בית יצחק - קבוע ספיקות קח

למיעוטא קמ"ל: וכתב התוס' והרא"ש דהטעם שחששו כאן למיעוטא משום חומרא דא"א כמו שחששו במים שאין להם סוף ובראוהו מגוייד כו' דחששו ג"כ למיעוטא ובאמת טעם זה אינו מספיק דשם יש חזקת א"א דמסייע למיעוטא לכך חיישינן לה דבכ"מ אמרינן מצרפינן מיעוטא דשכיח לחזקה מדרבנן וכמ"ש בסימנים הקודמים משא"כ הכא הוא חזקה להיפוך דמוקמינן לה בחזקת פנוי' ומהיכי תיתי ניחוש למיעוטא אבל הר"ן כתב שם הטעם משום דרוב העשוי ע"פ מנהג לא נקרא רוב כי מנהג עשוי להשתנות. אבל גם זה צ"ע לכאורה דא"כ קשה הא דאיתא ר"פ המניח את הכד ור"פ המוכר פירות (דף צ"ב ע"ב) יעו"ש בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהיכא דרוב זבני לרידיא ומיעוטא לשחיטה לשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב ויכול לומר לשחיטה מכרתי וא"כ מוכח דדווקא בממון דינא הכי דאין הולכין בו בתר רובא כלל כמ"ש בכ"מ אבל באיסורים דאזלינן בתר רובא מוכח דאפילו ברובא דתלוי במנהג כי התם ג"כ אזלינן בתרי': ועוד דהתם הוא רובא נגד חזקה חזקת ממון של המוחזק ולכך שפיר אזלינן בתר מיעוטא ואפ"ה משמע דדוקא בממון דינא הכא וכ"ש כאן דחזקה מסייע לרובא ולכן צ"ל דכוונת הר"ן ג"כ דלאו בכל, דוכתא אמרינן הכי רק בא"א משום חומרא דא"א וכמו שהחמירו במים שאין להם סוף ובמגוייד לחוש למיעוטא מה דלא חששו הכי, בכל האיסורים דלא אמרינן מצרפינן מיעוטא לחזקה היכא דהמיעוט לא שכיח כל כך כמו כן החמירו בא"א ברוב התלוי במנהג להחמיר ולחוש למיעוט אף דחזקה מסייע לרובא אבל לא בשאר איסורים: וכן יראה מלשון הרמב"ן במלחמות שם דרק בא"א אמרינן הכי

ובזה א"ש דברי הרב בהג"ה (אה"ע סי' מ"ה סעיף א') שכתב דבדיעבד לא חיישינן לסבלונות והוא מדברי מהרי"ק בתשובה שדימה דין זה למים שאין להם סוף דג"כ חיישינן למיעוטא ואפ"ה אם נישאת לא תצא וכמו כן הכא דינא ג"כ רק לכתחילה לבד ולכאורה צ"ע מה שהחליט הרמ"א והגיה דעתו בלי מחלוקת דהא לפי דברי הר"ן היה נראה דאפילו דיעבד אסור ולפמ"ש א"ש. ועיין ביאורי הגר"א מווילנא שם בביאור דברי הרמ"א אלו שהביא ג"כ שני התירוצים וכ' דאפילו לשיטת הר"ן דינו אמת ע"ש ולפמ"ש אפשר שלזה כיון הגר"א ז"ל וא"כ יוצא לנו דבר חדש לדינא דרובא דתלייא במנהגא יש לחוש לכתחיל' למיעוטא אפילו היכא דרובא וחזקה ביחד להתיר ולפמ"ש הוא רק בא"א ולא בשאר איסורים ועמ"ש המחבר (סי' א' סעיף א') אם אבדו גדייו כו' במקום שרוב טבחי העיר ישראל או במקו' שרוב גנבי העיר ישראל מותר אף דהוי רובא דתלי ג"כ במנהגא וגם במקום חזקה ואפ"ה מותר הרי מבואר דאפילו ברובא דתלי במנהגא וגם חזקה לאיסורא אפ"ה לא חיישינן למיעוטא וכמ"ש וא"כ מוכח כמ"ש דיש לחלק בין איסור א"א לשארי איסורים וצ"ע למעשה

סימן ס

דין ס"ס וספק אחד הוא מחמת חסרון ידיעה

ספק הבא מתחת חסרון ידיעה לא מקרי ספק לא באיסור דרבנן בספק אחד ולא באיסור דאורייתא בס"ס. וכן הוא הסכמת הפוסקים ועיין פרמ"ג שכתב דיש בזה שלשה חילוקים. (א') ספק כחל וקדירה דלא ידעינן כמה בלע לכ"ע לא הוי ספק דכל אחד יבוא לשער לפי אומד דעתו ויבוא לידי מכשול (ב') ספק שחכם אחד אינו יכול לשער או ספק הוראה יש בזה מחלוקת יש פוסקים המקילים בזה ולהלכה הסכים דלא מקרי ספק. (ג') ספק שבא מחמת שהלכה פסוקה שאין חכם בזמה"ז שיכול לשער ולידע בהפ"מ מקרי ספק ובספר בינת אדם בכללי ס"ס במחודשים הוסיף עוד שאפי' ספק שהראשונים נסתפקו בדין לא מקרי ספק והקשו ע"ז מהא דאיתא בפ' כ"מ (דף ל"ה ע"א) דפריך שם לב"ש דמספקא להו על צלף אם מין אילן הוא או מין ירק הוה לי' ספק ערלה כו' ומשני ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולמה לא תירץ דלא נחשב זה לספק ולענ"ד אי משום הא לא איריא דיש לחלק בין אם הספק לחכמים בדין או בסברא דזה נחשב לחסרון חכמה משא"כ בספק במציאות הדבר האיך היו ודאי דנקרא ספק וא"כ לב"ש דס"ל דצלף הספק העולם שאין מי שיוכל להבחין בו ולהכיר טבעו ומהותו מקרי שפיר ספק. ודמיא לנשפך הרוטב דנקרא שפיר ספק כמ"ש הפרמ"ג ויתבאר בסמוך בס"ד ולמה יגרעו חכמים שאחר חכמי הש"ס בזה ודומיא דהכי איתא בסנהדרין (פ' אחר דיני ממונות) בדין טעה בדבר משנה וקאמר שם אפילו בדרב ושמואל כו' ואמר שם אטו קטלי קני באגמי אנן וכתבו הפוסקים דגם בדברי הפוסקים אם טעה הדין כן כמ"ש בחו"מ (סימן כ"ה סעיף ב') בהג"ה דכבר אמרו אין לך אלא שופט שבימיך ולבי אומר לי שדין זה שכ' בעל בינת אדם הוא לפי דעת הפוסקים דס"ל דבעיא דלא אפשיטא לא נכנס בגדר ספק כלל מטעם דכל שלא נקבע בש"ס בתיקו מקרי חסרון ידיעה דאפשר דאף דלא אפשיטא במקום זה יכולים לפושטו ממקום אחר

וכן מצינו בכ"מ כמ"ש הר"ן בפירושו לנדרים בבעיא דהני כהני אי שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא ואף דמדברי הפר"ח (סימן ל' ס"ק ב') ובשאר מקומות דסתם דבריו משמע דאף במה שנשאר בתיקו לא הוי ספק מ"מ יש לומר דמודה בזה מטעם המכר ויש לדחוק בדברי הפר"ח שם ולכן גם במאי דמספקא לראשונים לא עדיף מבעיא דלא אפשיטא משא"כ בתיקו דכך הוקבע בש"ס דלא יודע לעולם הספק עד שיבוא אליהו ולא גרע מספק חסרון בקיאות שהוא לכל העולם

אמנם לפי מה שיתבאר בסמוך שיש לצדד להקל גם בבעיא דלא אפשיטא יש לצדד ג"כ להקל בספק שנסתפק לראשונים וכדומה כנלע"ד

סימן סא

דין ספק וס"ס במקום דאיכא לברורי

ספק שיכולים לעמוד על הבירור לא מקרי ספק כלל כן כתבו הרשב"א בחידושיו והש"ך הביא ראי' מהא דאיתא פרק התערובות האי טריפה דאתערב ה"ד ומשני כגון דמתערב בנפילה. אף דנפילה הוי ספק טריפה וא"כ לר"ת דס"ל ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות מהני. א"כ הוי ס"ס אלא ע"כ משום דיכולים לבררו. ולענ"ד דברי קדשו אינם מובנים דא"כ קשה ג"כ על ר"ת דמתיר בספק דרוסה שנתערב דהא ג"כ יש לברר ע"י בדיקה דהא גם בנפילה יש טורח לבדוק כל האיברים הפנימיים ואדרבא בדיקת דרוסה קיל טפי שאינו צריך לבדוק אלא כנגד החלל לבד והרי אנו רואים דר"ת ס"ל דשפיר הוי ס"ס כה"ג. וכן ר"י לא נחלק עליו מטעם זה וא"כ יקשה עליהם מן הש"ס. ובאמת הפר"ח יישב קושייתו בטוב טעם דנפילה ודאית דמיא לדרוסה ודאית: ודרוסה ודאית כיון שהתורה אסרה אותה בפירוש כל זמן שלא נבדקו אינם נכנסים בגדר ספק כלל דאל"כ יקשה על ר"ת דהוא ע"כ ס"ל דשפיר הוי ס"ס אף דיכולים לברר ולמה לא התיר אפי' בדרוסה ודאית שנתערבה אלא ע"כ כדכתיבנא ומ"מ לדינא ודאי דיש להחמיר כדעת הש"ך כיון דאיכא לברורי בקל וכדעת הרשב"א שכ' בפירוש להחמיר ומהיות טוב וגו': אכן אם טורח גדול לברר כבר הכריע הש"ך להקל בהפ"מ ואם הוא דבר שיכול לברר ע"י שאלה צריך לשאול וראי' ממ"ש פ"ק דפסחים בבעיא דבית שאינו בחזקת בדוק ואמרו אשה וקטן אנחנו בדקנות דקאמר שם למאי נ"מ לשאלי' כו' מבואר דבספיקא דרבנן כל שיכולים לברר ע"י שאלה צריך לברר ועיין (סימן קפ"ד וקפ"ה) דמשמע שם דבס"ס אינו צריך לשאול דקאמר שם באשה שיש לה ווסת שאם שהה שיעור שתספור ותטבול בה עלי' ואינו צריך לשאולה מטעם ס"ס שמא לא ראתה ושמא טבלה ולכאורה צ"ע

וראיתי בפרמ"ג (שפ"ד סי' א' ס"ק ד') דהטעם משום דשם יש ס"ס וחזקה והוה כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן לה כלל ולא הבנתי דבריו דהא החזקה היא רק נגד ספק הראשון שמא לא ראתה אבל הספק השני שמא טבלה הוא להיפוך נגד חזקה דלא טבלה:

ובלא"ה קשה ג"כ דהא הרא"ש כתב פ"ק דחולין דלכך אמרינן רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם ולא סמכינן מיעוטא לחזקה דמיעוטא שאין מומחים אינו מצוי והוי רק מיעוטא דלא שכיחא כלל ואעפ"כ קיי"ל דכל שיכולים לבודקו אם הוא מומחה צריך לבודקו ועיין סדרי טהרה (סוף סי' קפ"ד) שכ' בשם הירושלמי דלכך קאמר ר"י דאם עברו ימים שיכולה לטבול דמותרת ואינו צריך לשאולה משום דטבילה בזמנה מצוה יעו"ש וא"כ יש לומר שפיר דספק זה לבד שמא טבלה ג"כ כדאי להתיר דקרוב לודאי הוא ולכן קראו בש"ס ג"כ ספק הרגיל ובצירוף עוד ספק שמא לא ראתה מקרי ס"ס ורובא עדיף מס"ס וממיעוט שאינו מצוי וע"ש בס' הנ"ל שתמה על הפוסקים שסתמו בהאי דינא דאם עברו ימים שראוי' לטבול דמותרת כיון דבירושלמי קאמר הטעם משום דטבילה בזמנה מצוה וא"כ לדידן דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אינו נכנס בגדר ספק כלל דהא כ' הב"י שם (סי' קצ"ז) דעכשיו אין הנשים נוהגות לטבול כשאין בעליהם בעיר יעו"ש שאין זה בצ"ע. ולענ"ד נראה ליישב דהירושלמי דמפרש שם הדא הוא דאמרת אסור לעמוד לאשה בימי טומאתה היינו דמיירי סתם אפילו בא מן הדרך דע"ז לא שייך לעשות ספק שמא טבלה דלמה תטבול כיון שבעלה אינו בעיר אינה רגילה לטבול כלל ולא מקרי ספק הרגיל כלל ולכן אמר דס"ל טבילה בזמנה מצוה אפי' כשאין בעלה בעיר אבל הפוסקים כתבו האי דינא סתם ומיירי בבעלה בעיר ולכן שפיר הוי ספק הרגיל דאין מדרך הנשים להשהות טבילתם כשבעליהם בעיר וא"ש. ובאמת כשאינן בעיר ובא פתאום לבית נלע"ד דודאי אסור לבוא עלי' עד שישאלנה. עוד נראה ליישב דשם סמכינן שפיר אם הייתה טמאה הייתה אומרת לו לפרוש הימנה אף דמיירי גם בישינות כמ"ש הטור מ"מ מיירי בעירה קצת רק שאינו יכולה להשיב על שאלתו כמ"ש הש"ך שם דבל"ה אסור לבוא על הישינה לכך אף דאינה נעורה לגמרי מ"מ לא שכיח שלא תזהירו מלפרוש הימנה ולכך ביש ס"ס מקילינן בזה דהוי מיעוט שאינו מצוי לגמרי. אכן ממה שראיתי בביאורי הגר"א מווילנא כאן במ"ש הרב אעפ"י שיש לברר כו' ציין לעיין בסוף סי' קפ"ו משמע מדבריו שהשוה דין זה לשם ולא ס"ל לחלק בזה אלא בכל ס"ס אינו צריך לברר כלל אף דאיכא לברורי בקל. וצריך לחלק בין הך דהכא להא דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן דשם ליכא ס"ס רק רובא וס"ס עדיף מרובא. או משום דיש עכ"פ חזקת איסור שאינו זבוחה משא"כ בנד"ד דליכא חזקת איסור כלל ועיין תשוב' נוב"י (חלק יו"ד סי' נ"ז) שהביא ראי' מהא דסתם כלים של עכומ"ז אינם בני יומן דכתבו הפוסקים דהטעם משום ס"ס אף דאיכא לברורי ע"י קפילא אם ירגיש טעם משובח. גם הגר"א ז"ל הרגיש שם בראי' זאת ובנוב"י דחה ראי' זו משום דשם אנו דנין על התבשיל ובתבשיל יש בו חזקת היתר ולכן ס"ס בצירוף חזקה אינו צריך לברר. אבל צ"ע לפמ"ש הש"ך מהא דפ' התערובות בהא דאיערוב בנפולה יעו"ש דשם ג"כ יש ס"ס וחזקה דהא קיי"ל נשחטה הותרה וכל ספק שאחר שחיטה מוקמינן אחזקת היתר

עוד ראיתי שכ' שם דהרשב"א דקאמר דס"ס במקום דאיכא לברורי צריך לברר היינו דווקא בספק שנולד מחיים בעוד שלא הי' לה חזקה דהיתר או משום דס"ל דמקרי חזקת איסור כל זמן שנולד הספק בעוד שהיתה בחזקת שאינה זבוחה או משום דס"ל דעכ"פ חזקת היתר ג"כ אין כאן וכ' שם דיותר נראה דהטעם משום דהוה לי' חזקת איסור ואזיל לשיטתו דס"ל דס"ס גם בחזקת איסור מהני והוכיח זה דאל"כ יקשה דהרשב"א סותר א"ע שכתב דס"ס אפשר דעדיף מרובא וברובא קיי"ל דאינו צריך לברר ע"י בדיקה דאנן בישרא היכא אכלינן ולא בדקינן אחר י"ח טריפות וכל דבריו אלו לא זכיתי להבינם דהמעיין בחידושי הרשב"א פרק א"ט (ד' מ"ג) הובא דבריו בפר"ח כאן כלל ג' כ' לענין סירכא תלוי' שתחילה כ' להתיר מטעם ס"ס. ואח"כ כ' ומיהו י"ל דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה ע"י ס"ס והרי שם לא מקרי ריעותא מחיים דהא אפשר לומר שמא אין זה סירכא כלל ואין כאן ריעותא ואעפ"כ כ' אח"כ דיש להחמיר כאן כיון דיכולים לבררו. וכן כ' הרשב"א עוד בדף נ"ג וז"ל ושמא י"ל דלא שרינן ס"ס אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בורי' של דבר כו' משמע דבכל ס"ס הדין כן מדסתם דבריו וכתב דלא שרינן ס"ס כו' ועיין פר"ח שם שהוכיח דהרשב"א עצמו חזר בו מדבריו בתה"א שמתרץ שם בתירוץ אחר וכן נראה הדבר שהרשב"א גופי' בחידושיו לא פסיקא לי' מילתא אלא שנסתפק בזה גם כ' הפר"ח שם דבחידושיו ד' נ"ג כ' הרשב"א לחלק בין היכא דיש טורח גדול בבדיקה או לאו וא"כ לא קשיא עליו מהא דסמכינן ארובא ולא בדקינן אחוי י"ח טריפות דשם אין לך טורח גדול מזה לבדוק אחר כולם ולפ"ז מה שהקשה שם על הרשב"א מהא דסתם כלים של עובדי כוכבים מותר מטעם ס"ס הא איכא לברורי ע"י קפילא יש לומר דכ' כן לפי שחזר בו אח"כ בתהה"א כמ"ש הפר"ח והלא הרשב"א בחידושיו ג"כ ספוקי מספקא לי' גם מ"ש דהרשב"א לשיטתו אזיל דמתיר ס"ס במקום חזקה. כבר נתבאר למעלה דמשמעות דבריו בתשובה משמע דאדרבא שאוסר במקום חזקה וכפי שהבינו הש"ך והאחרונים בדבריו. גם בנולד ספק מחיים משמעות הש"ך וכמה פוסקים דמקרי חזקת היתר עש"ך סי' נ' באורך

עוד כתב הגאון המובהק בנוב"י דאף לדעת הסוברים דבמקום דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס היינו דווקא במקו' שיכולים לברר שתי הספיקות ולידע הדבר על בוריו אבל אם אחרי הבירור ישאר עוד ספק אזי לא צריכין לברורי כלל וכן כ' עוד בסי' מ"ג וכ' שם עוד דה"ה בחד ספיקא בדרבנן דקיי"ל לקולא אם יכול לברר צריך לברר למאן דס"ל כן בס"ס דספיקא דרבנן שוה לכל דיניו ס"ס בדאורייתא. ולכאורה יש לשדות נרגא בהאי דינא מהא דאיתא בפ"ק דביצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט וספיקא אסורה והקשה שם לר"י ור"י דהוא דרבנן הא הוי ספיקא דרבנן הא יכולים לומר דמיירי במקום דאיכא לברורי כגון שלקח הביצה מאדם אחר והוא יודע אם נולדה היום. ולכך שפיר אסור גם בדרבנן אם לא שנדחוק לומר דלכך ס"ל דלא מהני משום דאיכא לברורי לא מקרי ספק כלל דכל הראוי לבילה כו' וכאלו נודע דמי וא"כ היכא דיכול לברורי בקל שאין להקל בזה והיכא שיש טורח לברר כבר כתבנו דאפילו היכא דיכולים לברר שתי הספיקות ג"כ יש להקל כנלע"ד: