בית יצחק - קבוע ספיקות קד

דמדאורייתא שחיטתם כשירה. ולכך נלע"ד דהתוס' כאן הם דברי ר"י דהוא לא ס"ל הך סברא דמצרפינן מיעוטא לחזקה דעיקר דין זה נלמד מהא דאיתא במס' בכורות דרוב בהמות אין חולבות אא"כ ילדה ואפ"ה קיי"ל כרשב"ג שם דהלוקח בהמה מניקה מן העכומ"ז אינו פוטר מן הבכורה. וכתבו התוס' והרא"ש פ"ק דחולין דה"ט משום דמצרפינן מיעוטא לחזקה דבהמה שלא ילדה עדיין אבל ר"י ס"ל שם דזה לא הוי חזקה כיון דיש כאן חזקה אחרת כנגדה העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש ומה דפסקינן שם כרשב"ג היינו היכא דחזינן דחלבה קודם שילדה וקמ"ל דאפ"ה אם בנה כרוך אחרי' פוטר מבכורה וכן כתבו התוס' סתם בפ"ק דחולין (ד' י"א ע"א) ד"ה לר"מ ע"ש וא"כ לדברי התוס' לא ס"ל בכל דוכתא דמצרפינן מיעוטא לחזקה מדרבנן ולכך שפיר הוצרכו לתרץ שם כן אבל לדידן דקיי"ל דמצרפינן מיעוטא לחזקה בכל דוכתא לא צריכינן לתירוץ התוס' ושפיר י"ל דרבנן ס"ל רוב מעשיהם מתוקנים וא"כ אין ראי' לדין הנ"ל

אכן זה נלע"ד אם הי' כאן שלש ספיקות ויש ספק אם יש כאן חזקה דו דאיסורא כגון שיש כאן חתיכה שספק אם היא כשירה או מבהמה שיש בה ס"ס בשחיטה והס"ס בשחיטה הוא באופן שיש ספק אם יש כאן חזקת איסור או כגון ששחט בסכין שנמצא בו ספק פגימה בהמה אחת ובן פקוע שאין טעון שחיטה ואינו יודע איזו היא ויש למצוא בפשיטות יותר כגון ששחט בהמה ונמצא הסכין פגום אחר השחיטה דהוי הבהמה עצמה ספק נבילה ונמצא בה בן פקוע שטעון שחיטה מספק ואח"כ שחט הבן פקוע ומצא הסכין ספק פגום אחר השחיטה והרי יש כאן שלש ספיקות ספק אחד שמא גם אמו כשירה היתה ונמצא שהבן פקוע אינו צריך שחיטה כלל וספק שני שמא הבן פקוע נשחט בכשרות שאין זה פגימה וספק ג' שמא במפרקת של הב"פ נפגם והרי אין כאן חזקת איסור בודאי דשמא הב"פ לא הי' לו חזקת איסור מעולם דאמו כשירה היתה דודאי יש להקל כאן דיש כאן ס"ס דפלוגתא מספק שמא הלכה כהש"ך דבג' ספיקות אפי' במקום חזקה מותר ושמא גם בשתי ספיקות מותר במקום ספק חזקה וס"ס דפלוגתא במקום חזקה מותר כמו שיבואר לקמן אי"ה ולכן יש להקל בכה"ג בלי שום פקפוק ובסי' שאח"ז נביא דבר חדש בהך דינא דב"פ אם שייך בו חזקת איסור של האם

