בית יצחק - קבוע ספיקות קיב

אם החלב מותר

בספר בינת אדם (שעה"ק סי' נ"ד) המציא דין אחד והוא היכא דס"ס בחיי הבהמה כגון בהמה שצולעת על ירכה ולא נודע אם נשמט הירך ויש ס"ס שמא לא נשמט ממקומו ואת"ל נשמט שמא לא אעיכל ניבי' דהוי ס"ס מעליא מ"מ אוסר שם החלב מטעמא שמא יבוא לידי בירור לאחר שחיטה: אף אם נאמר דאינו צריך לברר אחר שחיטה: מ"מ ח' חיישינן שמא בלא בדיקה יראה שנשמט הירך וא"כ נתברר למפרע שאכל החלב באיסור ולענ"ד דבריו תמוהים מאוד דהא קיי"ל בס"ס מטעם רובא אתינן עלה כמ"ש בסימנים שעברו: והרי מה שאנו אוכלים החלב בכל בהמה דעלמא מחיים ולא חיישינן שמא היא טריפה משום דאזלינן בתר רובא: והרי לאחר שחיטה חייבו חכמים לבדוק הריאה ואף אם תמצא טריפה ונאסר החלב שבשלשה ימים אתגלי מילתא למפרע דאכל איסור חלב בחיי' וא"כ הדברים ק"ו דהתם הבדיקה חיובית היא ואפ"ה לא חיישינן כ"ש כאן דאין הבדיקה חיובית לדבריו ועוד דהא כיון דאנו מתירין בחיי' מטעם ס"ס שהוא מחמת רובא מסתמא אנו מחזיקין אותה לכשירה ואיך ניחוש דילמא יתגלה דטריפה הוי והרי אנו מחזיקין אותה לכשירה מחמת רוב ואין לומר דכאן דנמצא ריעותא מחיים שפיר יש לגזור דזה אינו מה בכך כיון שיש ס"ס להתיר הרי הוא רובא להתירא ולא מקרי ריעותא כלל וראי' ברורה לענ"ד מהא דפ' המביא כדי יין (ד' ל"ד ע"א) עוף שדרסה בהמה או שרצצתה בהמה או שמפרכסת מותר לשוחטה ביו"ט ולא חיישינן שמא ימצא בה טריפות אח"כ ואיגלאי מילתא למפרע דחילל יו"ט ושם אתיילד ג"כ ריעותא מחיים והובא דין זה להלכה (או"ח סי' תצ"ח סעי' ח') ומה שהוכיח מדברי מרן הש"ך (כללי ס"ס סי' ל"ה) שהביא ראי' דס"ס צריך לברר מהא דמשני דאעירוב בנטילה ע"ש ותירץ בזה דחיישינן שמא ימצא ריעותא ודאי דאין משם ראי' דהרי כ' בפירוש דברי רש"י דהטעם הוא משום דהקריבהו נא לפחתך ולכך בקדשים חיישינן טפי. ולזה כ' שם הש"ך דדוחק הוא ר"ל דדוחק לחלק בכך כיון דס"ס הוא אין סברא לחוש למיעוטא דלא שכיחא למצוא טריפה משא"כ בספק טריפה שכ' רש"י שם ומ"ש עוד להוכיח מהא דוב וזבה בשביעי שלהם דטבילתם ביום ואמרו שם דהרי זה גרגרן דשמא יראה אח"כ ויסתור אין משם ראי' דהתם ליכא רובא להיתרא ואף שעומד בחזקת טהרה מ"מ רובא עדיף מחזקה ועוד דשם מקרי כמו ס"ס שיוכל לברר בכל דודאי צריך לברר כמ"ש לעיל וכאן אין הפסד אם ימתין זמן מועט עד יעבור היום משא"כ כאן שנאסר החלב מחיים זה הפסד גדול ועדיף מס"ס שצריך טורח רב דודאי לא חיישינן להכי גם מ"ש עוד בשמוטת הירך דיש לחוש בכל שעה שמא עכשיו נתעכלו הניבים ושכיחי גם זה אינו כיון דס"ס הוא בכל עת למפרע ולהבא אין לנו לחוש בזה ומ"ש הרב (סי' תנ"ח סעי' ה') באו"ח גבי עגל שנולד ביו"ט דבעינן הפריס ע"ג קרקע משום דחיישינן שמא ימצא ריעותא באיברים הפנימיים כבר השיג ע"ז הט"ז (שם ס"ק ב' וביו"ד סי' ט"ז ס"ק ב') ע"ש והביא ג"כ ראי' מהא דפ' המביא וגם מ"ש רמ"א שם כבר תירץ הב"ח דבריו משום דלא הי' לה חזקה טובה משנולדה אבל גם ע"ז השיג הט"ז ע"ש שדבריו נכונים. לכך נלענ"ד דאין להחמיר לאסור החלב

