בית יצחק - קבוע ספיקות קיא

אפשיטא נמי דינא הכי (עיין ברא"ש פ"ב דיבמות) בסוגיא דשניות דר' חייא דהרי"ף פסק שם בעייא לחומרא דאין להם הפסק: וכתב הרא"ש ע"ז אע"ג דהוי ספיקא דרבנן ולקולא משום דש"ס שקל וטרי למפשט להתירא ודחו ליה אלמא דעת בני הישיבה להחמיר: ומוכח דס"ל ג"כ בבעיא דלא אפשיט' אזלינן לקולא רק דהתם שאני ונמצא יוצא מדבריו דבכה"ג היכא דבני הישיבה דוחים לאיסור אזלינן לחומרא וצ"ע

אמנם הפר"ח בכמה מקומות וכאן בקו"ה דעתו להחמיר בבעי' דלא איפשטא אפי' באיסו' דרבנן או בס"ס בדאורייתא והפר"ח בסי' למ"ד האריך להשיג עליו בזה בדברים נכונים והעלה דאף בעיא דלא איפשטא נכנס בגדר הספק ואף אם שתי הספיקות מוזכרים בש"ס בבעי' דלא איפשטא כל דספק השני תליא באם נחמיר בספק הראשון וספק ראשון לא איפשט ולא נזכר בו את"ל אזלינן לקולא ע"ש וכן הדעת נוטה דמנין לנו לחלק בין אם נשאר בתיקו ובין בעיא דלא איפשטא ואם נאמר כל שלא נזכר בתיקו אף דלא אפשר למיפשטיה בדוכתי' אפשר למיפשטי' מדוכתי אחרינא וכמ"ש למעלה מ"מ כיון דאנן לא ידעינן לא גרע מספק חסרון ידיעה לכל העולם שהוא בגדר הספק כמ"ש למעלה

ויש לי מקום עיון במ"ש למעלה בסימנים הקודמים ובדברי הפוסקים דספיקא דרבנן לקולא בהא דאיתא במס' נזיר (דכ"ט ע"א) בהא דאיש מדיר את בנו בנזיר דפליגי שם ר"י ורשב"ל דר"י ס"ל הלכה הוא בנזיר ורשב"ל ס"ל כדי לחנכו במצות והיינו מדרבנן כדאיתא התם ושם ע"ב פלוגתא דתנאי עד מתי האיש מדיר את בנו בנזיר אם עד שיגיע לעונת נדרים או עד שיביא שתי שערות ושם לימא כי הני תנאי מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והי' ר"ג בודקו אם הביא שתי שערות כו' אמר לו רבי אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהי' בשביל אבא אם גדול אני אהי' בשביל עצמי ע"ש: ולכאורה יקשה מזה לרשב"ל דבכדי לחנכו במצות הוא דרבנן א"כ כל שהי' ספק אם הי' אביו יכול להדירו הרי יש כאן ספיקא דרבנן וצ"ל משום דאיכא לברורי לא סמכינן אספיקא דרבנן אבל מה דקאמר שם אח"כ (ד"ל ע"א) ואי אייתי שערות בי מצעי מאי כו' עתוס' שם דפירושו אם מביא שערות באמצע גזירות דיתבטל נזירות אביו ומשמע שם בש"ס דלרבי מספקא לן שמא אייתי שערות במצעי מדקאמר דלית לי' תקנתא עד שיש הא ששים יום עיין תוס' שם ואי מיירי דבאמת ראינו שהביא שערות באמצע הרי אינו צריך כ"א שלשים יום אח"כ וכן משמע בש"ס דמספקא לן ולכך חיישינן וצ"ל דהקושיא כך הוא רק לר"י ולרשב"ל הוה ספיקא דרבנן: ולא חיישינן לספיקא ובסמוך נדבר עוד בסוגיא זאת

