בית יצחק - קבוע ספיקות קא

וכל זה כתב לדברי השואל דלמד מהך דמצא גדייו דרובא עדיף שם . ולא אסרינן מטעם מצרפינן מיעוטא לחזקה אבל לדברי הרשב"א עצמו שחילק במ"ה דכל דהרוב עוסקים לסלק החזקה שאני וכמ"ש למעלה א"כ בלא"ה אין הוכחה משם דס"ס מועיל ג"כ במקום חזקה וכיון דהרשב"א עצמו כתב כן בתה"א במ"ה שם. וגם דבריו בתשובה מטים ג"כ דהוא ס"ל ס"ס במקו' חזקה אסור א"כ דברי הש"ך מאושרי' מ"ש שדברי הרשב"א בתשובה יותר מוכיחים לאיסור ע"ש וכל הראיות שהביא הפר"ח נגד זה נלע"ד דיש לדחותם דמ"ש דס"ס עדיף מרובא ורובא מועיל נגד שחיטה כבר כתבנו דאין משם ראי' וכמ"ש הרשב"א בעצמו במ"ה ומ"ש עוד דאין לך חזקת איסור יותר מטבעת של עבודת כוכבים דנתערבה ברבוא ומרבוא לרבוא כבר כתבנו דאדרבא מדברי הרשב"א מוכח דזה לא מקרי חזקת איסור כלל שכמו דהוחזק איסור הוחזק ג"כ היתר: משא"כ כששתי הספיקו' הם בענין החזקה עצמה ועוד דשם לא שייך מצרפינן מיעוטא לחזקה דהא החזקה הוא המיעוט עצמו ואין החזקה דבר מבלעדי המיעוט כמו הכא וזה פשוט גם מ"ש להביא ראי' ממ"ש מקצת פוסקים דע"י ס"ס מוציאין ממון אף דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ באסורים דהולכים אחר רובא מכ"ש דאזלי' בתר ס"ס אף נגד חזקה באמת לפי דברי הסוברים כן נראה לכאורה ראיה מוכרחת דהתו' ר"פ המניח כתבו דלכך לא אזלינן בממונא בתר רובא משום דמצרפינן מיעוטא לחזקת ממון וא"כ דבס"ס מוציאין ממון מחזקה א"כ מוכח דגם נגד חזקה מועיל

אך ידוע שדבר זה במחלוקת שנוי' וכמה פוסקים ס"ל דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס כמו שהאריכו האחרונים בתשובותיהם ועש"ך (ח"מ סי' כ"ה) ובאו"ת בקיצר תקכו כהן שהאריך בזה ועוד נראה דאין לדמות דיני או"ה לדיני ממונות בזה דהא לפמ"ש דלכך בממון אין הולכין אחר הרוב משום דמצרכינן מיעוטא לחזקה א"כ היכא דיש כמה ספיקות בממון הי' לנו לומר לכ"ע מוציאין ממון דהוי כמיעוטא דלא שכיחא והרי הש"ך באו"ה ס"ל דשלש ספיקות מועילים גם במקום חזקה וכמו שיבואר בסימני' שאח"ז והוא עצמו כתב בספרו תקכו כהן (סי' ק"כ) דאפי' באלף ספיקות אין מוציאין ממון הרי ע"כ דאין לדמות זה לזה. וא"כ ה"ה להיפוך י"ל דאפי' מאן דס"ל דמוציאין ממון בס"ס מ"מ באיסורים י"ל דאינו מועיל ועיין באו"ת בקיצור ת"כ דכתב ג"כ דבאיסורים קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והרי בחזקה מוציאין ממון ע"י כדמוכח מהא דר"ג בפ"ק דכתובו' גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת מטעם חזקת הגוף וע"כ שאין לדמות איסורא לממונא ע"ש וכן מוכח מלשון הרא"ש בתשו' (ריש כלל ב') שמתיר בחדש מטעם ס"ס וכ' הטעם משום דלא איתחזק איסורא מוכח דבמקום חזקה אינו מועיל ס"ס. ומה שדחה הפר"ח ראי' זאת משום דדבר שיש לו מתירין שאני ע"ש אין דבריו מובנים דא"כ אפי' לא אתחזק איסורא אינו מועיל למאן דס"ל דבדבר שיש לו מתירין אינו מועיל ס"ס וכן כתב בביאורי הגר"א מווילנא בביאורו (סי' ק"י ס"ח בהגה) על מ"ש הרמ"א דבדבר שיש לו מתירין י"א דאין ס"ס מועיל דהרא"ש ריש כלל ב' פליג ע"ז וס"ל דמהני ס"ס הרי להדיא כמ"ש גם מ"ש להוכיח לפמ"ש דבספיקא דרבנן מותר א"כ גם בס"ס דאורייתא הדין כן אין זה מוכרח כלל לדמותם זה לזה בכל מילי דש"ה דמדאורייתא מותר לגמרי לכך לא החמירו בו חכמים בכל מה שיש בו ספק משא"כ ביש בו חשש דאורייתא ולפמ"ש גם אם נימא בהא דרוב מצוים א"ש מומחים כו' הוא מטעם מיעוטא דלא שכיחא יש להחמיר ס נגד חזקה דנחשב כאלו הוא מיעוטא דשכיחא דהא הרא"ש ס"ל בפ"ק דחולין גבי רוב מצוים אצל שחיטה טעם הנ"ל והוא. ס"ל דבאתחזק איסורא אינו מועיל ס"ס