עוד נ"ל דאפי' לדבריו אין בזה חשש כלל דיש לומר גם אם ימצא באמת שמיטת הירך יש לצדד להקל ולהתיר החלב שנחלב קודם השחיטה לפמ"ש הוא בעצמו דבכל יום יש לחוש שמא איעכל ניבי' א"כ אנו מחזיקין הבהמה לכשירה עד סמוך לשחיטה ממש כמו דקיי"ל בסי' פ"א בנמצא טריפה לאחר שחיטה מכשירין החלב למפרע רק בנטרפה מחמת סירכא אסרינן למפרע מה שנחלב תוך שלשה ימים משום דאמרינן אין סירכא נעשית פחות משלשה ימים משא"כ בנד"ד דיש לומר ברגע סמוך לשחיטה ממש איעכל ניבי' ואין לומר כיון שצולעת מחיים וניכר דנשמטה מחיים אין סברא לתלות שברגע סמוך לשחיטה נעשה ויותר מסתבר לומר דמעת שנשמט הירך איעכל ניבי' והיינו הא דמתירין החלב קודם שחיטה משום דמעמידים הבהמה בחזקת כשרות מעיקרא מחזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשרות הם משא"כ הכא כבר יצאתה מן הרוב ממה שהיתה צולעת בחיי' ועכשיו נתגלה דנשמט הירך מאז שהיתה צולעת וא"כ יש לאסור החלב למפרע. אבל זה אינו דתינח אם הי' אפשר לומר דבעת שנשמט ממקומו אז איעכל מבי' הוי א"ש אבל ידוע הוא דבשעה מועטת כזו א"א שיתעכלו ניבי' כמ"ש הש"ך (סי' נ"ה ס"ק ד') ע"ש וא"כ שפיר יש לומר דעד סמוך לשחיטה היתה מן הרוב דלא איעכל ניבי' עדיין אך יש לומר דאם ראינו שנתעכלו הניבים כיון דבשעה מועטות כזו א"א להתעכל א"כ א"א להתיר החלב שנחלב סמוך לשחיטה ממש ודמיא לסירכא דאסרינן מה שנחלב תוך שלשה ימים משום דא"א לסירכא פחות מג' ימים וכאן שאינו ידוע לנו כמה זמן צריך שישהא עד שיתעכל א"כ דמיא ממש להא דאיתא בש"ס דמשערינן בכולי' משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' אפילו באיסור דרבנן וכמ"ש הט"ז (סי' צ"ח) דזה גרע מספק חסרון ידיעה משום דכל אחד משער בדעתו ויבא לידי איסור ודאי וא"כ ה"ה בזה ואפי' אם רואה רק שנפסקו הניבים לדידן דמחמרינן משום דאין אנו בקיאים בנתעכלו כמ"ש בסי' נ"ה אפי' בהפ"מ אם ופסקו כמ"ש הש"ך שם (ס"ק וא"ו) ע"ש א"כ שפיר יש לומר ג"כ כיון שאנו מחמירין ותופסים שנתעכלו א"כ א"א לומר שסמוך לשחיטה רק מקודם לכן וא"כ יש לאסור החלב למפרע מטעמא דכתיבנא ואין להתיר מטעם ס"ס ספק שמא לא נתעכלו ואת"ל נתעכלו שמא שנים או שלשה ימים סמוך לשחיטה ולא יותר כיון דאין אנו בקיאין בזה כל א' ישער לפי אומד דעתו כמ"ש. אך לפי מ"ש המנ"י הובא דבריו בפרמ"ג בשפ"ד שם דזה שכתבו דבשעה מועטת א"א להתעכל לאו ודאי הוה ומידי ספיקא לא נפקא יעו"ש:

א"כ שפיר יש לומר דאולי תיכף בשעה שהיתה צולעת שאז נשמט הירך אז ג"כ איעכיל ניבי' וכבר יצתה אז מרוב בהמות כשירות ודמי' להא דשחטו בהמה ונמצא מים בראש דהחמיר הרמ"א כמ"ש (בסי' נו"ן) דיצתה מן הרוב בחיים דרוב בהמות אין להם מים בראש. ועש"ך שם דדעתו נוטה קצת להתיר אפי' בנולד ריעותא מחיים לומר נשחטה היתר ומעמידי' על החזקה א"כ לדעתו ודאי דהחלב מותר מדינא תיכף אחר שנשמט' יריכה קודם דאיעכל כל זמן שיש להסתפק בו ואף אם נאמר דאנו מחמירין מטעמא דכתיבנא משום דכל אחד ישער בדעתו כמ"ש מ"מ ודאי דאין להחמיר כ"כ לאסור החלב מחיים שמא יבא לידי בירור שימצא שמוטה כמ"ש וזה ברור לענ"ד. אך בדין החלב אם אתעכל ניבי' או רואה שנפסקו יש לעיין בזה ועיין לבושי שרד שכתב בדין חסרה המרה לחלק בחלב בין תוך ג' ימים דהוי ודאי איסור ובין קודם ג' ימים דכמו שמצינו לרז"ל גבי סירכא והוגלד פי המכה דהדבר תלוי בג' ימים כמו"כ יש לומר הכא יעו"ש. וא"כ יש לומר ג"כ בנד"ד שהחלב שנחלב קודם ג' ימים יש להתיר מס"ס שמא לא נתעכלו הניבים אף שנפסקו וספק שני שמא תוך ג' ימים התחיל להתעכל ואין שייך לומר דכל אחד ישער בדעתו כיון שיש לזה קצבה וזמן מוגבל לאיסור ודאי היינו תוך ג' ימים כמ"ש ועדיין צ"ע למעשה

סימן סט

דין ס"ס לקולא ויש כנגדו ס"ס לחומרא

כתבו האחרונים דהא דקיי"ל ס"ס לקולא היינו דווקא דליכא כנגדו ס"ס לחומרא אבל אם יש כנגדו ס"ס לחומרא א"כ הוה ספק שקול ואסור בדאורייתא אבל אם יש שלשה ספיקות לקולא ושתי ספיקות לחומרא נראה דיש להקל כיון דרובא לקולא לפמ"ש דש"ס מטעם רובא הוא כגון שנמצא לאחר שחיטה פגימה בסכין שיש בו ג' ספיקות אם נאמר דמשם אחד הוי ס"ס והיינו שמא במפרקת נפגם ושמא במיעוט בתרא ושמא לא הוליך הסכין נגד הפגימה ואי לאו דבמקום חזקה אינו מועיל שפיר היינו מתירין אף דיש כאן ב' ספיקות לאיסור שמא בעור נפגם ושמא במיעוט קמא (ועמ"ש הפר"מ סי' שפ"ד סי' י"ח ס"ק ל"ז) בשם הבל"י ומש"ל (סי' מ"ח) אם הס"ס דלחומרא הוא רק בשנתפוס הצד היותר חמור אז יהיה ס"ס לקולא ובזה יש ג"כ ס"ס לקולא ומלבד זה יש ג"כ שני צדדים אחרים לקולא מה שבזה א"א למצוא צד לחומרא אף דהס"ס לחומרא הוא משם אחד או שאינו מתהפך וכדומה יש להחמיר ג"כ אף דלקולא לא חשבינן ליה לס"ס הרי כבר הרבו האחרונים הפר"ח והכרו"פ להוכיח דשפיר הוי ס"ס בכה"ג אף דאנו מחמירין אבל לקולא ודאי דאין לחושבו לספק א' וכבר כתבתי מזה בדיני ס"ס שאינו מתהפך באריכות

