בית יצחק - קבוע ספיקות קי

רק לתוס' זהירות ושמירה יתירה משום דקילא ליה לכך שפיר יש לחלק בזמה"ז דלא קילא שאני משא"כ בענין איסור גמור דאיסורו לאו משום גזירה וזה פשוט: ועמ"ש בשו"ת נוב"י שם דהיכא דאיכא שלש ספיקות אין להחמיר בזה אף דשני ספיקות מהם יהיו נסתרים אח"כ כיון דדין זה חידוש הוא הבו דלא לוסיף עלה דרק בשני ספיקות מחמרינן

ובתשובות מהרי"ט חלק שני (חלק יו"ד סי' ב') כתב דהא דאיתא בס"פ על אלו מומין (דף מ"ב ע"ב) אשת טומטום לא חולצין ולא מיבמין אף דיש כאן ס"ס שמא היא נקבה ואת"ל זכר שמא אינו סריס חמה משום דאיכא למיגזר שמא תחילה תינשא לשוק ע"י ס"ס שמא נקבה ושמא סריס חמה ואח"כ תתאלמן ותינשא ליבם מחמת ס"ס זאת וא"כ יהיה ספק אחד סותר למה שהתרנו תחילה להינשא לשוק מחמת ספק נקבה מש"ה גזרו רבנן אף לייבם לחוד או לשוק לחוד משום הך גזירה שמא תינשא ואח"כ תתייבם: ולפמ"ש למעלה לחלק בין הא דמפלת דשם לא תליא בדידה לכך שפיר שייך למיגזר דאם באמת יקרה כן דתראה בל"ד ומ"א הוי כדיעבד ותהי' מותרת וא"כ, הוי תרתי דסתרי משא"כ בשני שבילין דאין זה ודאי דילך לשביל השני דאדרבה יזהר בכך ולכך לא גזר בזה ואם אירע כן שהלך בשביל השני הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן וא"כ קשה דהא דאשת טומטום לשני שבילין דמיא דהא ג"כ בידה קיימא להינשא או להתייבם: והנה לאותם הסוברים דבעינן ס"ס המתהפכת וכפי הסכמת האחרונים אין משם ראיה כלל דשם לא הוי ס"ס המתהפך דאם תאמר תחלה שמא אינו סריס חמה ואת"ל סריס חמה שמא נקבה זה א"א לומר ושם יכולים להתחיל הס"ס מכל צד שתרצה ובאופן זה בעינן מתהפך ומדברי מוהרי"ט אין ראי' שהוא סובר שם דלא בעינן מתהפך וכדעת הפר"ח יעו"ש

אמנם לדידן ודאי דאין משם ראי' כלל אמנם אפילו לאותם הסוברים דלא בעינן מתהפך נראה דלא קשה מהך דהתם ונלע"ד דבר חדש בזה דדוקא היכא דחשש שהס"ס סותר בזמן אחד אז חוששים כמו באשת טומטום שאם באנו לומר דמותרת להתייבם גם שנאמר דמותרת לשוק ואם בא לשאול ע"ז לחכם אם מותרת להנשא לשוק או להתייבם ואתה צריך להורות לו על שני הדברים וא"כ הרי זה תרתי דסתרי אהדדי ממש דהיאך תתיר לו מספק אחד בדאורייתא דספק השני נסתר בממנ"פ והוי דומיא דשני שבילין בבא לשאול עליו ועל חבירו או שבאו שניהם לשאול בבת אחת דאסור בכה"ג: ואף דאם בא לשאול אחד דמתירין לו מ"מ אין זה ידוע דהשני יעשה טהרות או שהלך בשביל השני אבל כאן תיכף שמת הטומטום נולד הספק בבת אחת להתייבם או להנשא לשוק משא"כ בהא דמפלת דהס"ס שסותרת אינה בזמן אחד: ולכן בעת שנולד ס"ס אחד בזמן אחד ויש חשש שבזמן אחר תרצה להתיר ג"כ מס"ס והוא דבר התלוי בדעתו ובחירתו כמ"ש למעלה י"ל דבאמת מותר ולא חיישינן לה ולכן בגוונא שכתב הפרמ"ג כאן כגון בשני בתים בדוקים ובא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ואי להאי עייל ומה דשקל הי הי' ספק חמץ ספק מצה ויש כאן ס"ס בכל בית וספק אחד סותר את חבירו ע"ש: ולפמ"ש אסור כאן דכאן הסתירה. בבת אחת ובזמן אחד ולכך אם היו שני הבתים שלו ע"כ אתה צריך להורות לו על שניהם והרי אתה מתיר לו ספק איסור ודמיא ממש לחתיכה איסור דרבנן ושתי קדרות של היתר דבכל אחת יש ספיקא דרבנן דמותר ואעפ"כ אסור שם כיון דע"כ תתיר שניהם וזה א"א דהוי ודאי איסור דרבנן: וכן הוא באשת טומטום דע"כ אתה צריך להורות לה שני הדינים בזמן אחד שמותרת לשוק ולהתייבם כפי שתרצה וזה א"א ואמרי' מאי חזית וזה פשוט לפענ"ד וזהו ג"כ כוונת הט"ז (סי' שי"ו) בהא דכתב מהרא"י בעז שילדה שני כבשים שוי זכרים שיש בכל א' ס"ס והובא כאן בש"ך בכללי ס"ס (סי' י"א) וכתב שם הט"ז דבשני זכרים אסור משום דא' ודאי בכור והוה בב"א כמ"ש: ומ"ש כאן בפרמ"ג ( (שפ"ד ס"ק י"א) לתמוה עליו דבאדם א' גם בזה אחר זה אסור תמה אני על תמיהתו דהא משנ' מפורשת היא במס' טהרות דבשני שבילין באדם אחד כשהלך באחד מהם ועשה טהרות ונאכלו הטהרות ושוב הזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות גם טהרות השניות טהורות וכמ"ש למעלה ולכך צריך לחלק בזה כמו שנתבאר

סימן ס"ג

דין ס"ס בפלוגתא דרבוותא

הסכמות הפוסקים האחרונים דכל ס"ס שהיא בפלוגתא דרבוותא נחשב שפיר לס"ס ואפילו בשני פלוגתות דרבוותא כל שספק אחד מתיר יותר מחבירו נחשבים לס"ס ועמ"ש הרב בהג"ה (סי' נ"ד סעי' ב') בדין נמצא צלע יתירה שמתיר שם ומשמע דמתי מטע' ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם דס"ל חסר חוליא מתחילת ברייתה כשר וספק שני שמא כהרשב"א דס"ל כל יתר כנטול דמי ר"ל כנטול עם מקומו ולא כאלו נוטל עוד אחד עם אותה היתירה:

אך משם אין הכרח כל כך:

משום דלדינא קיי"ל בהפ"מ כהרמב"ם בחסר מתחילת ברייתה ולכך בהצטרף עוד סברא כל דהו והיינו צירוף דעת הרשב"א לכך יש להקל אפי' באין הפ"מ ומ"ש הפרמ"ג והאחרונים דבעינן שבספק אחד יהי' מכשיר יותר מחבירו דאל"כ הוי משם אחד ולא הוי כספק כלל לפענ"ד הוא תמוה דנראה דבס"ס בפלוגתא דרבוותא אין נ"מ:

כל שבצירוף השני ספיקות רוב הפוסקים מתירין בענין זה והם רוב. בנין ורוב מנין מה בכך שכל אחד הוא מתיר מטעם אחר הא עיקר דינא דאזלינן בתר רובא מסנהדרין ילפינן לה דהיכא דרוב מזכין או מחייבין ודאי דאפי' אם כל אחד אומר מטע' אחר וכל אחד חולק על חבירו על טעמו ג"כ מצטרפין לרובא ולא דמי לס"ס דהוא במציאות הענין דכאן כיון דרוב הפוסקים מתירין הרי יש כאן רוב גמור וכן כ' הרב בהג"ה (ח"מ סי' כ"ה סעי' ב') דאף דאין הרבים מסכימים מטעם אחד אזלינן בתרייהו ומקרי רבים ומסתימות דבריו וגם מטעמו משמע ג"כ:

דאף דאין טעם אחד מתיר יותר מחבירו ג"כ אזלינן בתרייהו:

אכן מרן הש"ך ביו"ד כללי הוראה שבסי' רמ"ב השיג שם על הרמ"א:

וכתב דמדברי מהרי"ק שהביא הרב לא משמע כן:

והביא ג"כ ראי' מדברי האגור המובא בב"י וד"מ בסי' צ"ב דרק באיסור דרבנן מתירין בכה"ג אבל לא באיסור דאורייתא וכ"כ הש"ך בחו"מ שם:

וה"ט דלא אזלינן בתר רוב פוסקים אפילו אם מסכימים מטעם אחר דהא בסנהררין בעינן רוב מתוך הכלל כמ"ש בתשו' מוהרי"ט (חלק א' סי' ס"ט) באריכות דאפי' אם היו רובם במ"א וחסר המיעוט לא אזלינן בתרייהו אפי' אם אומרים מטעם אחד דאולי אם הי' אומר היחיד דעתו וסברת טעמו היו הרבים מודים לו:

וא"כ עיקר דין זה דאזלינן בתר רובא בפוסקים נפל בבירא והפוסקים כתבו בדוכתא טובא דאזלינן בתר רוב הפוסקים בכל דיני או"ה בין לקולא בין לחומרא וגם לפי' הרא"ש שהביא הש"ך שם ממ"ש האגור ומביאו ב"י בסי' צ"ב בדין שומן שנתערב בחלב וספק אם הי' בשומן ששים נגד החלב ואח"כ הושם מן השומן לקדירה:

דכ' שם דכיון דהוי רק איסור דרבנן בחתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין לכך מקלינן כאן כיון דבין לדעת א"ז מותר שכ' דבלח לא אמרינן נעשה נבילה ואף דהרא"ש לא ס"ל כן מ"מ להרא"ש מותר מטעם אחר דס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה רק בבשר בחלב לבד ע"ש ומוכח דבאיסור דאורייתא אין זה מועיל וא"כ מוכח מכאן דבס"ס בפלוגתא דרבוותא אפי' בספק אחד מתיר יותר לא מהני דהא בספק שמא חתיכה נ"נ לא אמרינן רק בב"ח הוא מתיר יותר מבשאר איסורים אפי' יבש בלח משא"כ הך ספק דלח בלח ע"כ מוכח דמודה דבב"ח אסור כדמוכח בפ' כל הבשר בשמעתין דטיפת חלב שנפל לקדירה דקאמר שם חלב נופא נבילה הוא וכמ"ש הש"ך (סי' צ"ב) גם נראה דאין כל כך הכרח מדברי האגור דאפשר דהוא עצמו ס"ל בשני דינים אלו לאסור דאמרינן חתיכה נעשה נבילה בכל האיסורים וכדעת כמה פוסקים וגם דאמרינן ג"כ בלח בלח ולכך לא רצה לסמוך באיסור דאורייתא:

אך כיון דכבר החמיר בזה מרן הש"ך:

גם הגאון מוהר"י באו"ת ושאר אחרונים הביאו דברי הש"ך מסתפינא להקל בזה ובאמת לפי הסברא נוטה לומר דבאו"ה לא חיישינן אף שהרבים אינם לפנינו דדוקא בדבר הצריך מנין סנהדרין אמרינן הכי משא"כ באו"ה וכדקאמר בש"ס דאף ברובא דליתא קמן אזלינן בתר רובא:

וכיון דרוב מתירין נוטה הסברא יותר להתיר מלאיסור:

אך האחרונים כתבו שצריך לדקדק מאוד בדיני ס"ס בפלוגתא דרבוותא דא"כ בכל דין כמעט יש ספק והכל לפי הענין

סימן סד

דין ספק דרבנן בפלוגתא דרבוותא שלפעמים הולכים להחמיר

מבואר בדברי הרב בהג"ה (סי' ס"ו סעי' ג' וסעי' ז') דיש שני שיטות דהגאונים ס"ל דנמצא על החלמון כולה אסורה: ובנמצא על החלבון זורק את הדם ואוכל את השאר: ושיטת רש"י הוא בנמצא על החלבון בקשר וחוץ לקשר או בחלמון לבד על הקשר כולה אסורה ובשאר מקומות זורק את הדם ואוכל את השאר: ופסק הרב בהג"ה דקיי"ל לחומרא לאסור בכל מקום שנמצא דם בביצה לכל השיטות: ועפרמ"ג שם ובט"ז דיש לחוש ג"כ לשיטת הרא"ה דס"ל כשיטת הגאונים רק להיפוך בכל מקום אסור כולה ובחלבון זורק את הדם כו': ובאם לא נודע אם היו הם במקום האוסרו פסק שם לקולא מטעם ספיקא דרבנן דדם ביצים דרבנן: ולכאורה תמוה דהא גם בנמצא באיזה מקום היה לנו להקל מטעם ספיקא דרבנן דהא הוי ספיקא דפלוגתא דעדיף מספיקא דגוף המעשה וכמ"ש הפרמ"ג שם: לכן נלע"ד דדעת הרב לחלק אם נמצא במקום ידוע בביצה אז אוסרים בכל מקום משום דאם נמצא בחלמון חוששין לדעת הגאונים כיון דאסרו בפירוש לא רצו להורות היתר נגדם וכן בנמצא על החלבון משום שיטת רש"י והרא"ה: ועוד נלע"ד משום דאם נאמר להקל מטעם ספק פלוגתא דרבוותא הרי אנו מוכרחים להתיר בכל מקום שימצא בביצה שמא הלכה כמאן דמתיר ונמצא דעי"ז נתיר בודאי איסור דרבנן ודמיא לחתיכות היתר ושתי קדירות: וכעין זה כתבתי למעלה בכמה דוכתי. משא"כ אם נמצא דם ואינו ידוע באיזו מקום נמצא דכאן כ"ע מודו דמותר דהא אם הי' הדבר נשאר לגאונים היו תולין להקל מספק שמא על החלבון: ולדעת רש"י מותר שמא נמצא על החלמון שלא על הקשר: וכיון שכאן מותר לכ"ע ואין כאן תרתי דסתרי לכך הקיל הרב בספק דרבנן כי האי: וא"כ יוצא לנו שלא בכל מקום מתירין בספיקא דרבנן בפלוגתא דרבוותא ועש"ך שם (ס"ק יו"ד) שדבריו נראים כסותרים במה שהשיג על הרש"ל שם למ"ש תחילה: וכבר עמד ע"ז הפרמ"ג שם. ולפמ"ש דבריו נכונים שם: ולפי מ"ש יש חילוק בזה בין אם נודע היאך היה המעשה בפלוגתא דרבוותא ובין אם לא נודע שאז נוכל לומר דכל הפוסקים מודים להקל דכל אחד תולה שהי' במקום היתר דאז מותר וכמ"ש: והיינו במקו' שנסמוך על המיקל נבוא להתיר בממנ"פ עי"ז איסור דרבנן וכמ"ש: ולפי זה יש ללמוד משם ג"כ בס"ס בדאורייתא בכה"ג כגון במחלוקת הפוסקים בהא דכל יתר כנטול דמי: ע"ס מ"א בדיני כבד וסירין מ"ג בטחול: דלשיטת רש"י דס"ל דכנטולים שניהם לגמרי דמי בכבד אם היה כל אחד לבדו אסור: ובטחול חול מותר אפי' אם היו דבוקים במקום העב: ולשיטת רמב"ן אמרינן בהיפוך דכניטול עם מקומו דמי וא"כ בטחול בדבוקים בסומכי' אסור ובשני כבדים אם כל אחד הוא עומד לבדו מותר וא"כ אם היה עוד ספק במקום שיש ס"ס כגון בתערובות למאן דס"ל ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות מותר או בלא נודע הספק עד אחר שנתערב לדידן דמתירין בהפ"מ יש לומר דאסור דא"א לומר דנחשב לספק דפלוגתא כיון דלכל אחד יש קולא וחומרא וא"כ נבוא להתיר עי"ז ספק אחד דאורייתא וזה א"א ודמיא למ"ש בסי' ס"ב בס"ס שסותר אחד את חבירו דלא הוי ס"ס במה שתלוי במקרה ולא בבחירת האדם כמ"ש שם כנ"ל להלכה ולמעשה צ"ע

סימן ס"ה

דין ס"ס או ספיקא דרבנן דבעיא דלא איפשטא

כבר כתבנו למעלה דכל אבעייא דעלתה בתיקו בש"ס באיסור דרבנן קיי"ל לקולא וכן כתבו הפוסקים בכמה דוכתי וכן בבעיא דלא