וראיתי י להרב המורה בבינת אדם שכ' להוכיח דבעיא דלא אפשיטא בדרבנן לחומרא מהא דאיתא בעירובין (ד' צ"ג ע"א) אבעיא להו אחד בזה כו' ואת"ל כו' ומסיק והלכתא בעיין לקולא ולמה הוצרך לפסוק דבעיין לקולא הא בלא זה הוא בעיא דלא איפשטא בדרבנן: ולכאורה הוא ראי' עצומה: אבל אחר העיון נראה דאין משם ראי' כלל דהא ודאי: לדעת הרמב"ם דס"ל בכ"מ שיש את"ל בש"ס הוה כנפשטה הבעיא וכן דעת הגאונים בכמה דוכתי ופוסקים בכל מקום כאת"ל עיין דפ"ק דקדושין ובר"ן שם בסוגיא דחצייך בפרוטה כו' הי' מוכרח הש"ס לפסוק שם דבעיין לקולא בכדי לכלול. גם בעיא הראשונה אך גם לשיטת שאר פוסקים נראה דאין ראי' משם די"ל משום דלא מסתבר ליה להקל כ"כ למשדי האמצעי לכאן ולכאן ונשתרי תרווייהו דממנ"פ בחד מינייהו ליכא תלתא וערש"י שם ד"ה וכל היכי ועמ"ש בסי' הקודם ג"כ דהיכא דאיכא ממנ"פ אין סברא להקל בספק דרבנן בפלוגתא דרבוותא וכן הוא בבעיא דלא איפשטא דשניהם שוים וא"כ שפיר הוצרך לומר דבעיין לקולא אף דלא מסתבר טעמיה וא"ש הכל

סימן ס"ו

דין ספק בהלכה למשה מסיני

בפר"מג במחודשים הביא בשם ס' תורת השלמים (מחודש ט"ו) בהלכה למשה מסיני יש מחלוקת הפוסקים אם ספיקו לחומרא או לקולא והכריע שם לחומרא וכן הדעת נוטה דבכ"מ הלכה למשה מסיני הוא דאורייתא ממש ולפמ"ש בסי' הקודם מוכרח הוא מסוגי' דנזיר דפריך שם ואי אייתי בי מצעי מאי דע"כ דפריך שם לר"י דס"ל הלכ' הוא בנזיר ומוכח דספיקא לחומרא דאל"כ לא פריך שם מידי אם לא שנדחוק לומר כיון דקי"ל כרבא במס' נדה בפ' בא סי' דכל שהגיע לשנים חזקה הביא סימנים אף דקיי"ל שם דלא אמרינן הך חזקה רק לחומרא ולא לקולא אעפ"כ מקרי חזקה וא"כ הרי הוא ממש ספיקא דרבנן במקום חזקה דקיי"ל דאסור כמ"ש בסי' הקודמים באורך: עוד ראי' לפענ"ד מהא דאיתא התם במתני' האיש מגלח על גזירות אביו כו' ושם (ד"ל ע"ב) בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו: והרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' נזירות ה' י"ז) כתב וז"ל הפריש האב מעות להביא מהן קרבנות טומאה ומת אין הבן מביא בהן קרבנות טהרה וכן אם הפרישם האב להביא מהם קרבנות טהרה אין הבן מגלח עליהם תגלחת טומאה שהדברים האלה ספק הם ואם הביא זבחיו לא עלו לו עכ"ל: הרי שפסק הרמב"ם הך תיקו לחומרא אפי' בדיעבד אם הביא לא יצא: אף דהלכה הוא בנזיר וא"כ מוכח להדיא דס"ל כל ספק בהלכה למשה מסיני אזלינן בספיקו לחומרא: וכאן לא שייך לומר משום דהוא בחזקת נזיר כמקדם ואינו יוצא מספק מידי חיובו דהא כבר נתבאר דבספק בעיא דלא אפשיטא אזלינן לקולא בדרבנן אפי' במקום חזקה: אלא ע"כ דהלכה למשה מסיני דין תורה יש לו ועיין כ"מ שם דהקשה על הרמב"ם שכ' דלא עלו לו הא אין לו תקנה דאם יביא אחרים שמא כבר יצא במעות של אביו וא"כ הוי האחרים שמביא אח"כ חולין בעזרה יעו"ש