ונ"ל אם יש כאן איסור דרבנן וס"ס לקולא ונגדו ג"כ ס"ס לחומרא דיש להתיר דמה לי אם יש תפק אחד להקל וספק אחד להחמיר דמתירין באיסור דרבנן משום דספיקא לקולא בדבר השקול גם בשני ספיקות לכאן ולכאן שקיל הוי. וראי' ברורה לפענ"ד מהא דפ"ק דעירובין (ד"ה ע"ב) במבוי שמונה ועומד ארבע דמתיר שם בגמ' וקאמר שם מאי אמרת דילמא שוו כי הדדי הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא והקשו התוס' שם דלמה הוצרך להך טעמא דהוי ספיקא דרבנן הא גם בדאורייתא יש להתיר דיש כאן ס"ס לקולא ותירצו כיון דא"א לצמצם יש לספק ג"כ שמא המבוי מעט רחב משמונה וא"כ יש כאן ג"כ שני צדדים לחומרא לחומרא שמא דפרוץ מרובה יש בלחי יותר מארבע אמות ושמא כי הדדי נינהו. הרי מפורש אם הוא מדרבנן מטעם דיש ג"כ שני ספיקות כנגדו לקולא שמא עומד מרובה ושמא אין בעומד ד אמות ופשוט

סימן עיין

דין ספיקא דרבנן בדבר שהוא תקנת עזרא ונביאים

כבר כתבנו לעיל (סי' כ"ב) בענין ספק הנזכר בכתובים אף שהוא מדרבנן אזלינן בספיקו לחומרא והבאתי ראי' ממגילה כמבואר שם. ונראה דאפילו לא נזכר בכתוב בפירוש למצוה ותקנה. רק הוא תקנת נביאים או תקנות עזרא ג"כ אזלינן לחומרא ואבל ומצינו בש"ס פ' השולח בס"ת שנמצא ביד עובדי כוכבים ומזלות אמרי לה יגנז. ואמרי לה קורין בו ופירש"י טעמא דמ"ד קורין בו משום דהוי ס"ס ספק שמא ישראל כתבו וספק שמא ליתנו לישראל כתבו. והרי הוצרך לטעם ס"ס מוכח דמחד ספיקא אסרינן אף דלקרות בתורה אינו דאורייתא רק תקנות משה רע"ה ועזרא וא"כ הוי ספיקא דרבנן ואף דהתו' ר"פ הי' קורא ובמס' מגילה פ' הקורא למפרע כתבו דלקרות פ' זכר הוא מדאורייתא אין זה ברור כ"כ כמ"ש הראשונים ובספר החינוך להרא"ה דמדאורייתא מה שציותה תורה לזכור מעשה עמלק אין הכוונ' לקרות בס"ת כשר דווקא אלא אמירה בפה ענין מעשה עמלק הוא יוצא בזה. ראיתי להזכיר דבר נאה ומתקבל מה. שמצאתי בין כתבי מורי אבי הרב ז"ל כתוב בגליון שמה שנזכר במקצת פוסקים דגם פ' פרה הוי קריאתה דאורייתא. הוא דבר תימה כי אינה נמצא רמז קריאתה וחיוב הקריאה בפרשה זו למה דבר תורה לכך נראה שהוא טעות המעתיקים או המדפיסים שהי' כתוב פ' פורים והוא מעשה עמלק וכדעת התוס' וטעה המעתיק וכ' פרה במקום פורים וע"כ צ"ל כיון דהוא תקנות משהועזרא ונזכר בכתוב עכ"פ דרך סיפור אף שלא בציווי החמירו בו כמו בשל תורה בחד ספיקא. ובזה א"ש דברי רבינו יונה בפירושו לרי"ף במס' ברכות הנראים לכאורה תמוהים והוא במ"ש (שם ד"ח ע"א) בבעיא דבין פסיקא לפסיקא מאי ונשאר בתיקו. וכתב ע"ז רבינו יונה כיון דספיקא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן. והוא תמוה מאי איסור דאורייתא שייך כאן (וכן בש"ע א"ח סי' קמ"ו) פסק הך בעיא לחומרא ולפמ"ש א"ש. דכיון דתקנות נביאים מחמרינן בספיקו כבדאורייתא ממש וכן מצאתי בהג"ה על הרא"ש מספר ד"ת שכ' ג"כ על בעיא זאת דאזלינן לחומרא מהך טעמא ואיסור הפסקות דיבור באמצע קריא' התורה אינו מקרא מפורש לאסור רק דרך סיפור בעלמא כמ"ש נחמיה ח' (ובפתחו עמדו כל העם. עוד ראיה ממגילה שהטיל בה ג' חוטי גידים כשירה ובלבד שיהיו משולשים ופסקו הפוסקים לחומרא ע"ש ברא"ש ובש"ע או"ח (סי' תרצ"ג) יעו"ש: