בית יצחק - קבוע ספיקות קז

שפלפלו בזה והוא ממש הדין שכתב הש"ך שהוא מוכרח מש"ס ופוסקים ועדיף תיני' דשם הוי ודאי דרבנן וכאן הוי רק רובא דרבנן ובס"ס נגד רובא דאורייתא לפענ"ד ג"כ אין לפקפק בו דודאי אינו מועיל כיון דספק אחד נוטה יותר ורובא לאיסורא הרי הוא מפורש בפוסקים דהיכא דספק אחד נוטה לאיסורא יותר לא נחשב לספק כלל והיכא דאיכא חזקה בהדי' להתירא אפי' בספק אחד מכשירין מכ"ש כאן שיש עוד קצת ספק לצרף כמ"ש וכ"ז כשספק אחד הוא כנגד הרוב בזה יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש אבל אםשתי הספיקות הם לנגד הרוב אם הי' באיסור דאורייתא בזה ודאי אפי' החזקה להיתר מסייע לכל אחד ג"כ ודחי דלא מהני דעד כל ספק אחד שיש בו חזקה הרי יש בו רובא לאיסורא ורובא עדיף מחזקה דאורייתא וא"כ אין כאן ספק כלל והוה ודאי איסור דאורייתא ממש ואם הוא באיסור דרבנן הו' כודאי דרבנן כמ"ש אבל אם בכל אחד הרוב הוא רק מדרבנן יש לומר ג"כ כיון דרבנן עשאוהו כרוב כל ספק במאן דליתי' דמי והוה ג"כ כודאי איסור דרבנן ולא דמיא למ"ש התוס' דשם ספק אחד הוא נגד רוב דרבנן ולא ספק השני כמ"ש כנלע"ד

סימן נ"ח

דין ס"ס דספק אחד שכיח יותר לאיסורא

כבר נתבאר בסי' הקודם דהיכא דספק אחד נוטה יותר לאיסור לא מקרי ספק כלל, ולא מחשב לס"ס. והפרמ"ג הקשה ממ"ש התוס' ביבמות ובחולין כא"ט דספק דרוסה שכיח יותר לאיסורא. ואפ"ה בספק דרוסה שנתערבה לולי מ"ש דהוי ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות הוי שפיר ס"ס ולענ"ד אי מהא לא קשיא דאפשר דכוונת התוס' דדרוסה שכיח והוי רובא מדרבנן כעין מ"ש בכתובות דלכך לא מוקמינן אחזקת היתר דרוב ברצון מדרבנן וכמ"ש בסי' הקודם אכן מה שיש לעיין בזה הוא מצד הסברא תינח אם שתי הספיקות לא באו כאחת כיון שתחילה נולד ספק דשכיח יותר לאיסורא ואח"כ נולד ספק אחר ויש להפריד בין הספיקות כגון שנתערב למאן דס"ל דהוי ס"ס או בגוונא דאיתא במס' נדה שנתבאר בסי' הקודם לפי דעת הגאון בעל מג"ש ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה דכיון שע"י ספק ראשון שהי' רובא לאיסורא כבר נתחזק לודאי איסור א"כ מה מועיל בו שוב מה שנולד עוד ספק אחד הא הוי בספק איסור תורה ודאי משא"כ אם באו שתי הספיקות ביחד שא"א להפריד בין הספיקות וכיון שס"ס מטעם רובא הוא הרי בספק אחד נעשה שקול ובקצת ספק השני נעשה רובא להיתרא וכיון דליכא כאן חזקה לאיסורא א"כ אזלינן בתר רובא דאורייתא וכי יש לחלק בין רוב הרבה לרוב מצומצם והרי מאי דאזלינן בתר רובא מסנהדרין ילפינן לה ושם באחד יותר מכריעין לרוב לזכות ולחוב ואם נאמר דהא דאזלינן תמיד בתר רובא הוי דאורייתא כודאי ממש ואין בו שום ספק כלל יש לדחוק ולומר דכיון דספק אחד נוטה יותר לאיסור אז נחשב לודאי ממש כגון ספק רצון ספק אונס (אם נאמר דלא כסברת התוס' והוי רובא דאורייתא). אף שיש עוד ספק אם תחתיו אם לא כיון שאין שייכות להך תחתיו לענין אונס ורצון שפיר לא מצטרפינן להדדי דהרי הדבר כאלו ידוע לנו שהי' ברצון וא"כ היאך אפשר להצטרף לספק תחתיו דלהוי רובא: משא"כ לפמ"ש בשיטה מקובצת בפ"ק דב"מ דחה שאמרה תורה דאזלינן בתר רובא לאו כודאי ממש הוא ומידי ספיקא לא נפקא רק דהתורה התירה ספק זה לפ"ז קשה. ועוד קשה לפענ"ד דהא בסנהדרין אזלינן בתר רובא אף דמחצה אומרים זכאי מטעם אחד ועוד אחד אומר זכאי מטעם אחדר שאין לו שום שייכות לטעם הראשון אעפ"כ מצטרפינן יחד ולמה לא נאמר כיון דטעם אחד רוב אומרים דלא כוותי' הוי' כודאי להיפוך ואפ"ה מצטרפין לרובא וא"כ ה"ה בנד"ד נמי נימא הכי דמצטרף ה הספק זה לשני והוי כרוב. וא"כ אדרבא מהא דסנהדרין מוכח כדעת השיטה מקובצת, דרובא לאו כודאי הוא דהא חזינן דמצטרף דעת המיעוט למחצה אף שאינם אומרים מטעם אחד ואם היינו אומרים דס"ס לאו מטעם רובא הוא אלא דספק ראשון עושה אותו דרבנן ושוב הוי ספיקא דרבנן וכשיטת הרמב"ם הוי ניחא אבל משמעות הפוסקים בכמה דוכתי דס"ס מטעם רובא הוא

