בית יצחק - קבוע ספיקות קט

סימן ס"ב

דין ס"ס שסותר אחת את חברתה אי הוה ס"ס

מבואר בכ"מ מדברי הפוסקים דכל היכא שנסמוך על ס"ס להקל יבוא עי"כ שנסמוך בזמן אחר ג"כ בענין זה על ס"ס ויהיה סותר ספק אחד מהם להספק שהתרנו כבר אין זה ס"ס ואין מתירין בשום פעם והוא מדברי התוס' במס' נדה (דף כ"ז ע"א) ד"ה אומר ושם (דכ"ט ע"א) ד"ה תשב לזכר ולנקבה דאף דאיכא ס"ס שמא אין זה ולד כלל ושמא הוא זכר וא"כ בשמיני תשתרי ולזה כתבו דא"כ אם תראה בארבעה ושלשים ובארבעים ואחד נתיר ג"כ מס"ס שמא אין זה ולד והוה בל"ד נדה ובמ"א זובה ושומרת יום כנגד יום ואת"ל הי' ולד שמא נקבה הי' וא"כ מ"א הוא דם טוהר והרי כבר החזקנו בתחילה לספק זכר להתיר מחמתו ועכשיו נתיר מחמת שמא נקבה היא והוי סתרי אהדדי ולכן לא נחשב לס"ס ומהרש"ל בחידושיו תמה על דברי התוס' בזה דהא כאן אינו סותר רק ספק א' ר"ל אותו ספק שאמרנו שמא זכר הוא הוא נסתר ע"י ספק שאח"כ דאמרינן לקולא שמא נקבה היא אבל הך ספיקא דשמא אינו ולד אינו נסתר כלל ולא דמי' להא דאיתא בפ"ק דב"ק (דמ"א ע"א) גבי שליא דשם שתי הספיקות נסתרים אח"כ יעו"ש ולענ"ד אין כאן קושיא כלל לפי מ"ש למעלה באורך דהך ספיקא דשמא אין זה ולד שכיח יותר לאיסורא דהא רוב נשים ולד מעליא ילדן כמבואר בש"ס שם רק דמיעוט מפילות מצטרף למחצה דזכרים או דנקבות ונחשב לרובא דהיתיר' א"כ כיון שספק זה שמא זכר נסתר אח"כ דנאמר לקולא שמא נקבה היא ונבוא לידי איסור ודאי בממנ"פ וא"כ מה בכך דנשאר הך ספק שמא אין זה ולד דזה לא נחשב לספק כלל כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן הוי רובא לאיסור' ובכל התורה אזלינן בתר רובא ונחשב לודאי והוא ברור לענ"ד ובהיות כן מה שהוכיח הפרמ"ג במחודשים כאן (סי' א') דאף דאם ספק אחד סותר אח"כ אין זה ס"ס לפמ"ש אין מכאן הכרח כלל ולענ"ד נראה דודאי לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאוריית' מן התורה מותר וא"כ בכזה אין כאן איסור תורה כלל בשום פעם רק שיש בזה איסור דרבנן וכל שיש בו ספק ודאי דמותר אף דסותר אח"כ וראיה נ"ל מהא דאיתא בש"ע (סי' קי"א) באיסור דרבנן בשתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור דתלינן דהאיסור נשאר במקומו וההיתר נפל ומותר אותה הקדירה והא ודאי אם אח"כ בישל עוד קדירה ונפל החתיכה הנשארת דמותר ג"כ דתלינן דהאיסור נפל לקדירה הראשונה והנשאר הוא של היתר וכן הוא מפורש בפר"ח (סימן קי"א סעיף קטן ד') והביא ראיה לזה ממשנה מפורשת פ"י דתרומות שני קופות אחת של חולין ואחת של תרומה נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעת נפלה שני' למ"א אינה מדמעת וע"ש שכתב לחלק בין אם נאכל הקדירה הראשונ' בתחיל' קודם שנפלה החתיכה השני' לתוך הקדירה השני' דאז מותר אבל לא כששתי הקדירות עודם עומדים בפנינו יעו"ש. וא"כ ה"ה בנדון דידן ממש דאם ראתה בתחילה בשמיני כבר הותרה ואח"כ תחזור לראות גם בל"ד ומ"א ג"כ נתיר ונאמר דהאיסור היה בתחילה אלא ע"כ דדוקא התם משום דממנ"פ נבוא לידי איסור תורה דספק שמא אין זה ולד לא מקרי ספק כלל כיון דשכיח יותר לאיסור כמ"ש:

