בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) סה

הוא הלכה למ"מ, הא טומאת מת עיקר הוא דאורייתא, וזה דלא כדמשמע מדברי התוס' בפ' בכל מערבין (ד' ל"ז ע"ב) גבי מעשר ירק דרבנן שכתבו, כיון דעיקר מעשר הוא דאורייתא אמרינן בי' אין ברירה ע"ש, גם דברי רש"י סותרים למ"ש בעצמו בפ"ק (ד' יו"ד ע"א) ד"ה כולם טמאים דחכמים גזרו טומאה על מקום יציאת המת, ולדבריו שם צ"ל דס"ל כשיטת התוס' בפ' בכל מערבין, וא"כ דין זה בדבר שעיקרו מן התורה אי אמרינן בי' ברירה במחלוקת שנוי' ודו"ק, ועי' מה שכתבתי בזה למעלה

ב) וצ"ע לכאורה בענין זה דמה בכך מה שמדאורייתא הפתח שטומאה עתיד לצאת בו הוא טמא, הא מיירי שיש לבית פתחים הרבה וא"כ כולם טהורים רק א' מהם טמא וא"י איזה הוא, וא"כ מן התורה אין כאן טומאה כלל דבכל פתח הכלים שבו תלינן דכל א' הוא מן הרוב שלא יצא טומאה דרך שם, ואף דזה נקרא קבוע, מ"מ לפי שיטת הפוסקי' דקבוע לא נקרא כי אם כשהאיסור ידוע במקומו, משא"כ בנתערבו החנויות לא מקרי קבוע כלל מן התורה, וא"כ קשה הא בדרבנן יש ברירה אף במעורב בו איסור תורה כמ"ש למעלה בהא דא' נטל תשעה וכלב כו', ובהא דפרוטה בכיס זה הקדש, ולפי שיטת המרדכי דס"ל דדבר שבא בתחי' בתערובות לא שייך בי' ביטול א"ש, אבל כבר כתבתי למעלה באריכות שלא כן דעת הפוסקים וכן מוכח מדברי התוס' סוף מעילה בהא דפרוטה בכיס זה הקדש, ולשיטת התוס' דפ' בכל מערבין דדבר שעיקרו מן התורה לא אמרינן בי' ברירה הוי א"ש, אבל מדברי רש"י הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן, וכן מוכח קצת לפי מ"ש בסימני' שעברו דטעם דמקילינן בברירה בדרבנן משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא, הרי מוכח מכ"מ דאפי' בדבר שעיקרו מן התורה אמרינן בי' ג"כ ספק דרבנן להקל, עי' פ"ק דפסחים (ד' י"ז ע"א) ספק משקין לטמא טמא לטמא אחרים טהור, והיינו משום דטומאת משקין עצמם מן התורה ולטמא אחרים הוא מדרבנן כמש"ש, הרי דגם בעיקרו בדאורייתא מקילינן בספיקו

ג) ונ"ל דבר חדש בזה, דבזה לא שייך לילך בתר רובא מדאורייתא, דאם נאמר כן, נטהר כל הפתחים דעל כל אחד נאמר שהוא מן הרוב והרי עתיד להתברר בודאי שיוציאו המת דרך פתח א' ואגלאי מלתא למפרע דכלים שבו היו טמאים ולכן בכה"ג א"א לטהר, גם אין לטמא פתח א' דשמא יתברר אח"כ שיוציאו דרך פתח אחר, ולכן כ"ז שלא חישב על א' מהם להוציאו דרך שם הי' חל איסור טומאה על כולם מן התורה ולכן לא מהני מחשבה לטהר הפתחים למפרע משום דאין ברירה, ואין זה דומה לאיסור תורה שנתערב ברוב היתר דבטל ברוב מן התורה ומותר לאכול כולם אף שבודאי יאכל גם האיסור, דש"ה דמצד תערובות שנתערבו חזר האיסור להיות היתר כמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה יעו"ש, משא"כ בכה"ג דודאי א"א לומר שכולם טהורים מאחר שאח"כ יהי' ניכר הפתח שיוציאו משם, והרי זה דומה לאיסור שנתערב ברוב ואח"כ הוכר האיסור דחוזר לאיסורו כמ"ש הרא"ש שם, וכיון שכאן בודאי עתיד להיות ניכר אח"כ גם קודם שהוכר ג"כ לא שייך לילך בו אחר הרוב מן התורה, וקצת סמך לזה מטומאת התהום שהותרה לנזיר ועושה פסח, ואעפ"כ כל שא' בסוף העולם מכיר בו לא הותרה לנזיר כמ"ש בפ' כ"צ (ד' פ"ג ע"ב) ובסוף מס' נזיר (ד' ס"ג ע"ב) ע"ש], גם אין זה דומה למה שאוכלים חלב וגבינות מחלב בהמה תי' מטעם דאזלינן בתר רוב בהמות כשירות אע"ג דאפשר להתברר אח"כ שטריפה היא, דש"ה דאין הדבר ידוע שיתברר כן, ואדרבא סומכין כיון שרוב הם כשירות מסתמא יתברר שכשירה היתה, משא"כ כאן דיתברר בודאי דפתח אחד טמא ולכן שפיר מקרי קבוע דאורייתא כמו בניכר האיסור במקומו, ולשיטת הרמב"ם א"ש טפי, דהוא מפרש הך מתני' דהמת בבית ולו פתחים הרבה כו' דכולם טמאים, משום דכ"ז שלא נפתח א' מהם (משום) דהוי כמו קבר סתום שמטמא כל סביביו מן התורה כמ"ש בפ"ז מה' טו"מ הלכה א') יעו"ש, וקבר סתום מטמא כל סביביו מן התורה כמ"ש (בפ"ב שם הלכה ט"ו) וז"ל, הקבר כ"ז שטומאה בתוכו מטמא במגע ובאוהל מדין תורה שנאמר כו' או בקבר כו', ולפי' א"ש מה דלא אמרינן בי' ברירה ועיין ר"ש פ"ג דמס' אהלות משנה ו' דכ' ג"כ דדרך יציאת הטומאה הוא מדרבנן וצ"ע: סימן לט בדבר שמתנה עליו בתחילה לבטלו מקדושתו אי שייך בי' ברירה

א) גרסינן בפ"ק דשבועות (ד' י' ע"ב), אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים, יתיב רבה כו' וכי קדושה שבהם להיכן הלכה כו', ומסיק רבה לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם, ופרש"י שם לב ב"ד מתנה עליהם בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדושת הגוף אלא הצריכין לשנה וכל מידי דצבור ב"ד נותנין לב עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה דהא ר' יוחנן לית לי' ברירה אפי' בדרבנן כדמוכח בכמ"מ כמ"ש באריכות בסימני' שקדמו, וא"כ נהי דמה שמתנה בדרך תנאי אין שייך בו ברירה כמ"ש הרמב"ן במתנה על דבר א' מ"מ הא ע"כ אינם מתנים אלא על הטלאים שיהי' נשארים לאחר ר"ח ניסן ולא יהיו צריכים לתמידין והם ד' טלאים הנשארים בכל שנה, וא"כ ע"כ צריך לומר דאותם שנותרו הוברר הדבר שעל אלו הד' טלאים שהיו מעורבים בלשכת הטלאים, עליהם הי' חל תנאי ב"ד שהתנו בתחי'