בית יצחק - קבוע ספיקות קג

נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה דהתם הספק והריעותא הוא באדם עצמו הבו החזקה חזקת טומאה דמעיקרא משא"כ כאן דעיקר הריעותא בסכין והסכין לא הי' לו חזקת איסור כמ"ש הפרמ"ג (סי' י"ח מש"ז ס"ק יו"ד) יעו"ש והמחבר שם דנקט עיקר הטעם משום דיצא בהיתר וכשלא נאבד לא מהני ספק לה להצטרף דשכיח יותר לפגום במפרקת אפשר ג"כ לומר דלא ברירא. לי' לסמוך ע"ז ועמ"ש בפרמ"ג (שפ"ד ס"ק ל"ד) בשם הכר"ת מה שהביא בשם תשו' מהריב"ל באחד ששחט ואחר השחיטה נתן הסכין ביד נער אחד ומצא בו פגימה לאחר שבדק הראשון וחקר שם דאם נאמר ס"ס במקום חזקה אסור לא מהני כאן דהוי כמו אחד אוסר שהי' בו פגימה. והשני אומר שלא היה בו פגימה ולענ"ד אין הדין כן ונראה דלדידן נמי מותר דכבר יצא בהיתר אחר שיצא מת"י השוחט ובדקו וא"כ כבר בחזקת היתר עומד ושוב אין ספק של השני דשמא במפרקת נפגם מוציא מידי ודאי כמ"ש הר הרא"ש דאמרינן כבר יצא בהיתר ואפי' לטעם שני של הרא"ש שכתב משום דנולד עוד ספק אחד ג"כ מותר כאן דגם כאן יש לומר כן שמא במפרקת נכנס דשכיח יותר לפכום וכיון דיש עוד ספק שמא השוחט הראשון אומר אמת ודאי דמותר דמה לי אם נולד הספק השני אחר שחיטה או מקודם . ועיין בש"ע (סי' ל"ט סעי' ט"ז) בדין אחד אומר כסדרן היתה ואחד אומר שלא כסדרן דפסק שם דמעמידין הבהמה בחזקת כשרות והטעם משום דנשחטה הותרה והוי כנאבדה הריאה ועש"ך שם דאפי' למאי דמחמירין בנאבדה הריאה מ"מ כאן קיל יותר ע"ש בטעמו וא"כ כ"ש כאן בנד"ד דלא גרע מנאבד הסכין אחר שחיט' וזה ברור לענ"ד ואף דהפר"ח פסק דס"ס במקום חזקה מהני א"כ לדבריו כ"ש דכשר צ"ל דכ' שם דין זה כנ"מ לאותו הנער שאמר שהי' פגום וכמ"ש הפרמ"ג שם

אכן אם לא בדק הסכין קודם שחיטה ואחר השחיטה בדקו ונתן תיכף לאחר לבדו' ומצא בו פגימ' והשוח' מכחישו בזה יש לעיין דנרא' לכאור' למאן דמיקל בס"ס במקו' חזק' א"כ כאן יש ס"ס שמא השוח' הראשון אומ' אמת ואת"ל שהשני אומר אמת שתא בהפרקת נפגם. אך זה אינו דאפי' לדידי' לא מהני כאן דיש ג"כ ס"ס לאיסורא שמא היה פגום מעיקרא שהרי לא היה בדוק קודם שחיטה וא"ת שהי' יפה שמא בעור איפגם אף דיותר שכיח לפגום במפרקת כמ"ש הרא"ש וא"כ ס"ס דלקולא הוא יותר טוב מס"ס דלחומרא מ"מ אסור וראיה ממ"ש הש"ך שם לתרץ דברי הרא"ש דלא ליסתור למ"ש במ"א בנפל הסכין על הקרקע דאסור משום דיש ס"ס לאיסורא שמא אין קרקע פוגם ושמא לא נפל על חודו אף דס"ס דלקולא הוא יותר טוב דלא שכיח כל כך שיפגום בעור ואפי' לא נפגם ע"י נפילתו שכיח יותר שנפגם אחר השחיטה אעפ"כ אסור כיון דיש עליו ס"ס לאיסורא אכן אם השני אומר שיש בו ספק פגימה או כגון שהיה לו שתי פיות ואינו יודע באיזו צד שחט וא"כ יש כאן שלש ספיקות להיתר אחד שמא האמת כשוחט הראשון שלא היה בו פגימה בצד השני ג"כ וספק שני שמא לא שחט בצד זה וספק ג' שמא במפרקת נפגם בזה יש לעיין דיש לומר דכאן לא שייך הך סברא של הרא"ש דיצא בהיתר שהרי כל אתן שלא נבדק בתחילה לא נקרא עליו שם היתר אך כיון דיש כאן ג' ספיקות להתיר והס"ס דלאיסורא הוא הכל משם אחד דמה לי שהיה פגוס מעיקרא או בעור איפגם בשניהם הספק שמא נפגם קודם הסימנים אך יש לומר דלא מקרי משם אחד דספק שמא בתחילה היה פגום אוסר יותר דאסור לשחוט בו משא"כ בספק דבעור איפגם דהיה מותר לשחוט בו בתחילה וכה"ג מקרי ס"ס אף לקולא. ויש לומר ג"כ דמ"מ כיון דלהתירא יש ג' ספיקות דמותר לדעת הש"ך ואף שמדברי הפרמ"ג (סי' י"ח) במ"ש בשם הבל"י שם משמע דכל שיש ב' ב' ספיקות לאיסור נגד ג' ספיקות להיתר לא מהני אף לדעת הש"ך מ"מ יש לומר ולחלק דכאן הס"ס דלחומרא אינו כי אם כשנתפוס שתי הסברות דהשוחט השני אומר אמת וגם ששחט בצד שבו הפגימה ואז יש ס"ס לחומרא ונמצא דכאן שתי הספיקות לקולא שא"א לומר בו שום צד ספק לאיסור היינו דשמא הראשון אומר אמת ושמא בצד היפה שחט ובצד השני יש ג"כ סברא להקל שמא במפרקת ולכן נראה דלדעת הש"ך מותר דעכ"פ לא שכיח לאיסור שוב ראיתי שיש סברא להחמיר כאן דיש כאן ב' חזקות לחומרא חדא חזק' בהמה בחייה לאיסור. והב' דהעמיד סכין על חזקת איסור כיון שלא היה בדוק קודם. וא"כ יש לומר דהיכא דיש ב' חזקות אפי' בשלש ספיקות ויותר יש להחמיר וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד ובפרט דכאן כל חזקה הוא בדבר אחר' דנגד ספק שמא אח"כ נפגם הסכין יש בו חזקה דסכין שאינו בדוק ונגד שמא בצד היפה שחט וספק נגדו יש בו חזקה דבהמה ואף דמסתמא הי' הסכין יפה פעם אחד מ"מ מקרי אתחזק איסורא דאמרינן כל הדברים כשעת מציאתן כמ"ש בנגע באחד בלילה דאם לא ראוהו חי מבערב חכמים מטמאים דכל הטומאות כשעת מציאתם וכאן ג"כ לא בדקו הסכין קודם שחיטה וצ"ע

סימן מט

דין חזקה נגד חזקה בס"ס

ממ"ש בסימן הקודם בשם תשו' מהריב"ל הי' נראה לכאורה להוכיח דס"ס במקום חזקה אף דיש ג"כ חזקה אחרת כנגדו להיתר אינו מועיל והוא ממ"ש באחד ששחט ואחר השחיטה נתן הסכין ביד אחר ומצא בו פגימה לאחר שבדק הראשון שכתב שם דאם נאמר דס"ס במקום חזקה אסור גם שם לא מהני ס"ס משום חזקה דבהמה בחייה