אבל לשיטת הרשב"א ושאר פוסקים דס"ל דספיקא דאורייתא מן התור' אסור בזה יש לפקפק ויתבאר לפנינו בס"ד

אמנם באיסור דרבנן בכה"ג היכא דבעינן ס"ס כגון בדבר שיש לו מתירין דמתירין ס"ס לצורך אם הי' באופן זה כגון שנדר מחתיכת בשר מיוחדת או ד"א שלא יאכלנה זמן מיוחד שנים או שלשה ימים ושכח על איזה זמן קבע אם מיד באותו יום מתחיל הזמן או שיתחיל לאחר יום או יומים בזה אם ספק לו עוד אם היא אותה סתירה שנדר ממנה או לא ומותר בכה"ג אבל אם שתי הספיקות סותרים להדדי נראה דאסור אף לדעת הרמב"ם דהא יבוא בממנ"פ לידי איסור תורה

אמנם בגוף דין זה אני תמה מ"ש הך מהא דשני שבילין אחד טמא וא' טהור דקיי"ל דאם הלך באחד ועשה טהרות דטהורות ואם הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ועשה טהרות דמטהרין ג"כ. והא כאן סותר אחד את חבירו וממנ"פ פ הוא בא לידי איסור תורה שהרי עכ"פ הלך בדרך הטמא ג"כ. וא"כ היאך טהרו הטהרות הראשונות אלא ע"כ כיון דבעת שהלך בראשון הי' בו ספק טומאה והיו הטהרות הראשונות טהורות מספק טומאה ברה"ר אין חוששים שמא אח"כ יהי' סותר לספק ראשון ואין לטומאה אלא מכותו ושעתו ולכך גם בנד"ד כיון שכעת יש בו ס"ס להתיר מדין תורה מה בכך שיסתור אח"כ לספק זה:

ואפי' שתי הספיקות סותרים זה את זה ג"כ יש לומר דמותר דומיא דשני שבילין דהתם בא לידי ודאי טומאה ואעפ"כ מטהרין שתי הטהרות ועיין במל"מ (פי"ט מהלכות אבות הטומאה) שכ' דמדאורייתא אפי' הטהרות הראשונות קיימות בעת שבא הספק על טהרו' השניות ג"כ טהורות שניהם ובש"ס פ"ק דפסחים מצינו דלמדו דיני איסור והיה מספיקי דרבנן גבי בדיקת חמץ מהך דינא דשני שבילין:

וידוע דספיקא בדרבנן וס"ס בדאורייתא חד דינא אית להו:

ולולי דברי התוס' שחידשו לנו דין זה דהיכי דס"ס סותרים לא מהני:

הייתי אומר הא דהמפלת תשב לזכר ולנקבה ולנדה ה"ט משום דספק הראשון שמא אין זה ולד ודאי דלא מהני דהא רוב נשים ולד מעליא ילדן ועיקר הטעם משום ספק השני שמא זכר הוא ונמצא שכבר החזקנו את האשה הזאת לטומאת שבעה ימים הראשונים בודאי איסור תורה ואם שוב בשמיני תרצה לטהרה ונאמר דמותרת לטבול לבעלה אנו אומרים עליך להביא ראי' שכבר היא בחזקת טומאה בתחילה ואינו ידוע אם יצתה מידי טומאתה או לא דהא יש להפריד בין הספיקות:

וספק אחד נולד קודם לחבירו:

ואף שנתבאר למעלה דס"ס מועיל אף שיש להפריד בין הספיקות היינו דוקא בעת שאנו באים לדון בדבר כבר באו שתי הספיקות ובעת שבא הספק הראשון לא עשינו שום מעשה עפ"י הספק הזה להחזיק ע"י באיסור כגון בהא דפ"ק דנדה דבעלה בא עליה ומחשב ימי וסתה דאמרינן שמא לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה דאף שאם היה רוצה לבוא עליה קודם שעברו עלי' שבעה ימים אחר וסתה היה אסור לבוא עליה מ"מ לא הוחזק לעשות מעשה ע"י ספק זה דאף אם לבעלה ספק אם ראתה מ"מ היא בעצמה יודעת אם ראתה או לאו ועדיין לא חל ספק כלל משא"כ בנד"ד שהספק הוא לכל העולם ותיכף כשהפילה ידוע לכל שהיא בספק טומאה. ועוד דשם ספק הראשון לאו כודאי הוא ולא יקרא עליו שם איסור ודאי מדאורייתא משא"כ בנד"ד דהוחזקה בו ובהא דאיתא פ"ק דב"ק (די"א ע"א) דאר"א שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני שמונין לו מיום ראשון וכ' התוס' שם ד"ה דקא מטהרת אף דאיכא ס"ס שמא ביום ראשון יצא רובו וספק שני שמא זכר ותירצו משום דלאח"כ יהיו סותר אם תראה יום מ"א ע"ש. גם שם יש לומר שני הטעמים שכתבנו והוא דספק הראשון שכיח יותר לאיסור מלהיתר דלהיתר צ"ל דיצא מקצתו ויש כאן כעין ס"ס לחומרא שמא יצא רובו ואת"ל מקצתו שמא היה שם הראש ועוד דכן דרך הולדות דעפ"י הרוב יוצא הראש תחילה וא"כ כבר הוחזקה בטומאה ואח"כ כשבא יום ט"ו אין להוציאה מידי חזקת טומאה שהיתה בה ועוד שספק הראשון הי' כאן מדאורייתא משא"כ בוסתות ובפרט למאן דס"ל דס"ס במקום חזקה אינו מועיל אין שום ראי' משם דהא התם שתי הספיקות נגד חזקה שאנו באים להוציאה מחזקת טומאה שהיתה בה קודם שטבלה ע"י ס"ס וזה לא אמרינן אך וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה

ונראה ליישב דברי התוס' דבאמת יש לחלק. בין הך דשני שבילין להא דמפלת דשני שבילין כשהלך באחד אין עליך לטמאותו מפני שיבא לידי סתירה כשילך בשני דמהיכי תיתי ניחוש להכי אדרבה יזהר כיון שהדבר תלוי בבחירתו וכיון שיודע שטיהרו אותו מספק ותולין לומר שבשביל שהלך לא היה טומאה האיך ילך בשביל השני לפי סברתו יהי' טמא כיון שתולה הטומאה בשביל השני וכסברא זאת כתב הש"ך (סי' ק"י ס"ק נ' ונ"א) בדין דבר חשוב בתערובות שנאכל אחד מהם ע"ש משא"כ בהא דמפלת אין הדבר תלוי בבחירתה שלא לראות בל"ד ומ"א ולכן שפיר חיישינן שמא תראה ג"כ בל"ד ומ"א ונמצא שיש לנו סמוכין לדין זה וכיון שכן וכולו לדין שדבר זה אין בו איסור תורה כלל שאם הי' בו איסור תורה לא היה שייך לחלק בזה וכיון שהוא מדרבנן נלענ"ד להקל אם ספק אחד סותר לחבירו ולא השני דהא מה שהביאו ראי' מדברי התוס' דנדה כבר כתבנו דאין ראי' משם דשם הספק הנשאר בלי סתירה לא נחשב לספק כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן כמ"ש שוב מצאתי להגאון המובהק בתשו' נוב"י שכתב כן מצד הסברא דדבר זה אינו אלא מדרבנן ולפמ"ש יש לנו ראי' ברורה לזה ויתד שלא תמוט מהא דשני שבילין