סימן נא

דין ס"ס במקום חזקה של האם אם מחזיקים לבתה

יש לחקור בהא דקיי"ל ס"ס במקום חזקה אסור אם מחזיקין מחזקת האם לבת הדמיון בזה במ"ש בסי' הקודם אם שחט פרה ונמצא ס"ס בשחיטה כגון ספק פגימה שאנו אוסרים הבהמה מצד החזקה אף דהוי ס"ס אם מותר הב"פ בלא שחיטה דלכאורה יש לומר כיון שהב"פ לא הי' בו חזקת איסור שהספק הוא בו אם טעון שחיטה כלל ונמצא דלא שייך לומר בו בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת או דלמא כיון שהפרה יש לה חזקת איסור שאינה זבוחה א"כ ממילא החזקה נמשכת לולד ג"כ ומה שהביאני להסתפק בזה הוא מה דאיתא פ"ק דכתובות (ד' י"ג ע"א) ראוה מדברת עם אחד כו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת כו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג משום דמוקמינן לה אחזקת כשרות ואיתא שם פלוגתא איכא מ"ד מאן דמכשיר בה מכשיר גם בבתה, אף דלבת אין לה חזקת כשרות מעולם מ"מ חזקה דאם מהני ג"כ לבת ואיכא מ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה משום דלא מהני חזקת האם לבת ואנן קיי"ל כמאן דמכשיר גם בבתה דהלכה כר"י לגבי ר"א דתלמידו הוה כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מהא"ב ה' י"א) ובש"ע (סי' ו' סעי' י"ז) הרי דקיי"ל דחזקת האם מהני ג"כ לבת אפי' לקולא א"כ כ"ש דלחומרא אמרינן כן אבל יש לדחות דאפשר לומר דלכך מכשיר בבתה דעיקר הטעם לאו משום חזקת האם הוא שהרי קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ושם מכשירין אפי' ברוב פסולים אצלה וצ"ל דעיקר הטעם הוא מאי דקאמר התם (ד' י"ד ע"א) לר"ג אלים לי' ברי דאפי' בחד ספיקא מכשיר וקיל לי' שמא דאפי' בס"ס נמי פוסל הרי דלר"ג דקיי"ל כוותי' עדיף לי' מאי דאומרת ברי מס"ס בשמא וא"כ י"ל דלכך מהני התם ברי דידה גם לגבי בתה כיון דלאו בחזקה תליא מילתא ועיקר תלוי במה שאומרת ברי לי א"כ מה בינה לבתה משא"כ בנד"ד דמטעם חזקת איסור אתה בא לאסור ואין כאן ברי כלל שפיר יש לחלק בין פרה לולד דבולד ליכא חזקה כמ"ש שם טעמא דר"א א בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות יעו"ש ואף דשם (ד' י"ב ע"ב) בפלוגתא דר"נ ור"י לגבי דר"י ורב הונא במנה לי בידך וזה אומר איני יודע קאמר שם ר"נ ור"י אנא דאמרי אפי' כר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה כו' הרי דהתם תלי' בחזקה מ"מ עיקר טעמו לאו משום חזקה הוא דהרי רובא עדיף מחזקה כמ"ש אלא משום ברי ושמא ברי עדיף רק היכא דאיכא חזקת ממון נגדו לא מהני ברי לגבי שמא ולכך שם כיון שיש לאשה ג"כ חזקת כשרות אף דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות כמ"ש בפ' המדיר ובכ"מ מ"מ עכ"פ ע"י חזקה זאת מגרע גרע חזקת ממון ואינו מועיל בשמא לגבי ברי משא"כ באומר מנה לי בידך שאין שם חזקה כלל לגרע הך חזקת ממון של הנתבע אבל נידון פסולי יוחסין עיקר ההיתר הוא רק משום ברי ושמא ברי עדיף דהא מכשרינן אפי' ברוב פסולין דעדיף יותר מכל חזקות רק ר"א סבר דמטעם חזקה ג"כ מתירין בצירוף סברא דברי ושמא ולכן מחמיר בבתה אבל לר"י דפליג על ר"א וקיי"ל כוותי' לא צריכינן כלל להך סברא דחזקה משא"כ בהך דשחט האם דשם אזלינן בתר חזקה כיון דאמרינן העמד הבהמה על חזקת שלא נשחטה כראוי א"כ ממילא הב"פ נשאר בחיוב שחיטה ואף דאנן קיי"ל דבלא"ה צריך שחיטה מדרבנן מ"מ נפקא מינה לאם נשחט ונמצא בו פסול בשחיטה לפמ"ש הט"ז (סי' י"ג ס"ק ה') דאין פסול שחיטה פוסל בו כיון שאינו צריך שחיטה אלא מדרבנן וכן נ"מ אם לא הפריס ע"ג קרקע או בקלוט בן קלוטה דאינו צריך שחיטה אפי' מדרבנן וכן נראה מסברא דהא כל זמן שלא נולד עדיין עובר ירך אמו הוא ונמצא שבעת שהיתה אמו מעוברת ממנו גם עליו הי' חזקת אבר מן החי ונמצא שאם על העובר היתה חזקה זו ולא דמיא להא דראוה מדברת דשם בעובר לא הי' שייך חזקת איסור ג"כ שהרי העובר אינו ראוי להנשא וכן נראה עיקר אכן אם הי' ספק פסול בעובר בשחיטתו כמ"ש בסי' הקודם לפמ"ש אין כאן ספק חזקה אלא חזקה ודאית והוי כאלו יש כאן שלש ספיקות במקום חזקה ותליא במחלוקת הש"ך ושאר אחרונים כמבואר אך יש לחלק קצת דעכ"פ לא דמיא לחזקה דבהמה בחיי' דשם הוי חזקה דגופא שאינו יודע אם נעשה בה מעשה זביחה או לא והיא היתה צריכה עכ"פ בודאי זביחה מעיקרא משא"כ בעובר אף דיש לו חזקת איסור בהיותו במעי אמו בחיי' אין זה אלא חזקה דדינא ולא שייך בו חזקה דגופא דמסתמא לא נעשה זביחה בסימנים דידי' דשמא אינו צריך שחיטה כלל וכיון שחזקה זאת לא דמיא לחזקת האם בחיי' אפשר דיש להקל ודו"ק

סימן נב

דין ס"ס או שלש ספיקות נגד שתי חזקות

בפר"מ חקר היכא שיש כאן ס"ס למאן דמתיר אפי' במקום חזקה אם היו שתי חזקות לאיסורא אם מועיל כאן ס"ס דאף אם נאמר ס"ס מטעם רובא ורובא עדיף מחזקה אפשר דהיינו רק נגד חזקה אחת אבל לא נגד שתי חזקות והביא שם מהא דאיתא פ"ק דחולין בסוגיא דאזלינן בתר רובא דיליף שם מכירה אדומה ורב אשי יליף משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קא שחיט וא"כ קשה הא בפרה אדומה יש שתי חזקות חזקה דטמא מעיקרא והב' דפרה עצמה חזקה שאינה זבוחה ואפ"ה אזלינן בתר רובא וא"כ ה"ה בס"ס דמטעם רובא הוא ודחה דשם ב' החזקות אינם בגוף הפרה ולענ"ד יש לעיין אפי' אם שתי החזקות אינם בדבר אחד דלכאורה הי' נלע"ד דאין משם ראי' כלל דהא עיקר הקושיא שם דפרה אדומה צריכה להיות כשירה משום דחטאת קרי' רחמנא וא"כ כיון שבגוף הפרה אין כאן רק חזקה אחת הרי היא כשירה מדאורייתא ודאי דרובא עדיף וא"כ הרי הוחזקה בכשרות בודאי וא"כ מה מועיל חזקת טומאת האדם בכאן דהרי הוי כאלו זרק עליו באפר פרה הכשירה בודאי ומה מועיל חזקתו לפסול ולהחזיק הפרה לנבילה וטריפה אף דלפ"ז לא א"ש דברי התוס' שם (ד' י"א ע"א) ד"ה מנא הא מילתא דכתבו שם דהא דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אף דאיכא חזקה כנגדה דאוקי גברא בחזקת טומאה ולפמ"ש אין חזקת האדם מועיל לגבי פרה וכן קשה במ"ש התוס' שם ד"ה אתיא מפרה אדומה דהקשו ג"כ דילמא משום דאזלינן בתר חזקה דכשירה נולדה ותירץ ג"כ משום דיש כאן חזקה אחרת נגדה חזקה דאדם ולא דמיא להא דרפ"ק דנדה במקוה דפריך שם אדרבא העמיד טמא על חזקתו דשם אין נ"מ במקוה דהרי עכשיו חסירה היא ולכך אזלינן בתר חזקת טמא משא"כ כאן דהכרה כשירה היא לגבי האדם נמי מהני וכמ"ש דהרי עיקר מה שאנו דנין הוא על הפרה אם כשירה היא אם לא וכעין סברא זאת כתבתי למעלה בשם תשובת נוב"י יעו"ש. ולכן נלע"ד לחלק בזה והוא דדוקא בנידון שכ' הנוב"י שהספק הוא במקוה ועיקר הנ"מ בה אם היא כשירה או לאו שאין נ"מ בה לגבי אדם זה שכבר הוחזק בטומאה אלא גם לשארי בני אדם שעדיין לא נתחזקו בטומאה והרי קדמה הכשר המקוה לחזקת טומאה דאדם שהרי האדם הטמא אין לו הכרח לטבול דווקא במקוה זאת שיש בה ספק אלא יכול לטבול במקוה כשירה ודאית משא"כ בפרה אדומה שכל שחיטתה ועשייתה הוא לגבי הטמאים ואינו יכול להזות בפרה אחרת הכשירה בודאי שהרי על כולם נופל ספק זה ולכן מחזיקין מחזקת טומאת האדם לחזקת הפרה שהרי לא קדמה הכשירה קודם חזקת טומאת האדם. ונמצא שהכל דבר אחד ואין לומר שבפרה כשירה הוזה כיון שעיקר הספק הוא על האדם ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ז ע"ב) ד"ה אומר היה ר"ש דנסתפקו אם לרבנן דר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאינ' נפדית וכן כתבו שם בתחילה ואח"כ כתבו במסקנא דמאן דאוסר הוא מדאורייתא וי"ל דבזה פליגי שתי הדיעות בתוס' דמה שתירצו תחילה דהא דקאמר מנלן דאזלינן בתר רובא לרב אחי בר יעקב בעי לה א"כ הא דרובא וחזקה רובא עדיף מסברא ילפינן ומפרה אדומה לא משמע מידי י"ל דס"ל דפרה נפדית ע"ג מערכתה מדאורייתא. וא"כ לא שייך לומר דיש כאן חזקה דגברא נגד רוב כשרים כיון דהבהמה עצמה כשירה היא ואין בה צורך דווקא לטמאי' דהרי יכולה היא להפדות ולאכול לזרים בתורת חולין וא"כ כבר כשירה היא כמ"ש. משא"כ לתירוץ השני שכ' דמפרה ילפינן ם ס"ל כמסקנת התוס' שם דלרבנן מדאורייתא אינה נפדית וא"כ אין שום נ"מ בהכשירה דפרה רק לגבי טמאים ולכן אמרינן העמד חזקה דאדם טמא לגבי רובא דכשרות בפרה וא"כ לפמ"ש אין ראי' כלל מרב אשי דיליף מפרה אדומה לפי תירוץ ראשון של התוס' דלפ"ז פרה נפדית מדאורייתא וא"כ חזקה דאדם אינו מועיל נגד רובא דפרה ולכך שפיר הוי בפרה עצמה רובא לגבי חד חזקה וכבר יצתה בכשרות ולכך גם האדם שמזין עליו טהור שהרי בפרה כשירה היזה. אבל אם היה באמת שני חזקות אף דאחת באדם ואחת בבהמה שפיר אמרינן דמצרפינן להו להדדי וכמ"ש וא"כ דין זה צ"ע עוד לפמש"ל (סי' מ"ו) בשם הגאון בעל חו"ד דזה לא נקרא חזקה מה שיש לחוש שמא במקום נקב קא שחיט כיון דאתה מסתפק שמא נעשה בה מעשה להטריף עליו להביא ראיה א"כ ליכא חזקה כלל ונדחית ראייתו מרב אשי

ועיין פכ"ה (ד' פ"ו ע"א) דפריך שם אר"מ דס"ל מותר לשחוט אחריהם משום דרוב מעשיהם מקולקלים מאי איריא רוב אפי' מיעוט נתי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו כו' ואמרינן מ"ט דר"מ רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא ופרש"י רוב תינוקת מטפחין בשרצים כו' והנה לפ"ז יש כאן שתי חזקות חזקת העיסה דבטהרה עומדת וחזקת תינוק שהי' טהור בתחילה וא"כ איך מייתי ראי' מהתם לכאן דליכא רק חזקה אחת נגד הרוב אלא ע"כ דאין חילק בין חזקה אחת לשתים אבל לפירש התוס' דהאי רוב ח' חינוקות