והנה שם יש ג"כ חזקה אחרת של הסכין שהרי היה בדוק תחילה קודם שחיטה וא"כ מדינא העמיד הסכין על חזקתו א"כ מה שיש לנו ספק אם הראשון אומר אמת או השני הי' לנו לומ' העמי' הסכין על חזקתו דהא גם אם יש הכחשה בין ראשון לשני ג"כ אמרי' העמידנו על חזקתו כמ"ש בש"ע (סימן ל"ט סעיף ט"ז) באחד אומר כסדרן היתה וא' אומר שלא כסדרן כו' דמכשירין אותה משום חזקה נשחטה הותרה וא"כ יש כאן חזקה נגד חזקה ואפ"ה כתב שם דמקרי ס"ס במקו' חזקה אבל הוא תימא דהא בנ"מ אמרי' סלק חזקה נגד חזקה וא"כ כאן נמי נימא הכי ונראה דסברתו הוא דהך חזקה דבהמה עדיפא יותר מהך חזקה דסכין דהא עיקר החזקה דבהמה הוא מה שאנו דנין עליו הוא הבהמה אם אסורה או מותרת: ובה אנו רוצים להתיר מטעם ס"ס אמרינן העמידנה על חזקתה דמעיקרא משא"כ הך חזקה דסכין אין נ"מ עתה כלל דאם ירצה לשחוט אחרת בלא"ה צריך לבדוק הסכין קודם השחיטה אף דקיי"ל דסתם סכין שהוא בחזקת בדוק אם שחט בו בלא בדיקה כשר מ"מ עכשיו שעדיין לא שחט בסכין שום בהמה ומה שאנו דנין הוא רק על הבהמה הנשחטת עתה לכך הך חזקה עדיפא טפי: עוד יש לומר דהך חזקה דסכין אינה טובה כולי האי דהוי חזקה העשוי' להשתנות כיון ששחט בה עשוי להיות נפגם ע"י טור או בחתיכת סימנים משא"כ חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת אינה עשוי להשתנות מעצמה כל זמן שלא נעשה בה מעשה הכשר בידוע. וכיון שזה אנו מסופקים אם נשחטו הסימנים בסכין כשר או לא אין זה חזקה העשוי' להשתנות ולכן עדיפא יותר ועיין מג"א (סי' ח' ס"ק י"א) דציצית אין להם חזקה משום דעשויים לפסוק כל שעה וכדאיתא ביו"ד (סי' ר"א סעי' ס"ה) מקוה שהי' מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות מארבעים סאה צריך לחזור ולטבול ושם ג"כ המקוה אית לה חזקת טהרה מקדם והאדם יש לו חזקת טומאה ולכן אף שעכשיו היא שלימה לפנינו ג"ב שמא משום דחזקת טומאה דגברא עדיפא טפי דאינה עשויה להשתנות משא"כ חזקה דמקוה

שוב אחרי כותבי זאת מצאתי להרב בעל בינת אדם (שער רובא וחזקה סי' י"א) שהאריך בזה וכ' דהטעם משום דהמקוה הוחזק בשלש פעמים שדרכה להתחסר ולכך מוקמינן האדם בחזקת טומאה והוציא מזה דין חדש דאף דקיי"ל בנאבד הסכין אחר שחיטה דמותר מ"מ אם דרך סכין זה מצוי שמוצאים בו פגימות לאחר שחיטה דמיא ממש להך דמקוה הנ"ל ואסור אף בנאבד אחר שחיטה יעו"ש וכ' שם דלכך בסתם סכינים ספק בש"ע דאם נאבד אחר השחיטה הבהמה מותרת משום דסתם סכין אין דרכו להתפגם מעצמו. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דהא אף דאין דרכו להיות נפגם מעצמו מ"מ מעשים בכל יום שמוצאים בעתים הסכין פגום לאחר שחיטה ודרכו להיות נפגם ע"י חתיכת עור וסימנים דאל"כ למה מחמרינן במצאו פגום לאחר שחיטה אפי' נגע בתפרקת הא הוי מיעוטא דלא שכיחא להפגם ע"י העור והסימנים ובש"ס קראו ספק שאמרו שם עור ספק פוגם כו' הרי דמידי ספק לא יצא וא"כ ודאי דמקרי מיעוטא דשכיחא הרי להדיא דלא כדברי הרב בעל ב"א ולכך נלע"ד דשאני סכין דאף דדרכו להיות נפגם והוי מיעוטא דשכיחא. וראי' לזה ג"כ הא דהוצרכו לבודקו אחר השחיטה ואם הוי מיעוטא דלא שכיחא לא הי' חייב לבודקו כמו דלא בדקינן אחר כל י"ח טריפות ומכ"ש היכא דאיכא טרחא קצת לבודקו אחר שחיטה ע"ש ש"ך (סי' ב) לענין מומר לתיאבון אם מותר ליתן לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה מ"מ מתירין בנאבד הסכין וה"ט דלא דמי למקוה דשם דרכה להתחסר מעצמה לפרקים ובעיתים מזומנים וא"כ יש ספק שמא בעת תחילת טבילת האדם כבר היתה חסרה וא"כ הוי מיעוטא דשכיחא ולכך מחמרינן בצירף חזקת טומאה של האדם משא"כ בסכין שכל זמן שלא שחט בו אינו מצוי שיפגום מעצמו כמ"ש הפוסקים וא"כ הוי ממש כבדוק קודם השחיטה וכאלו ידוע בעת שטבל האדם במקוה. היתה שלימה ולא חיישינן שמא באמצע הטבילה נתחסרה משום דלא שכיחא להיות נחסר באותו רגע וכמו כן כאן לא אמרינן שבעת השחיטה נפגם והוי מיעוטא דתלי במעשה וכמו ברובא דתלי במעשה לא אמרינן דרובא עדיף כמ"ש הרב הנ"ל שם כמו כן במיעוטא דתלי במעשה אינו חשוב לכך לא מחמרינן לצרפו לחזקה והוי כמיעוטא דלא שכיחא לענין לאסור בנאבד הסכין ומ"מ כיון דעכ"פ מצוי הוא לפרקים להפגם לכך לכתחילה צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה. אף דדרכו לפעמים למצוא פגימה אחר השחיטה יותר יש לומר דנפגם ע"י המפרקת ואף שאם מוצאים בו פגימה אין תולין במפרקת מ"מ כל זמן דלא חזינן לא חיישינן לה ובפרט דהוי מיעוט דתלי במעשה כמ"ש עכ"פ יצא לנו דחזקה העשוי להשתנות גרע יותר מחזקה דעלמא וא"כ דברי מוהריב"ל נכונים אם לא כמ"ש בסי' הקודם משום דיצא בהיתר כמ"ש ויצא לנו דין חדש דאף דיש חזקה נגד חזקה מ"מ כל זמן שהחזקה האחת גרע יותר אזלינן בתר החזקה הטובה ממנה אפי' במקום דאיכא ס"ס ודוק

סימן נ

דין אם יש ס"ס ויש ספק אם יש כאן חזקה לאיסור

במסכת חולין פ' כיסוי הדם (ד' פ"ו ע"א) בדין חרש שוטה וקטן ששחטו איתא התם דר"מ אומר מותר לשחוט אחריה' וחכמים אוסרים וקאמר בגמ' שם דר"מ ס"ל רוב מעשיהם מקולקלים כו' וכתבו התוס' שם דרבנן ע"כ צ"ל דמספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים אי רוב מעשיהם מתוקנים והיינו דאם היו סוברים דהוה מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים הי' מותר לשחוט אחריהם דהוה ספק השקול ואוקמי' אחזקה דבהמה בחיי' והוה כודאי דסוקלים ושורפים על החזקות ע"ש: ולכאורה תמוה. דא"כ גם לפי סברת התוס' קשה כיון דספק לנו אם רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים א"כ הוי ג"כ ספק השקול ונעמיד על החזקה. וצ"ל כיון דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מדאורייתא א"כ בכ"מ שיש רוב החזקה כאלו אינו בעולם וא"כ כאן דמספקא לן אי רוב מעשיהם מתוקנים הרי יש כאן ספק אם נשאר החזקה דאיסור או לא ולכן הוי שפיר ספק השקול. ולפי"ז יש ללמוד מכאן אם הי' ס"ס ויש ספק אם הי' כאן חזקת איסור או לאו דמותר אליבא דכ"ע והיינו באופן שהי' כאן ספק אם נשחטה הבהמה ע"י חרש או ע"י פיקח ומומחה וא"כ יש כאן ס"ס גמורה והרי יש כאן ספק אם נשאר כאן החזקה לרבנן דס"ל דיש כאן ספק ויש לומר ג"כ לפמ"ש דלכך אינו מועיל ס"ס במקום חזקה משום דמדרבנן מצרפינן מיעוטא לחזקה. והרי הוא גופא הוא רק מדרבנן דמדאורייתא רובא עדיף וא"כ אם הדבר ספק אם יש כאן חזקה הרי הוא ספיקא דרבנן ולקולא והנה לכאורה יש לתמוה על דברי התוס' לפי מאי דקיי"ל בכ"ח דמצרפינן מיעוטא לחזקה א"כ למה הוצרכו לתרץ כן והי' להם לתרץ דסברי דרוב מעשיהם מתוקנים אבל אינו כרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם דהוי רובא דרובא אלא דמיעוט המצוי הוא דאין שוחטין כהוגן לכך מדרבנן אסור לאכול משחיטתם דמצרפינן מיעוטא לחזקה ולכך ג"כ אסור לשחוט אחריהם