וסבור הייתי לומר דהרמב"ם לשיטתו אזיל (דפסק בפ"ב מה' שחיטה ה"ג) דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ואף דלכתחילה אין להכניס א"ע בספק דרבנן כמ"ש בסימנים הקודמים בראיות גדולות ומוכרחות: מ"מ יש לומר תיקונא גברא כיון שאין לו תקנה אחרת והוי ממש כדיעבד אך דא"כ יקשה שם בסוגיא דאיש מדיר את בנו בנזיר קאמר שם רשב"ל דהוא רק מדרבנן כדי לחנכו במצות: ופריך שם ארשב"ל דא"כ היאך מביא כי נטמא ציפרין וקאכיל כהן מליקה וגם הוי חולין בעזרה ומשני סבר לה כר"י בר' יהודא דאין שחיטה לעו' מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא: ופריך שם מהא דתניא ר"י בר"י אומר מנין לחטאת העוף שבא על הספק שאינה נאכלת כו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל כו' אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים: מאי שני איסורים לאו איסור נבילה וחולין בעזרה ומתקיף לה רב אחא ברי' דרב איקא ודילמא מחייב עליו משום דמתחזי כתרי איסורי' דרבנן: ועתוס' שם הר"י דפוסק שם דאסור בדיעבד לאכול הקרבנות אף דאכילת קרבנות הוי מצוה משום ספיקא אף דהוי ספיקא דרבנן: וקושיא זאת בלא"ה קשה לכ"ע דס"ל ספיקא דרבנן לקולא: והי' נלע"ד לומר מכאן דאף דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ תרי קולי לא מקלינן דאם נזדמנו ביחד שני איסורים דרבנן בספיקא אין להתיר: ולכן שם דיש שני איסורים: אחד נבילה מדרבנן וב' חולין בעזרה אף בספק מחמירין: וכעין סברא זאת מצאנו הרב' פעמי' בדברי הפוסקי' דבמקו' שמתירין בשעת הדחק והפ"מ אם נזדמנו ביחד שני איסורים שיש מחמירין בו: ובכל אחד קיי"ל דבהפ"מ סמכינן אמאן דמתיר מ"מ בשני דברים ביחד אין מקילין ומזה קצת סמך מן הש"ס ומה שהמציאו הפוסקים דין תרתי לריעותא בריאה ואין כאן מקומו עוד ראי' דספק בהלכה למשה מסיני מחמרינן מהא דאיתא ספ"ק דקדושין (דל"ח ע"ב) תנן התם החדש אסור כו' והערלה הלכה וקאמר שם מאי הלכה הלכה למשה מסיני: א"ל עולא לר"י בשלמא לדידי דאמינא הלמ"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים כו' ושם (דל"ט ע"א) א"ל רבי זירא לרב אסי והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר כו' וערש"י שם דפירש דאי אמרינן הלמ"מ היאך מזלזלין בספיקא ומשני כך נאמרה הלכה ודאי אסור ספיקא מותר כו' הרי מפורש דגם בספק הלכה למשה מסיני אזלינן לחומרא ותליא ממש במחלוקת הפוסקים אי ספיקא מותר מן התורה ועיין ר"ן שם באריכות

סימן ס"ז

דין אם מותר לעשות ס"ס בידים

אע"פ דקיי"ל ס"ס מותר בדיעבד מ"מ אסור לעשות ס"ס בידים כן הוא הסכמות הפוסקים מהא דאיתא פא"ט ההוא שרפקא דספק דריסות דאתאי לקמיה דמר שמואל חלקינהו ושדינהו בנהרא כו' ופריך שם ומזבנינהו לעכומ"ז ומשני דילמא אתי לזבוני לישראל אע"ג דיש ג"כ ס"ס ספק שמא כשירות וספק שמא לא ימכרם לעכומ"ז וכן מהא דאיתא פ' כל שעה ההוא ארבא דטבעה בחישתא דסבר רבא למזבנינהו לעכומ"ז הדר אמר רבא כו' דילמא אתי לזבוני לישראל כן הוא בתשו' מוהרי"ט (חלק ב' סי' ב' ד' וא"ו ע"א) בדפוס פיורדא ובזה חילקו הפוסקים דבס"ס דפלוגתא דרבוותא בזה מותר למזבנינהו לעובדי כוכבים ומזלות ועש"ך (ס"ס נ"ז) שפיקפק בזה שאפי' בספק בפלוגתא דרבוותא אין להתיר בזה אם לא שיש עוד צדדי' להקל גם האוסרים לא הזכירו בפירוש איסור מכירה דבזה יש לומר שגם האוסרים לא החמירו בכה"ג ובאמת היה. נראה דאין ראיה משם לפי מ"ש הפוסקים דס"ס בעינן שיביא שני הספיקות כאחד וכל שנולד ספק אחד קודם לחבירו נאסר מספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא אסור מן התורה לאותם דסוברים כן וא"כ יש כאן איסור ודאי לכ"ע:

