במה שהפילה שפיר עכור:

עוד יש לתמוה על דברי התוס' דלמה חששו להוציא ממון שלא כדין ע"י הך חששא דיש בו ס"ס ממש חדא שמא לא יבא להקל בגיזה ועבודה ואת"ל שיקל שמא אינו בכור. ולא דמיא למ"ש הפוסקים דאין לעשות ס"ס בידים כגון ספק טריפה דאסור למכור לעובדי כוכבים דש"ה כמ"ש מוהרי"ט והפר"ח דשם בעת שרוצה למכור לעובדי כוכבים אין בו אלא ספק א' ונמצא שהוא גורם שיבוא עוד ספק שני משא"כ בנד"ד שאינו עושה מעשה בידים במה שישאר הבכור בידו ולא ימסרנו ליד כהן אך זה יש ליישב ולומר כיון שאין הכהן מוציא מידו הבכור קילא לי' מילתא ויחזיקנו לעצמו ויסבור שאין בו קדושה ולכך שכיח מאוד שיביא לידי איסור והוה ספק הרגיל שאינו נחשב לספק כלל אלא הוא קרוב לודאי אבל באמת דברי התו' במס' נדה מוכרחים לכאורה דכן משמע מסתימות לשון המשנה דסתם ונקט סימן ולד בבהמה שליא ולא נקט שפיר דמשמע דלא עשו בו שום ספק אלא אינו ולד כלל ולכן משמע דהבא אחריו יש לו דין בכור ודאי אף ליתנו לכהן בע"כ. ויש לדחוק וליישב דאף דאמרו שם דר"י ספוקי מספקא לי' אין זה ספק השקול דבאמת לא שכיח דשפיר עכור יהי' בו תורת ולד ואפשר עוד לומר דמסתמא ס"ל לר"י כחכמים דס"ל במתני' ר"פ המפלת דאינו ולד עד שיהי' בו צורת אדם וא"כ יש בשפיר זה כעין ס"ס לקולא חדא דילמא הי' בו צורת חי' ועוף ואף דרוב נשים ולד מעליא ילדן כיון שהפילה שפיר איתרע לה רובא דיש לומר דלכך נעכר השפיר שלא היה לו ולד כתיקונו וספק שני דאף אם היה בו מצורת אדם שמא שפיר עכור לא נחשב לולד כלל ולכך מדינא אין זה ולד כלל ולכן הבא אחריו רובא הוא דהוי בכור רק דבממון אין מוציאין אפי' ע"י רוב או ע"י ס"ס ולכך בסברא כל דהו שיש כאן לחוש דילמא אתי בי' לידי גיזה ועבודה שהרי איסור גיזה בו מדאורייתא לפמ"ש לכן הפקיעו חכמים ממון בעליו עי"ז כיון שבאמת רובא הוא דוהלד השני הוא בכור ודאי ובזה א"ש ג"כ הא דקאמר בש"ס ומי מספקא ליה והא קרא קאמר ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולפ"ד הפוסקים הסוברים דספיקא דאורייתא מן התורה אסור קשה לישנא דקאמר מדרבנן. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת מדאורייתא אין בו חשש ולד מטעמא דכתיבנא משא"כ בהא דמס' ב"מ בספק בכורות שם מיירי בספק גמור כגון שנתערב ולדה שלא בכרה וכדומה לזה ולכך שפיר קאמר שם דהמוציא מחבירו עליו הראי' וגם אין בו חשש שמא יבא בו לידי איסור גיזה משום דכיון דהוה ספק גמור א"כ הוי כעין ס"ס וכמ"ש ודוק

סימן ע"ב

דין ספק דרבנן באיסור אחד ויש באותו דבר ספק דאורייתא באיסור אחד

יש לחקור אם הי' כאן ספק דרבנן באיסור אחד ויש באותו דבר ספק דאורייתא מה דינו כגון שהי' בשר ספק כבוש בחלב והבשר לא נמלח עדיין ונכבש בחלב ספק מעל"ע או פחות ממעל"ע דמטעם בשר בחלב הוא ספק דרבנן ומטעם בשר שנכבש בלא מליחה הוא ספק דאורייתא דקיי"ל דם כבוש אסור מן התורה דיש לומר כיון שמחמת דם אנו אוסרים אותו מטעם ספק דאורייתא וא"כ נחזיק אותו מטעם ספק זה לנכבש מעל"ע והאיך נתיר מצד בשר בחלב שהוא ספק דרבנן ונאמר שלא שהה בכבישתו מעל"ע והוי תרתי דסתרי ודמיא למ"ש התוס' היכא דאיכא ס"ס מדאוריית' דאסו' היכא דאיכא אח"כ ס"ס להיפוך כמ"ש בסימנים הקודמים ונ"מ בענין דידן אף דבלא"ה הבשר אסור באכילה מספק דאורייתא ומותר בהנאה דמטעם מליחה מותר בהנאה לענין אם נתערבה אותה חתיכה באחרות והיתה ראוי' להתכבד דבב"ח מקרי איסור מגופו ולא בטיל משא"כ מטעם דם שאין איסורו מצד עצמו לא מקרי חתיכה הראוי' להתכבד כמ"ש הפוסקי' ולכאורה יש ללמוד דין זה ג"כ ממ"ש בסי' הקודם מדברי התוס' דפ' המפצ' דמשו' שלא יבוא לידי איסו' גיזה ועבודה החמירו ג"כ להוציא ממון מספק אף דבממון אזלינן בתר חזקה דבעלים אפי' נגד רוב ג"כ אזלינן בתרי' א"כ כ"ש בספיקא דרבנן דהיכא דהוי רובא ודאי אסור כ"ש דאזלינן לחומרא כי היכא דלא ניתי להקל בספק דאורייתא אכן לפי מה שבארתי שם דלכך החמירו שם בספק דהפילה שפיר עכור משום דהוי כעין ס"ס לעשות הנולד אחריו בכור ודאי ולכך בסברא כל דהו אמרו דהוי בכור אף להוציא ממון א"כ אין ראי' משם ואדרבה מסוגיא דפ"ק דמציעא יש להוכיח להיפוך בהא דספק בכורות כו' המע"ה ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה הרי אף דסתרי אהדדי אזלינן בכל אחד לפי מה שהוא באיסורא לחומרא ובממונא לקולא וכן ראי' מהא דאיתא פ' המדיר (דע"ג ע"ב) המקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים כו' אינה מקודשת כנסה סתם כו' תצא שלא בכתובה וקאמר שם כתובה הוא דלא בעיא הא גיטה בעיא ומשני התם רבא האי תנא ספוקי מספקא לי' גבי איסורא לחומרא גבי ממונא לקולא הרי מבואר דאף דהוי תרתי דסתרי אהדדי מ"מ כל דבר תיקו אמילתי'. אך יש לדחות דהתם לא שייך הך גזירה שאם תצא שלא בכתובה יאמרו שאינה צריכה גט דהא תובעת כתובתה לא שייך רק אחר שתתגרש. א"כ האיך שייך למגזר והא כבר מגורשת היא משא"כ בנד"ד ששני הדברים באים כאחד שפיר איכא למיגזר ודמיא להא דפ' המפלת אך מסוגיא דפ"ק דמציעא שפיר יש להוכיח כמ"ש אך גם משם אין ראי' כ"כ דאפשר לענין הוצאות ממון החמירו יותר אף בסתרי אהדדי כמו דהחמירו דלא אזלינן בתר רובא וצ"ע למעשה ועמ"ש בזה בקונטרס דיני ברירה שוה תלוי בשיטת רש"י והתוס'

סימן ע"ג

דין אם מוציאין ממון ע"י ס"ס

הגם שלא ירדתי פה לחקור במה שנוגע לדיני ממונות כי אין עסקי בחיבורי זה רק למה שנוגע בענין איסור והיתר אעפ"כ ראיתי להזכיר פרט אחד מה שיש לעיין בו ונוגע ג"כ בהך ענינא דעסיקנא בי' בדין ס"ס שיש בזה מחלוקת הפוסקים ומדברי התוס' פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ משמע דמוציאין ממון ע"י ס"ס. וראיתי להגאון בעל פני יהושע שהרבה לתמוה על דברי התוס' אלו. ולענ"ד יש ליישב כל תמיהותיו לכן ראיתי להאריך קצת בזה והוא ראשית דבריו שם לפי מאי דמשמע בדברי התוס'. עצמם דספק דאורייתא אסור מן התורה וא"כ צ"ל דס"ס מטעם רובא הוא ובממונא קיי"ל דאין הולכין אחר הרוב ע"ש אי משום הא לא ארי' די"ל דהתוס' ס"ל דס"ס עדיף מרובא וכמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) והוכיח ג"כ מהא דיוחסין דרובא לא מהני וס"ס מהני והארכתי בזה למעלה בביאור דברי הרשב"א אלו: ומ"ש מהא דאיתא התם (שם די"ג ע"ב) בשקלא וטריא דהיא אומרת מוכת עץ אני דמשני הש"ס דאצטריך תרתי מתני' חדא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מיגו מהימנא והיינו ההיא דמוכת עץ. ואם נאמר דס"ס מהני להוציא ממון א"כ ההיא דמוכת עץ עדיפא לר"ג דשם איכא ס"ס אין משם הכרח כלל. דאע"ג דלרבי יהושע עדיפא לי' ס"ס ממיגו גרוע מ"מ ר"ג ס"ל להיפוך דמיגו עדיף מס"ס. וכן משמעות הש"ס בסוגיא דאלמנת עיסה דקאמר שם לר"ג עדיפא לי' בריא משמא כו' והיינו היכא דאיכא מיגו דכן צ"ל לר"י דס"ל במנה לי בידך וזה אומר איני יודע דלא אמרינן ברי עדיף משמא ומחלק דשם בר"ג איכא מיגו ולר"י עדיף לי' ס"ס וכו'. הרי דבסברא זאת באמת פליגי ר"ג ור"י וא"כ שפיר הוצרך הש"ס לומר אליבא דר"ג דשם בהיא אומרת מוכת עץ גרע דליכא מיגו וצ"ל משום חזקה כדקאמר שם וזה פשוט וגם מה שהוכיח מהא דאיתא