שבתי וחפשתי לדעת מקורם של דברים באיזו מקומות בש"ס ופוסקים אם כלל זה מוסכם אליבא דכ"ע וראיתי שהרבה חולקים ע"ז. והכרו"פ העיר ג"כ בזה וכ' דמחולקים בזה הרמב"ם והראב"ד והרשב"א דהרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת ה' י"א) כתב בור שמפילין בו נפלים כו' והפילה שם אשה נפל ואינו ידוע אם הפילה שם דבר המטמא מן התורה הואיל וחולדה וברדלס מצוים שם טהור וכ' אח"כ (שם ה' י"ב) דבר ידוע שכל אלו הטומאות ספיקם מדבריהם כו' והשיג עליו הראב"ד דאפי' אם נאמר דספיקם מדבריהם מ"מ אסור מדרבנן והוה לי' למימר הטעם משום ס"ס ע"ש והכ"מ תירץ דברי הרמב"ם משום דספק נפל לאו ספק מעליא הוא דרוב נשים, יד מעליא ילדן וא"כ הראב"ד דס"ל מטעם ס"ס הוא ס"ל דאף דספק אחד נוטה יותר לאיסור שפיר הוי ס"ס ולענ"ד אי משום הא לא איריא די"ל ש"ה דספק שני שמא אכלותו חולדה וברדלים הוא נוטה יותר להיתר כמ"ש התוס' פ"ק דפסחים דהא אפי' מידי ודאי איסור הוי ס"ד דגמרא דמוציא והיינו משום דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי וא"כ א"ש דכיון דספק אחד נוטה יותר להיתר לכך שפיר מצטרף אליו ספק שני דנוטה יותר לאיסור למחשב לס"ס דממנ"פ אם תאמר להחמיר אף דנוט' יותר להיתר דאין מוצא מידי ודאי איסור שהוחזק בו בתחילה אף אני אומר שאין ספק הראשון שמא ולד מעליא הפול' אף דשכיח לאיסור מוציא מידי חזקת היתר שהי' הבור בו במחיל' ונמצא שני הספיקות על משקל אחד עומדים ולכן שפיר ומצטרף לס"ס וגם הרמב"ם י"ל דמודה דכאן מטעם ס"ס הוא ומ"ש משום דכל הספיקות מדבריהם כבר כ' הכ"מ טעם שכ"כ על כמה דינים שכ' שם בפרק זה שאין בהם ס"ס ע"ש וגם הרשב"א שכ' הכרו"פ בשמו ודאי דאין מדבריו הכרח כלל דהכרו"פ כ' כן לפי מה שהבין מתשו' הרשב"א (סי' ת"א) דס"ל ס"ס במקום חזקה מותר במכ"ש דעדיף הרובא ע"ש אבל לפי הבנת האחרונים בדברי הרשב"א ולפמ"ש למעלה ודאי דאין שום הכרח וראי' כלל לזה ומה שהקשה בתשובת מהרי"ט ובמל"מ על הכ"מ שנ' דאין זה ס"ס ובר"ס מבואר להדיא דמטעם ס"ס הוא אין בזה קושיא כלל דכמנת הכ"מ הוא דהרמב"ם ס"ל מאי דקאמר בש"ס ואבע"א ספק וספק הוא' ס"ל כיון דכל הספיקות היא מדבריהם הם אמרו והם אמרו בטעם כל דהו להקל אף דבאמת אין זה ס"ס גמורה והוא פשוט ומ"ש הרב בעל בינת אדם (שעה"ק סי' נ"ה) דהרמב"ם לא מיירי מדין הש"ס דבגמר' מיירי שלא הוחזקה עוברה משא"כ הרמב"ם מיירי בהוחזקה עוברה ולכן בזה אין כאן ס"ס דרוב נשים ולד מעליא ילדן ולכן שינה לשון הש"ס דבש"ס אמר לא תימא נפל אלא כמין נפל כו' והרמב"ם כ' לכל כו' אין זה כלום דידוע שאין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין המוזכר בש"ס ולכתוב במקומו דין אחר וגם דקדוק זה אינו כלום בדברי הרמב"ם דהרמב"ם לשון המשנה נקט דקאמר מעשה בשפחתו של מציק שהטיל' נפל והש"ס אינו מגיה המשנ' אלא מפרש לה דמ"ש נפל ר"ל כמין נפל:

והוא פשו' ומבואר כעין זה בכ"מ בש"ס דקא' הם הרמב"ם דאם ידוע שהפיל' ולד מעליא ה"ו טמא מספק מן התור' שאין ספק מוציא מידי ודאי אף דכל הספיקו' מדבריהם ש"ה כיון שהוחזקה בטומאה אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בספק מה הפילה דהוא להיפוך להוציא מידי חזקת טהרה ולכך שפיר הוי מדבריהם וכעין מ"ש למעלה ולכן בצירוף שתי הספיקות ביחד ראו חכמים להקל אף דלא הוי ס"ס ממש כן הוא לתירוץ שני של הכ"מ ולתירוץ ראשון גם הרמב"ם מודה דהוי ס"ס ומטעם שכתבתי לדברי הראב"ד ובזה מתורץ מה שתמה שם הרב בעל בינת אדם על הרמב"ם הנ"ל

ובס' סדרי טהרה( סי' קפ"ז ס"ק ט"ו) על מ"ש הרמ"א אם אין לה ווסת קבוע והוא ספק אם בא מן המקור או מן הצדדים דמותרת מטעם ס"ס הקשה שם דהא ספק אחד נוטה יותר לאיסור דרוב דמים מן המקור הם וכ' שם באמת כלל זה נסתר לגמרי ואינו והביא ראי' מדברי התוס' במפ' נדה (ד' י"ח ע"א) ד"ה שליא שכתב דהוי ס"ס בכה"ג משום דסמוך מיעוטא להך פלגא וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות ובפ' האשה שהלכה סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות וכ' שכן דעת הרוקח שהביא הש"ך בסי' שע"א דמעוברת מכהן מותרת לכנוס לאוהל המת ד דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והוי ס"ס בכה"ג אף דספק אחד נוטה יותר לאיסור ע"ש הן אמת שיש לפקפק על כל ראיותיו אלו דודאי יש לחלק בין ס"ס לרוב דהא במה פוסקים ס"ל דס"ס לאו מטעם רובא הוא ועיין תשו' שב יעקב (חלק יו"ד סי' מ"ח) מ"ש שם אליו הגאון בעל פני יהושע דס"ס גרע מרוב יעו"ש וה"ט דרוב הוא בענין אחד כמו סנהדרין ותשע חנויות שהרוב כשר ובסנהדרין רוב מוכים ואף שכתבנו למעלה שאפי' אינם מזכים מטעם אחד הוא זכאי מ"מ שם אין אנו צריכים לדרוש ולידע טעמם דהתורה אמרה דהיכא דהרוב מוכים הלך אחריהם אף אם לא היו אומרים טעם כלל משא"כ בס"ס כגון ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס דאנו צריכים לבוא להיתר האשה ע"י שני עניינים האחד מטעם אונס והב' מטעם שמא אינו תחתיו ובכל אחת אין רוב וכל סברא אחת אין לה שייכות לחבירתה כלל והרי אין שייך בו רוב במציאות ועוד מאן לימא לן דכל ספק הוא ודאי מחצה על מחצה לומר דכל נשים הבעולות בעולם הן מחצה ברצון ומחצה באונס או דנאמר מחצה תחתיו ומחצה אינו תחתיו. זה ודאי דבר שאין לו שחר דדבר הבא במקרה והזדמן לא שייך בי' רוב רק דהסברא נוטה לכאן ולכאן בשוה ולכן כיון שכל סברא היא מיוחדת בפ"ע כל שדבר אחד הסברא נוטה יותר שהי' כך אין כאן שום ספק והוי כודאי ממש וא"כ האיך יצטרף לס"ס וכעין סברא זאת מצאתי להגאון מוהר"י באו"ת בקיצר ת"כ מ"ש דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב והאיך הולכים בסנהדרין אחר הרוב ותירץ כיון דרוב מזכים מסתמא האמת אתם משא"כ ברוב במציאות שגם המיעוט ישנו בעולם כגון רובא דלויריא זבני דיש ג"כ במציאות מיעוט הקונים לשחיטה. וא"כ א"ש הכל דשם בשליא הרוב הוא במציאות הענין בדבר אחד שרוב הולדות הן מחצה יוצא רוב ולד בשליא ומחצה אינו יוצא וכמ"ש התוס' שם ובצירוף שליא דיש מקצת מהם שאין בהם ולד כלל נמצא דרוב השליות אין בהן רוב ולד והוי רוב במציאות ובענין אחד וכן הוא מ"ש סמוך מחצה דנדחה למחצה דנקיבות ומיפוע דמפילות למחצה דנקיבות:

וכן מ"ש הרוקח באשת כהן לכנוס באוהל המת דהוא ג"כ רוב במציאות ממש וכעין זה כ' שם בשם הריב"ש בענין מחצה זכרים ומחצה נקיבות דכך הטבע ביצירה ע"ש והוא דחה דבריו מדברי התוס' הנ"ל ולפמ"ש אין כאן דחי' דהריב"ש כתב כן על דברי התוס' דכתובות דשם הס"ס בענין מציאות אם תחתיו אם ברצון וכל ספק אינו ענין לחבירו ואין לומר דע"י הס"ס רוב הנשים הנבעלות הם בהיתר דמאן לימא לן דהכי הוא ועוד אני מוסיף לומר דבזה לא שייך לומר בצירוף הוי רוב נשים להיתר דהא דבר שבא במקרה והזדמן לא שייך לומר דרוב נשים כך הן והרוב הוא רק בסברא וכמ"ש:

א"כ יש מקום לדברי המחמירים אם ספק אחד נוטה לאיסור דאינו נחשב לס"ס אכן שם בהאי דינא דפי' קפ"ז אפילו לדברי בעל סד"ט הנ"ל ג"כ עדיין אינו מיושב לפענ"ד דכל זה אם ספק אחד הוא שקול פלגא ופלגא ממש שפיר יש לומר דמצרפין ספק השני אף דהוי רובא לאיסורא כיון שמ"מ יש כאן רוב להיתר כגון אם הי' הדם שבמכה שוה לדם שבמקור שפיר יש כאן רוב להיתר ובאמת זה אינו דודאי נגד הדם הבא מן הצדדים ועד דם שבמכה שבמקור יש רוב דבא כדרכו דרך ווסת דלא שכיח כל כך שיצא דם מן המכה כמו מן המקור עצמו כיון דאינו ידוע אם חלקה מוציאה דם וא"כ יש כאן רובא לאיסורא וזהו ודאי דלא נחשב לס"ס לכל הדיעות. ועיין חו"ד (ביאורים סי' קפ"ז ס"ק ח') שיישב שם דברי הרמ"א בטוב טעם ועיי' ביאורי הגר"א מווילנא שהניח ג"כ דברי הרמ"א בצ"ע מטעם אחר ולפמ"ש יוצא לנו דיש לחלק בענין זה אם הס"ס הוא בענין זה שבספק אחד הוא ממש פלגא להיתר ופלגא לאיסור מצרפינן מיעוט שבספק אחד לספק שני וא"כ בהא דספק דרוסה שנתערבה באחרים דיש כאן אפי' רובא להיתרא רק דחכמים אמרו דדבר חשוב לא בטיל ונתנו עליו שם קבוע וכמחצה על מחצה הוא:

ולכן שפיר מצטרף הך ספק דשמא אינה דרוסה אף דשכיח יותר לאיסור לספק שני אי לאו הך סברא דספק ראשון בגופו ספק שני בתערובות אינו מצטרף לדעת ר"י וא"ש ודו"ק

סימן נט

דין רובא דתליא במנדג חיישינן למיעוטא

איתא בפרק ב' דקידושין (דף נ' ע"ב) אתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות כו' מאי הוי עלה א"ר פפא באחרי דמקדשי והדר הסבלי חיישינן כו' ופריך שם מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צדינא דרובא מקדשי כו' ועיין תוס' שם שר"ח גורם איפכא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ממיעוטא מקדשי והדר מסבלי מ"ד לא ניחוש