והיאך יהי' מותר למכרם לעכומו"ז הרי מוכר לו דבר שאסור בודאי מן התורה:

והוא דבר שיש בו להסתפק שמא ימכור לישראל לכך אסור משא"כ בספק פלוגתא דרבוותא דלא שייך לומר כיון שנולד ספק אחד בתחילה נעשה כודאי איסור דהא קיימי דרי דגברא ואמרי דכשר הוא:

וכן עמד בזה בפרמ"ג (מש"ז סי' נ"ז ס"ק י"ד ע"ש) אמנם אחר העיון נלענ"ד דבחנם הרעישו בזה הפוסקים דבזה אין שייך לומר כלל ס"ס להקל לפמ"ש בסימנים הקודמים מתכו' הרשב"א דס"ס מטעם ריבוי הוא והתורה אמרה אחרי רבים להטו' זה לא שייך:

כי אם בעת שאנו רוצים לאכול האיסור ויש בו ס"ס להיתרא אמרינן דרוב יש כאן להיתר משא"כ בענין ספק איסור למכור לעכומ"ז שאין אנו באים לחקור על הדבר במציאו' אם מותר לאכול ממנו מטעם ס"ס אלא ספק ראשון הוא במציאות הדבר אם הוא מותר וכיון דהוא ספק השקול הרי יש לאסור אותו כודאי ומה ענין ספק שני שמא לא ימכרנה לישראל להיות מצטרף לספק הראשון ואין להם ענין זה לזה כלל והספק השני הוא איסור אחר שאנו מצווים שלא לגרום איסור לישראל ע"י מקרא דלפני טור כמו שאנו מצווים להיזהר מלהכשילו באיסור ודאי מגופא כך אנו מצווים שלא להכשילו בספק איסור או באיסור דרבנן:

ואין שייך כאן רובא להיתרא והוא גרע יותר מספק אחד בגופו וספק שני בתערובות וזה פשוט מאוד לענ"ד דגרע משם:

דשם עכ"פ יש רובא להיתרא באותו דבר שאנו רוצים לאכלו משא"כ ספק אחד באיסור הדבר וספק שני שמא לא יכשל הישראל והוא איסור אחר ולכן צדקו דברי הש"ך דאף בפלוגתא דרבוותא אסור למכור לעכמו"ז:

וכן להשהותו בביתו זמן רב אסור ג"כ אף דאיכא ס"ס שמא הוא מותר ואת"ל שאסור שמא לא יבא לידי תקלה:

דפריך שם בש"ס ולשהינהו תרי עשר ירחי שתא ומשני אתא בהו לידי תקלה ומזה ללמוד ג"כ דאיסור דרבנן אסור להשהותו בביתו זמן רב במאי דלא בדיל מיני' משום דילמא אתי בהו לידי תקלה ועיין בט"ז (סי' פ"ד ס"ק ח) לענין תבואה שיש שם מילבין אם מותר לעשות ממנו יי"ש ובפרמ"ג שם דלזמן מרובה אסור להשהותו שמא יבא לידי תקלה אף דהוי איסור דרבנן דברי' בטילה מדאורייתא

סימן ס"ח

דין ס"ס בחיי הבהמה שיכול לבוא לידי בירור לאחר שחיטה