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דעכשיו דנהגינן שלא לבעול על דם טוהר אם אירע דהפילה ואינו ידוע מה הפילה דלאחר שמיני תהי' מותרת אם היו שבעה ימי' הראשוני' של שבוע הראשונ' נקיי' דשפיר יש כאן ס"ס גמורה ולא שייך לדידן שיבוא לידי סתירה דהא אם תראה בל"ד ומ"א בלא"ה תהיה טמאה דהא אנן לא נהגינן לבעול על דם טוהר וא"כ קשה על המחבר (סי' קצ"ד סע' י"ב) דהעתיק דין זה דתשב לזכר ולנקבה ולנדת דלפי מאי דקיי"ל לדינא אין דין זה נוהג האידנא שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בסדרי טהרה (שם ס"ק י"א) שעמד בזה ותירץ דיש לומר דהפוסקים סוברים כמ"ש התוס' בנדה (ד' כ"ט ע"א) ד"ה תשב דבטועה החמירו אפי' בכמה ספיקות ר"ל דלכך החמירו גם כאן אפי' בס"ס וכן נראה מפרש רש"י שם (ד' כ"ז ע"א) ד"ה חומר שני ולדות דס"ל הכי דמחמרינן אפי' בכמה ספיקות ע"ש ואני ראיתי שם בדברי רש"י ותוס' ולענ"ד אין משם ראי' ומשמעות כלל דהתוס' כתבו שם דלכך מחמרינן בס"ס משום דסתרי אהדדי ואח"כ כתבו מיהו בטועה כו' ר"ל דשם מחמרינן בלאו האי טעמא. אבל בהמפלת ודאי דנשאר התירוץ של התוס' דלא דמיא לטועה שבא לה המקרה מן השמים משא"כ בטועה הי' לה להיזהר שלא תבוא לידי טעות לכך החמירו בו חכמים אפי' בס"ס וכן נראה דשם (ד' כ"ז ע"א) ד"ה תשב כו' חומר שני ולדות השיגו על פירש"י שפירש שם דבחי' ועוף זכר מספקינן להו בשליא משום נקבה והקשו עליו דהא הוי ס"ס ותירץ באופן אחר ומשום דסתרי אהדדי ע"ש הרי דהתוס' מיאנו בפירש"י ולא מסתבר להו להחמיר במפלת היכא דליכא סברא דסתרי אהדדי כמ"ש ולענ"ד. יש ליישב פירש"י דהא שם פירש לר"מ וידוע דר"מ חייש למיעוטא ושם הוי ס"ס במקום חזקה דהא שבעה טמאה היא בודאי מחמת החי' ועוף א"כ הוחזקה בטומאה וס"ס מטעם רובא הוא ולר"מ מצרפינן מיעוטא לחזקה כמ"ש בפ' כיסוי הדם ובפ' האשה שהלכה וכמ"ש למעלה וכאן הוי מיעוטא דשכיחא שיהא בשליא נקבה ודוק ויותר היה נראה מ"ש בתחילה דכיון שהחמירו חכמים בתחילה בס"ס כזה קודם שנתפשט חומרא דרבי זירא וקודם שנעשה מנהג להחמיר בדם טוהר שוב אין להקל דלחומרא עשו ולא לקולא כעין מ"ש הט"ז (סוף סי' שמ"ב ע"ש). ומה שדחה הגאון בעל סד"ט סברא זאת דהאחרונים חולקים שם על הט"ז: נלענ"ד דלא דמי לשם דשם הוא