ודע דנראה להביא ראי' דהא דמתירין ס"ס הוא כטעמו של הרמב"ם דס"ל דספק ראשון נעשה איסור דרבנן ובספק שני הוא ספק דרבנן ולאו מטעם רובא מהא דקיי"ל בספק טומאה ברה"י דספיקו טמא וכל ספיקות שיש לך לרבות בהם הכל טמא ולדעת הרמב"ם א"ש דכאן כל ספק ראשון נעשה טמא מדאורייתא וכל ספק שאח"ז חוזר ונאסר מדאורייתא ואין לדבר סוף אבל לפמ"ש הפוסקים דהטעם הוא משום דס"ס מטעם רובא הוא קשה דהא קיי"ל תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם כל דפריש מרובא פריש ואפי' ברה"י טהור כדאיתא בפ"ק דכתובות והרי בטומאה ברה"י אזלינן בתר רובא וקשה מכאן לשיטת הרשב"א דס"ל דס"ס אפשר דעדיף מרובא ויש מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מותר אכן לפמ"ש יהי' מוכח מזה דלהרמב"ם היכא דאתחזק איסורא דספיקא לחומרא מן התורה אז אפי' באלף ספיקות לא מהני וזה דלא כדעת הש"ך בכללי ס"ס דבשלש ספיקות מותר גם באתחזק איסורא דהא מהא דספק טומאה ברה"י מוכח להיפוך וכמ"ש ושמא י"ל דבטומאה ברה"י כך קבלו מסיני להחמיר בכל הספיקות והוא מ"ש הלכתא גמירי לה מסוטה ר"ל דהוא הלכה למשה מסיני ואסמכוהו אקרא דסוטה וראיה לזה דהרי בכל האיסורים אזלינן בתר חזקת כשרות וכאן בספק טומאה ברה"י אפי' ספק נגע בטומאה או לאו ג"כ טמא ואפי' ספק ביאה קיי"ל כרבנן דמטמאין וכמ"ש הרמב"ם (פי"ח מה' אבות הטומאה ה' א') ועיין תוס' פ' חזקת הבתים (דף נ"ה ע"ב) שכתבו ג"כ דלכך ס"ס טמא ברה"י כיון דמן הדין אפי' בספק אחד היה לנו לטהר דאוקמוהו אחזקה וכיון דמטמאינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה א"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות ועדיין צ"ע לפי דברי התוס' דמדמין חד ספק במקום חזקה בטומאה לכמה ספיקות דהא אם נאמר דס"ס משום רובא הוא אינו מיושב עדיין כמ"ש ברובא וחזקה רובא עדיף והרי באמת ברובא מטהרינן ברה"י וכמ"ש

גם מ"ש הטעם משום דילפינן מסוטה לכך לא אזלינן בתר חזקה ג"כ צ"ע דהא בסוטה אתרע חזקתה מאחר שקינא לה ונסתרה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי וע"כ צ"ל דכוונתם ג"כ כמ"ש דכל ספיקי טומאה הלכ' למשה מסיני הוא למגמרינהו מסוטה וכמ"ש

ובספר בינת אדם (שעה"ק כללי ס"ס סי' נ"ה) כתב דדין זה אם מתירין ס"ס באתחזק איסורא תליא בפלוגתא דקמאי רש"י ותוס' במסכת כריתות (דט"ז ע"א) במתני' דספק אכל חלב ספק לא אצל ואפי' אכל ספק היה בו כשיעור כו' דרש"י פי' שם דאו או קתני מוכח דס"ל דאם באמת הי' ס"ס אינו חייב באשם תלוי אף דשם אתחזק איסורא משא"כ תו' דכתבו דסיפא ארישא קיימא דיש לו ס"ס ספק שמא לא אכל ואפי' אכל שמא לא היה בו כשיעור וא"כ מוכח דס"ל דס"ס במקום חזקה אסור וכתב שם דלכך מהפך הרמב"ם הגירסא והעתיק בהלכותיו הך בבא דספק הי' בו כשיעור ברישא ע"ש ודבריו תמוהים מכמה טעמים חדא דשם לא מקרי ס"ס במקום חזקה דאף דגמרא קאמר שם אתחזק איסור' ר"ל שנתערב שם איסור ידוע אבל אין בו נ"מ לגבי ס"ס במקום חזקה כמו שהבאתי לעיל מתשו' הרשב"א דזה לא מקרי ס"ס במקום חזקה דהא אתחזק נמי היתירא והרב הנזכר כתב כן בעצמו (סי' מ"ה ומ"ו) דחד בחד לא מקרי חזקה ע"ש אם לא לפי מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם לפי טעמו דלכך מקילין בס"ס משום דספק ראשון מותר מן התורה דאז י"ל דחד בחד אסור בס"ס כמש"ל ועוד בר מן דין תינח למאן דס"ל בגמרא חתיכה אחת משתי חתיכו' שנינו אבל למאן דס"ל חתיכה אחת שנינו הוא. יפרש מתני' דאו או קתני דזה תמוה דמנין להו להתוס' לעשות בזה מחלוקת חדשה דילמא כמו דמ"ד חתיכה אחת שנינו מפרש מתני' כמו כן יפרש מאן דס"ל חתיכה אחת משתי חתיכות שנינו וע"כ צ"ל דלישנא דמתני' דחקו להתו' שכתב ואפילו אכל כו' דמשמע דארישא קיימא

ועוד תמוה לפי דעת הרשב"א ודעימיה דס"ל דס"ס מטעם רובא הוא וא"כ ודאי דאפי' למאן דאוסר ס"ס במקום חזקה הוא רק דרבנן דהא מדאורייתא רובא עדיף מחזקה רק דמדרבנן מצרפינן מיעוטא לחזקה כמ"ש וא"כ איך יתחייב אשם תלוי דמדאורייתא אין בו איסור כלל ועמ"ש בפתח השער בביאור דברי התוס' אלו דכאן מיירי שאחר אכילה נולד לו ס"ס אם אכל האיסור או לא ואם אכל כשיעור דבזה לא שייך ס"ס דשמא אכל איסור באמת וס"ס להתיר לא שייך רק בחתיכה שנולד בה ס"ס קודם אכילתו שמותר לו לאכול וכאן לא היה שום ספק בעת האכילה דידוע הי' החלב בעצמו והשומן בעצמו ע"ש וא"כ אין ראי' משם

גם מ"ש עוד הרב בעל ב"א דלכך ס"ל לתוס' דאפי' בס"ס חייב אשם תלוי משום דהוי ספק אחד בגופו כו' וספק ראשון אסור מן התורה: ור"ל דהספק השני אינו להתיר גוף החתיכה רק אם אכל כשיעור ולכך לא הוי ס"ס גם זה תמוה דהא כבר הכריעו האחרונים דספק א' בגופו ספק שני בתערובות חד בחד מדאורייתא הוי ס"ס וכמו שנתבאר בסימני' הקודמים וא"כ למה חייב אשם תלוי ועוד דהא כאן לא נודע ספק ראשון עד אחר שנודע לו ספק השני ובכה"ג כבר הכריעו האחרונים דאפי' מדרבנן מותר בהפ"מ או במקום מצוה: ועיין כרו"פ שנוטה דעתו ג"כ להקל בס"ס במקום חזקה וכבר דחה ראיותיו הגאון בעל חוות דעת: ולענין מ"ש הכרו"פ דמתירין בעגונו' בס"ס אף דהוה חזקת א"א כבר נדחו דבריו לפמ"ש הגאון המנוח מוהרמ"ז מביאליסטאק בחיבורו מראות הצובאות דהטעם לפמ"ש התוס' ביבמות דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת א"א יעו"ש בספרו (דצ"ב ע"ב) וכיון שנתבאר בהכרח דדעת הרא"ש להחמיר וגם דעת הרשב"א נוטים לאיסור כמ"ש בודאי אין להקל נגד הש"ך והאחרונים בזה אם הס"ס היא במקום חזקה עצמה אכן יש בזה כמה חילוקים שונים ויבואר לפנינו בס"ד

סימן מ"ו

דין ס"ס במקום חזקה דדינא ולא בגוף המעשה

בספר חוות דעת הכריע בס"ס במקום חזקה דקיי"ל דאסור היינו דווקא אם הס"ס בגוף הענין אם נעשה מעשה להכשיר ולהוצי' מחזקה שהיה בו מקודם כגון שנולד ס"ס בשהיי' או בדרסה או בפגימה דסכין דבתחלה היתה עומדת בחזקת שאינה זבוחה ואתה בא להקל מס"ס לומר שנעשה בה מעשה המכשיר ע"ז אני אומר עליך להביא ראי' דאף ס"ס אינו מועיל להוציא מידי חזקה שהי' בו כל זמן שלא נודע בבירור שנעשה בה מעש' המכשיר להוציאה מחזקה שהי' בה וכיון שכן כל ספק אם נעשה השחיטה בהכשר או לאו אף דבחיי' לא היתה עומדת בחזקת שנדרסו הסימני' בחתיכה או בשהיי' מ"מ התורה אמרה וזבחת וזה לאו זביחה היא ולא נודע עדיין אם נעשה בה מעשה זביחה. אכן באם יש ספק אם הי' נקב בסימנים מעיקרא קודם שנשחטה כיון שעשה בה ודאי מעשה המכשיר רק שאתה מסתפק אם נעשה בה מעשה האוסרה אף דהוי נבילה ע"י כן עליך להביא ראי' לומר דנעשה בה מעשה פסול ובזה מהני רובא וס"ס וחזקה יעו"ש שהאריך ובספר בית אפרים על טריפות הריאה (חלק שני סי' י"ג) האריך לדחות דבריו וכלל כוונתו שם דדווקא אליבא דעולא דס"ל ישב לו קוץ בוושט אין חוששין לו שפיר יש לומר דאין כאן חזקה דספק לנו אם נעשה בו מעשה הפוסל דישיבת קוץ לאו ריעותא היא ולא ראינו התחלת הטורף משא"כ לדידן דס"ל דישיבת קוץ ריעותא הוה והרי התחיל דבר המקלקל וגורם נקב רק שלא נודע אם נגמר הקלקול לעשות נקב בושט וממילא הוי ספק בשחיטה ובזה דחה דברי הגאון בעל חו"ד במה שדחה דברי הכרו"פ מה שהביא ראי' דס"ס מהני במקום חזקה מהא דספק דרוסה שנתערב ועמד לימין צדקו דלדידן דלא קיי"ל כעולא א"כ הרי התחיל הטורף ושפיר מקרי ספק בשחיטה דשמא דרס בסימנים יעו"ש ולענ"ד בחנם השיג על בעל חו"ד וגם הגאון בעל חו"ד כוון לזה החילוק בין התחיל הטורף רק שיש ספק אם לא נגמר ובין אם יש ספק אם התחיל כלל. ולא ראי' מדעולא רק דנמו דלדידן דלא הוי ריעותא מקרי לא התחיל הטורף לכך מיקיל אף דהוי הספק בשחיטה במקום חזקה א"כ לדידן ג"כ בכל מילי דלא ידוע דהתחיל הטורף