בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) סו

שלא יקדשו קדושת הגוף, וכיון שהיו הרבה טלאים בדיר היאך סמכינן על ברירה לומר שאלו הם שלא חל עליהם הקדושה ולא על אחרים, והא הוי דומיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס יחולל עליו מע"ש דלא מהני אף אם אומר דרך תנאי, כיון שהי' מעורב בסלעים אחרים, וכן באמר כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה דל"מ [אף[ אם הי' אומר דרך תנאי כיון שהיו ב' נשים, וכן בב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דלא מהני דאין ברירה. והנה בהא דתמידין יש ליישב קצת, די"ל דתנאי ב"ד הוא שכל טלה לא יחול עליו קדושת הגוף כי אם בעת שלוקחין באותו יום להקרבה, וא"כ לא שייך בי' ברירה כלל שאז כבר מבורר הוא, אבל שם בסוגיא דמיירי בקטורת שמפרישין ממנו שכר האומנים וקאמר שם ג"כ מטעם לב ב"ד מתנה עליהם, והרי כבר חל על הקטורת כולו קדושת הגוף בעת שנתנם במכתשת כדקאמר התם נתנם במכתשת נפסלה בטבול יום, וא"כ צ"ל דמה שנותר מן הקטורת הוברר הדבר למפרע שלא חל עליו קדושת הגוף רק קדושת דמים, וא"כ קשיא הא בדאורייתא אין ברירה

הג"ה ועי' תוס' מס' מנחות פ' התודה (ד' ע"ח ע"ב) ד"ה ליקדשו מ' מתוך פ' שכתבו, דאע"ג דר' יוחנן לית לי' ברירה בריש פ' כל הגט, היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאתנהו ונ"ל כוונתם בזה כמ"ש למעלה סי' ט"ז ובכ"מ למעלה, דברירה היינו דוקא כשחל הדבר מעתה על מה שיתברר לבסוף כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש, דבכה"ג לאו כלום עביד דלא חל הדבר על הספק מטעם דאין אומרים הוברר הדבר שעל אלו חל שם תרומה ולא על אחרים, משא"כ כשחל עתה על מקצת שבתוך התערובות כגון פרוטה בכיס זה הקדש וכדומה, בכה"ג לא שייך דין ברירה דהרי חל על מקצתם בכל מקום שהם, וזהו כוונת דברי התוס' בפשיטות, ולא כמו שהגיה שם בס' צ"ק דצ"ל כשאינו מתברר כו' ונדחק שם בפי' דבריהם בחנם. ובענין זה צ"ע בדברי הרמב"ם (פי"ב מה' פסולי המוקדשין הלכה ט"ו) שכ' שם וז"ל, תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשי מ' מתוך פ', ואם אמר יקדשו מ' מתוך שמונים מושך מ' מתוך שמונים ומרים מהם א' מכל קרבן והמ' השניות יפדו ויצאו לחולין. והוא תמוה, דהתוס' שם כתבו בדבור הנ"ל בהא דאמר ליקדשו מ' כו', וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין, דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל עכ"ל, והרי הרמב"ם פסק בכ"מ דבדאורייתא אין ברירה, וא"כ למה כתב דאינו מרים מהם אלא ד' מתוך הארבעי', ומ"ש התוס' כאן שאין ברירה אע"ג שכ' כבר דבכה"ג לא שייך ברירה דקדשי היכא דאתניהו, כוונתם בזה דאם היינו אומרים שמ"ש יקדשו מ' מתוך פ' היינו אותם מ' שימשוך מהם לבדם אח"כ, וא"כ לא הי' צריך להפריש י"א מכל מין שהרי בפירוש אמר שלא יקדשו אלא אותם שיפריש מ' לבד אח"כ, אבל א"כ באנו לחשש ברירה ור' יוחנן לית לי' ברירה, וא"כ ע"כ צ"ל שמ"ש יקדשו מ' מתוך פ', כוונתו שיקדשו עכשיו כל היכא דאיתנהו בתערובות, ואם כן צריך להפריש י"א מספק דשמא החולין לקח, וא"כ הרמב"ם שכתב מושך מהם מ' כו', צ"ל ג"כ דכוונתו שאמר שיקדשו מ' אותם שיברר אח"כ, ובהכי א"ש מ"ש שמפריש רק ד' מכל מקום קשה הא לית לי' ברירה, ועיין משנה למלך שם שכ' שהתוס' חולקים על הרמב"ם, שהם סוברים שצריך להפריש י"א מכל מין, ובאמת לפי מ"ש הרמב"ם מושך מהם כו' א"צ להפריש י"א מכל מין, ועדיפא הי' לו להמל"מ לתמוה על הרמב"ם דהא לית לי' ברירה, ולפי מ"ש בסימני' הקודמי' דבאם אומר שיחול הדבר כשיתברר ולא עכשיו אין בזה חשש ברירה, א"כ לראב"ש א"ש, שהרי שם בפ' התכלת (ד' מ"ח ע"א) איתא ת"ר שחט שני כבשים על ד' חלות מושך שנים מהם כו', ומסיק שם דאליבא דראב"ש א"ש, דס"ל אין הלחם מתקדש קדושת הגוף אלא בזריקה, אבל לרבי קשה דפריק להו היכא כו', עד דמסיק לעולם כר' ופריק בפנים וחולין ממילא הויין והנה לראב"ש דס"ל דאין מתקדש אלא בזריקה א"ש דמושך לאחר שחיטה, וא"כ בשעה שאמר לקדשי מ' מתוך שמונים הי' כוונתו במה שימשוך אחר השחיטה, ואז יחול עליהם קדושת הגוף על אותם שימשוך מתוך השמונים ובכה"ג יש ברירה לכ"ע, אבל לרבי דס"ל דשחיטה מקדש להו קדושת הגוף, וא"כ הוצרך לחול קדושת הגוף על המ' בשעת השחיטה, והם קדושים בתוך הפ' בכ"מ שהם, וא"כ קשה איך יכול למשוך מ' לבד ולפדות הארבעים השניים דשמא אותם שפודה הם שחל עליהם קדושת הגוף, וא"כ לרבי צ"ל דפודה אותם המ' בכל מקום שהם בתערובות ואוכל כולם בעזרה, וחולין ממילא הויין וכמ"ש בפרש"י שם, וא"כ צ"ע על הרמב"ם (פ"ח מה' תמידין ומוספין הלכה י"ב) שכתב וז"ל, שחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ד' מושך שתים מהם ומניפן והשאר פודה אותם מבפני' ונאכלין בחוץ כשאר חולין עכ"ל, ועי' כ"מ שם שפי' דברי הרמב"ם שפוסק כר' מדכ' שפודם מבפנים, דאי כראב"ש פודן מבחוץ כדאי' שם בפ' התכלת משום דעדיין לא נתקדשו קדושת הגוף. ולענ"ד דברים אלו תמוהים, דא"כ למה כתב הרמב"ם דמושך שתים ומניפן, דהא לר' צריך להניף ארבעתן וגם לאוכלן כולם בפנים, דהא לא ידע איזה קדושות וכמ"ש רש"י שם בפי' ד"ה הא ודאי כו', דאי רבי ארבעתן בעי לאנופי בהדייהו דהא לא ידע מי הן דקדושות כו', וכן כתב שם ד"ה ואי דפריק להו גוואי כו', דלר' צריך לאכול כולם בפנים, וא"כ היאך כ' הרמב"ם דאינו מניף רק השתים, וגם אוכל השתים שפדה אותם בחוץ

ולענ"ד דהרמב"ם ס"ל דלא כרש"י שפי' שם דלר' צריך להניף ארבעתם, דאם נאמר דצריך להניף ארבעתם, יקשה על מ"ש שם ר"ח לעולם כר' ופריק להו גוואי וחולין ממילא הויין, דהא כיון שמניף הד' לא ממילא הוא ועושה מעשה בידים, ועיי' מ"ש התוס' בפ' הספינה (ד' פ"א ע"ב) ד"ה ודילמא שכ', דאיסור חולין בעזרה הוא דוקא אם עושים בו מעשה כעין הקרבה כמו בביכורים שצריך הגשה ותנופה למ"ד כו', אבל דבר שאין עושין בו מעשה הקרבה לא איכפת לן במה שהם בפנים, ואם כן מה דקאמר חולין ממילא הויין, ור"ל שמה שהם בפנים לא איכפת לן כמו שכתבו התוס' אבל היאך יעשה מהם תנופה, וכיון דתנופה לא מעכבא ודאי דטפי עדיף להיות בשוא"ת שלא להניף כלל, מלהכניס חולין בעזרה בודאי כעין הקרבה, וגם ר"ח דמוקי לה כרבי, היאך יפרש מ"ש שמושך שתים מהם ומניפן, וע"כ צ"ל דס"ל דגם לרבי אינו מניף אלא השתים, והיינו משום דתנופה לא מעכבא, ומ"מ מ"ש דפודן מבפני' ואוכלם מבחוץ הוא תמוה, וגם סותרים דבריו זא"ז דכיון דצריך לפדותם מבפנים מספק שמא הם הקדושות קדושת הגוף, א"כ היאך יאכלם מבחוץ וצע"ג. שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בס' לחם משנה שם שתמה על דברי הרמב"ם בזה ע"ש

ב) ומזה קשה ג"כ למ"ש הגאון עבוה"ג והגאון ר"ע אייגר בתשובותיהם שהבאתי בסי'