בית יצחק - קבוע ספיקות קו

להיפוך: וכאן שספק בגוף המעשה האיך הי' אנו אומרים מספק אתה בא לומר שיצאת מחזקתה עליך להביא ראי' שכך הי' המעשה משא"כ בפלוגתא דרבוותא שמחולקים בדין ולא בגוף המעשה וכמו שמחולקים בבהמה זאת כן הפלוגתא לעולם והאיך אפשר לומר שלעולם תהי' עומדת בחזקה זאת לאיסור ולא להיתר וא"כ יוצא לנו מזה שיש חילוק בפלוגתא דרבוותא ושניהם מודים דהמעשה הוא אחר בזה י"ל דחזקה אינו מעלה ומוריד כאן משא"כ אם הפלוגתא הוא באופן אם הי' שינוי במעשה החזקה או לאו דמיא ממש לתרי ותרי המחולקים בגוף המעשה כגון בפלוגתא דר"מ וחכמים גבי חש"ו דר"מ ס"ל רוב מעשיהם מקולקלים וס"ל דודאי לא הי' זביחה כשירה ולא יצתה מחזקתה וחכמים פליגי עליו וא"כ הפלוגתא הוא ממש במציאת הדבר איך היה שפיר יש לילך שם בתר חזקה אי הוה ספק הלכה כמאן

ועפ"ז הי' נלע"ד ליישב דברי מרן הכ"מ (פ"א מהלכות שחיטה הלכה ב') הנראים לכאורה תמוהים כמו שתמה באמת בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה על דבריו והוא שהרמב"ם כתב שם כל השוחט צריך לבדוק הסימנים כו' ואם לא בדק הרי זו נבילה כו' וכתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק לחומרא דהוי נבילה ומשמע מזה דמפרש הרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי הלכה כמתני' או כר"א בן אנטיגנוס ופסק לחומרא והוא תימא באמת שהרמב"ם בפי' כתב דהוי נבילה דמשמע ודאי ולא ספק. ולפענ"ד דברי הכ"מ ברורים הם ומפורשים כמין חומר והוא מבואר ע"פ מ"ש התוס' שם על מה דקאמר שם במאי קמפלגי בדרב הונא מר סבר בחזקת איסור קיימא כו' דכתב התוס' שם משום דס"ל דרוב שוחטים כהוגן. והא דאסרוה באכילה הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן ולכך ס"ל דלא מטמא והיינו שהוקשה להתוס' דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי כיון דאנן מחמת חזקה דלא נשחטה כראוי אסרינן באכילה א"כ היה לנו לומר דמטמא ולכך תירץ דס"ל דרוב שוחטים כהוגן ורובא עדיף מחזקה רק מדרבנן החמירו ולא החמירו בטומאה וא"כ צ"ל דברייתא ס"ל דרוב אין שוחטים כהוגן ולכך שפיר קאמר דמטמא במשא וא"כ הרי יש כאן פלוגתא דרבוותא איך היה המעשה ולכך שפיר אזלינן בתר חזקה ולכך שפיר פסק הרמב"ם דהוי נבילה ודאי מחזקה והא דלא כתב מטמא במשא היינו משום דלא עסיק הרמב"ם השתא בדיני טומאה והא דלא פי' הכ"מ דפסק בפי' כברייתא היינו משום דהוקשה לו דבש"ס אין הכרח הלכתא כמאן וא"ש הכל

(ומה שיש לעיין בסוגיא זאת בדברי התוס' שהבאתי למעלה בסימן נ"ב מ"ש דהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה דהקשו שם דלמא משום דאזלינן בתר חזקה דפרה שנולדה כשירה ותירצו שכנגדו יש חזקה דאדם בחזקת טומאה קאי דא"כ קשה על מה דנקט בברייתא ומטמא במשא משום הך חזקה דבהמה בחזקת שאינה זבוחה קיימא הא נגדו יש כאן חזקה דאדם בחזקת טהרה קאי אלא ע"כ כיון דמחזיקינן הבהמה לודאי נבילה ממילא הוה ודאי ממש ושוב אין מועיל חזקת טהרה דאדם נגד הך חזקה שבאה בתחילה ולא מקרי חזקה נגד חזקה כי אם כשהם בבת אחת. וא"כ ה"ה בהך דפרה כיון דהוחזקה כבר בכשרות הוי ג"כ כודאי. ולמה יועיל חזקת טומאה דגברא לסלק הך חזקה ולפמ"ש למעלה סי' נ"ב לחלק בין פרה דאין בה שום צורך רק לגבי הזאת טומאת מת לכך מסלק חזקת טומאה דאדם להך חזקה משא"כ אם היה חזקת כשרות מועיל לגבי שאר מילי ולכך בהך חזקה דבהמה בחזקת איסור שאינה זבוחה דנ"מ לגבי שארי דיני נבילות ולא לגבי טומאה לבד. וכיון דלגבי שאר מילי שאין שם חזקה אחרת כנגדה שפיר מחזקינן לי' כודאי ולכן שוב לגבי טומאה ג"כ מועיל הך חזקה דאל"כ סתרי אהדדי וכבר הוחזקה לודאי והוא סברא נכונה כמ"ש שם וא"כ יש לנו סמך לסברא זאת מדברי התוס' אלו)

והנה לכאורה יש לשדות נרגא בהך סברא שכתבתי לחלק בין ספיקא דפלוגתא הוא רק בדין לבד או ע"י שמחולקים בדין האיך אנו אומרים שהי' המעשה דשפיר אזלינן בתר חזקה. והוא מדברי התוס' שהבאתי בסי' ג' בדין חש"ו ששחטו דכת' התוס' דחכמים מספקי להו אי רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים לכך שפיר אמרינן לחומרא ולא מקרי ודאי ולכאורה קשה מה תקנו בזה דמ"מ קשה דיש כאן ספק אם כשר או לאו אלא ע"כ כיון דמספקא להו בדינא הוי ספיקא דדינא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין אף דהספק הוא האיך הי' אם נשחט כהוגן או לאו ומ"ש שם לתרץ דבריהם משום דהוי ספק אם יש כאן חזקה דשמא רוב שוחטים כהוגן ואין כאן חזקה עתה ראיתי שאין מספיק דשפיר הוי ספק השקול אם נסתלק החזקה שאינה זבוחה או לא ודמיא לשחט בסכין שיש בו ספק פגימה דאם הי' ידוע שאין זה פגימה ודאי דנסתלק החזקה ואעפ"כ הוי נבילה ודאי דכל ספק אמרינן עליך להביא ראי' דנסתלק החזקה וצ"ל באמת דעיקר כוונת התוס' הוא משום דהוי ספיקא דדינא ממש דהא אין הספק נולד עכשיו אחר שנשחטה הבהמה ע"י חש"ו אם נשחטה בהכשר או לא רק הספק נולד מעיקרא כשרוצים לשחוט אם מותרים לשחוט אם אמרינן דרוב מעשיהם מתוקנים או להיפוך ושפיר מקרי ספק בדין ולא ספק האיך נעשה המעשה משא"כ במחלוקת ר"א בן אנטיגנוס ורבנן בלא בדק הסימנים דשם נולד הספק בשעת שחיטה האיך הי' המעשה שפיר הוה ספק במקום חזקה וכמ"ש

ולפמ"ש יש מקום לומר בתרי ותרי במקום חזקה דלא אזלינן בתר חזקה כגון בסכין שנבדק קודם שחיטה אחד אומר שיש בו פגימה ואחד אומר שאין בו פגימה דהרי הספק הוא קודם שחיטה ומקרי ספק בדין אם מותר לשחוט בו או לאו. ודמיא ממש להא דרבנן מספקא להו בחש"ו אי רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים ועמ"ש בסוף סי' הקודם מדברי התוס' הנ"ל

כ"ז כתבתי לפי מה שכתבו האחרונים בפשיטות דס"ס במקום חזקה אם הס"ס בפלוגתא דרבוותא לא אזלינן בתר חזקה אבל לענ"ד תמיה דהמעיין בדברי הר"ן פ"ק דקידושין במ"ש שם בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחי וחיישינן מדרבנן דהקשה שם למאן דס"ל ספיקא דאורייתא אסור מן התורה א"כ אמאי קאמר דחיישינן מדרבנן וכ' שם לתרץ משום דאמרינן העמיד אשה על חזקתה וכ' שם וז"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאמרינן העמיד אשה על חזקתה דמ"ש מכל ספיק' דממונא כו' ה"נ מדינא אית לן למימר הכי כו' הרי מבואר להדיא דאף בספק בעיא וכל ספיקא דדינא שנסתפקו חז"ל במקום חזקה אזלינן בתר חזקה וצ"ע שלא זכרו אחרונים דברי הר"ן אלו

סימן נ"ו

דין ס"ס במקום חזקה שספק א' פלוגתא דרבוותא וצריך להתחיל בו

כתב הפרמ"ג (שפ"ד סי' י"ח ס"ק ל"ד) בשם ס' בית לחם יהודא בשו"ס ש"י (ח"ב סי' נ"ג) אם נגע במפרקת והפגימה אין נרגש בציפורן הוי ס"ס ספק שמא הלכה כהרא"ש ושמא במפרקת והקשה הבל"י הא הוי ס"ס במקום חזקה וכתב על זה הפרמ"ג דהש"י ס"ל דכאן הוי ספיקא דרבוותא ומועיל במקום חזקה אף דספק שני הוי במקום חזקה מ"מ אתה צריך להתחיל שמא אין כאן פגימה כלל וא"כ ספק ראשון לא הוי במקום חזקה ונחשב לספק וספק שני מוסיף עליו ומותר עכ"ד ולענ"ד יש לעיין בזה דתינח אם נאמר דלכך ס"ס במקום חזקה אינו מועיל משום דספק ראשון נעשה ודאי איסור דאורייתא ולכך כאן דספק ראשון אינו כודאי שפיר דמי. אבל אם נאמר דהטעם משום דס"ס מטעם רובא הוא וסמכינן מיעוטא לחזקה א"כ מה בכך דספק אחד הוא בפלוגתא כיון שהספק שמא בעור נפגם מצטרף לחזקה יש לומר דאסור

אך בלא"ה יש להקל שם דיש לומר דספק שמא בעור נפגם לאו ספק שקול הוא דרוב נוטה דנפגם במפרקת. ומה דמחמרינן לאסור היינו משום דשכיח ג"כ שבעור נפגום והוי מיעוטא דשכיחא דסמכינן לחזקה והוא רק מדרבנן ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם דנמצא בסכין הוי ספק נבילה וכבר עמד בזה הפרמ"ג (שם ס"ק א') ולפמ"ש א"ש וכיון שכן דספק זה עצמו לאו ספק השקול הוא ומדרבנן בעלמא ולכך כל שניתוסף עליו עוד ספק שמא אין זה פגימה הוי ספיקא דרבנן דיש להקל אף בחזקה. וגם לענין סמוך מיעוטא לחזקה יש לומר דהוי כמו מיעוטא דלא שכיחא כיון שניתוסף עליו עוד ספק ועמש"ל (סימן מ"ז) באורך מדין נמצא ספק פגימה בסכין לאחר שחיטה שכתבתי שם שיש לצדד ולומר דכאן עדיף משום דספק ראשון על הסכין אנו דנין ובו אדרבא יש חזקה להיתר ע"ש וזה לא שייך בנידון שכתב הבל"י שכאן הספק בדין אי מקרי י פגימה וא"כ חזקת הסכין לא מהני כאן וכיון דבלא"ה יש דיעות דשתי ספיקות אפי' במקום. חזקה מהני א"כ בנידון זה של הבל"י יש כאן שלש ספיקות כמ"ש בפרמ"ג א"כ בלא"ה יש לצדד להקל בהפ"מ

סימן נז

דין ס"ס שכנגד רובא בדאורייתא או בדרבנן

עוד חקר שם בפרמ"ג אם הי' ס"ס נגד הרוב מה דינו. והביא דברי התוס' דפ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) ד"ה ספק תחתיו שהקשו במאי דתירוץ בש"ס ואבע"א באשת ישראל שקיבל אביה קיד קידושין פחותה מבת שלש שנים למה לא נאמר העמידנה. בחזקת צדקת ובאונס נבעלה ותירץ דרוב ברצון ואונס לא שכיחא והקשו ע"ז א"כ בס"ס נמי נימא הכי ותירץ דרוב זה אינו רוב גמור ואינו נקרא רוב רק מדרבנן ולכך בס"ס אזלינן בתרי' משא"כ בספק אחד וא"כ מבואר דיש חילוק בין אם הס"ס נגד רוב דאורייתא או נגד רוב דרבנן ולכאורה נראה לענ"ד דלא מוכח משם מידי דש"ה דיש ג"כ חזקה עם הס"ס ובזה דחה הפרמ"ג עצמו שם דברי הכרו"פ דהוכיח משם דס"ס נגד חזקה מהני מהא דס"ס עדיף מרובא דרבנן וחזקה לא אלים מרובא הנ"ל וע"ז כ' דאין ראי' דש"ה דס"ס עם החזקה אלים מרובא דרבנן

ובאמת זה אינו דש"ה דע"י ספק אחד שמא באונס שמא ברצון הוי ספק השקול ואוקמי' אחזקת היתר לבעלה מן התורה כמ"ש התוס' רק דהיא אסורה מדרבנן. ולכך כל שיש עוד ספק שמא אין תחתיו הוי ספיקא דרבנן. וא"כ ה"ה בס"ס נגד רובא דרבנן בלא חזקה כמו בס"ס דאורייתא וספק דרבנן ביחד דמותר ג"כ כמו"ש הש"ך בכללי ס"ס ונתבאר בסימנים הקודמים וראיתי בספר בית אפרים מה שהועתק בשם הגאון בעל מג"ש דהוכיח דס"ס מהני נגד רובא דרבנן מהא דפ"ק דמודה לר"י דס"ל ווסתות דרבנן בעלה מחשב' ימי ווסתה ובא עליה וקאמר שם דהוא מטעם ס"ס ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה דע"כ דמאן דס"ל ווסתות דרבנן ר"ל דהוא רוב מדרבנן יעו"ש

ואין דבריו מוכרחים דיש לומר דרבנן החמירו משום דהוי מיעוט המצוי כמו סירכות הריאה דהצריכו לבדוק אע"פ שיש שם רובא וחזקה דרוב בהמות כשירות הם וגם דנולדה כשירה למאן דס"ל חזקה שלא נתבררה הוי חזקה ואעפ"כ החמירו בו חכמים וכמו כן כאן ולכך ביש עוד ספק הקילו ולענ"ד תמוהים דברי הפרמ"ג דשם בכתובות ליכא חזקה כלל בהך ספיקא דספק תחתיו כמ"ש בתוס' שם ד"ה לא צריכא דהקשו נוקמי בחזקת שהיא כשירה לכהונה ותירץ דאדרבא אית לן למימר השתא היא דנבעלה דבתולה נולדה ומשמע מדבריהם דהך חזקה עדיפא מותר. וא"כ כשיש כאן ס"ס נגד ספק תחתיו יש כאן חזקה דבתולה נולדה ועכשיו נבעלה ונגד ספק באונס הוי רוב רצון מדרבנן: רק דיש בזה חזקה: דכשירה לבעלה באותה חזקה כבר נגרע כוחה ע"י חזקה דאיסורא כמ"ש ודוחק לומר כיון דהך חזקה דבחזקת כשרות לבעלה מועלת לשני דברים האחד לגבי סברא דאונס. ושנית לגבי הך סברא דאין תחתיו. ולהכי אף דנגרע כוחה לגבי תחתיו משום חזקה דאיסורא דבתולה נולדה דכנגדה מ"מ מהני נגד הך סברא דנאחר באונס הוי ומ"מ נראה דנגד רוב דרבנן דיש להקל מטעם הנ"ל כיון דהרוב אינו אלא נגד ספק אחד. אבל בספק השני הוא שקול: אף דליכא חזקה עם הס"ס ודמיא למ"ש הש"ך בסימן ט"ז דס"ס בדאורייתא וחד ספיקא בדרבנן בדבר אחד מהני ע"ש וא"כ ה"ה בנד"ד ממש הכי הוא כיון דמדאורייתא אין כאן רוב הרי יש כאן ס"ס ממש בדאורייתא ואף דמדרבנן רוב ספק זה לאיסורא וא"כ הוי כרוב נוטה לאיסור דרבנן מ"מ לא גרע מודאי דרבנן וכיון שיש כאן עוד ספק השקול בהך דספק תחתיו או אינו תחתיו א"כ הוי עכ"פ ספיקא דרבנן והיא פשוט מאוד לפענ"ד ומהתימא על הגאונים בעל מג"ש והפרמ"ג