בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) נו

ריעותא בגט עצמו בכתיבתו רק שאינו יודע איזהו הכשר ובכל אחד מתנה אם הוא הכשר תתגרש בו לא גרע מאומר תנאי בעל פה דמקרי מבורר לשמה, ואף לרבא בש"ס דילן דפוסל אפי' בעל פה לפני התורף, היינו דגוזר על מנת שלא תנשאי כו' אטו חוץ, אבל לא מטעם דלא מקרי מבורר לשמה

יד) אבל דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה"ג הלכה ד') אין נראה כן, דכ' שם וכן אם התנה ע"פ קודם כתי' התורף הרי זו ספק גירושין, וכתב המ"מ שם דטעמו משום דכיון דנכתב ע"ד תנאי אפי' נתקיים אח"כ פסול משום דאין ברירה, ועוד שדין זה מהירושלמי הנ"ל דפוסל משום ברירה, ואע"ג דבש"ס דילן מבואר דטעמו של רבי הוא משום גזירה ומדאורייתא כשר, היינו אליבא דר', אבל לרבנן לא נזכר שם חשש גזירה אלא הטעם משום דאין ברירה, ולשיטתו צ"ל דמ"ש בירושלמי תמן בכותב כאן באומר, היינו שאומר בע"פ בשעת נתינה ולא בעת הכתיבה. אך לפ"ז יקשה דאם נאמר דגם בע"פ בתנאי אמרינן אין ברירה, א"כ גם בהזכיר התנאי לאחר כתי' בעת הנתינה נאמר אין ברירה, דהא בש"ס פ' כל הגט דייק מהא דמה היא באותם הימים דלכי מיית הוה גט, אלמא אית לי' לר' יהודה ברירה, וע"כ צ"ל כפי שיטת הרמב"ן דבתנאי דתולה בדבר א' יש ברירה, א"כ גם בהזכיר התנאי קודם הכתי' מה בכך כיון דיש ברירה הרי הוברר הדבר דנכתב לשם כריתות, וע"כ צריך לחלק לסברתו דאם אומר קודם הכתי' וע"ד כן כותבו אין זה כריתות גמור כל שלא נתברר עדיין אם יהי' כן, וא"כ צ"ל דהא דמהני בגט שכ"מ, היינו כל שאינו מזכיר התנאי קודם הכתי' אעפ"י שבמחשבתו הוא שלא יהי' גט אם יחי', מ"מ כל שאינו מזכיר זה נקרא כותב לשמה ומבורר לשם כריתות, א"כ ה"ה בהא דב' גיטין מספק שחושב אם הגט כשר יהי' לשמה, ואם אינו כשר יהי' נייר בעלמא מ"מ מבורר לשמה מקרי, וגם יצאנו מידי חשש ב' ספרים, כיון שאינו חושב על שתיהם וכמו שנת' שם בנ"ב, וא"כ מוכח מכאן דלא כדעת הגאון בתשו' נ"ב שם. ועוד דהרי כל הפוסקי' חולקים שם על הרמב"ם בדין זה וס"ל דאפי' בכותב התנאי בגט בעל מנת לפני התורף, אינו פסול מטעם חשש ברירה אלא משום גזירה, וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש והמ"מ שם, ועיי' בביאורי הגאון מוהר"א בא"ע (סי' קמ"ז) שהאריך בזה, והביא ראי' גדולה מן התוספתא לדברי הפוסקי' [החולקין[ על הרמב"ם יעוין שם, ואם כן מוכח מדבריהם שאין בזה חשש ברירה כלל: סימן לה דין מגרש בב' גיטין מספק אם יש בו חשש ספר א' אמר רחמנא ולא ב' ספרים

א) עוד טעם אחר כתבו הפוסקי' שלא לגרש בב' גיטין מספק כי אם בשעת הדחק משום דספר א' אמר רחמנא ולא ב' ספרים כמ"ש התוס' פ"ב דסוטה (ד' י"ח ע"א). וראיתי בס' גט מקושר שהאריך לחלוק על דברי התוס', ולענ"ד יש לישב כל תמיהותיו, בראש מ"ש דמה מזיק מה שנותן לה ב' גיטין סוף סוף בא' מהם מתגרשת והאחר כמו שאינו, והביא ראי' ממ"ש במס' סנהדרין (ד' פ"ח ע"ב) אי לולב א"צ אגד האי לחודי' קאי כו' וכן בציצית כו' אלמא דיוצא ידי המצוה אעפ"י שמוסיף עליו כו'. הנה מהא דלולב ודאי דל"ק מידי דודאי יש לחלק בין מוסיף מין אחר שאינו שייך לגוף המצוה ולמינו למוסיף במין המצוה גופי' במה דקפיד רחמנא על אחד דוקא, וקצת סמך לזה מ"ש ברפ"ק דזבחים (ד' ג' ע"ב) דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה, אך מה שהביא מציצית וממ"ש התוס' בפ' ראוהו ב"ד דמה שמוסיף במין א' לא עבר משום בל תוסיף, וכן מהא דג' הדסים דמותר להוסיף על מניינם, ומהא דנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא [והא דשופר כבר יישבו התוס' עצמם בסוטה שם, דכיון דעיקר מצות שופר הוא לשמוע בקולו, וכיון שאינו שומע רק קול פנימי אין כאן משום ב' וג' שופרות יעו"ש], וכן ממ"ש הרא"ש דאם נטל ב' אתרוגים דיוצא הי' נראה לכאורה סתי' לדבריהם, אבל א"א שח"ו יהי' בהעלם מהתוס' מ"ש בעצמם בפ' ראוהו ב"ד. אבל נראה דגם בזה ל"ק מידי, דכוונתם לחלק בין דבר שאינו תלוי בכוונת ומחשבת האדם כגון באתרוג והדסים ושופר, אם הוא מכוין לצאת י"ח במין א' לבדו ומה שמוסיף אינו רק להידור מצוה או לחנם, בזה לא שייך לומר א' אמר רחמנא ולא שנים, דמה בכך שמוסיף עליו בזה לא נגרע כח המצוה העיקרית וכל יתר כנטול הוא לבדו דמי, אבל במה שתלוי ברצון האדם כגון בגט דתלוי דוקא בכוונת הבעל באיזה מהם מגרש, שאם לא הי' מכוין לגרשה בו, או שלא כתבו לשמה אינו כלום וחספא בעלמא הוא, וגם בעינן שהסופר יכתוב בשליחותו וכן העדים בחתימתם, וא"כ כשכותב ב' גיטין וכוונתו לגרשה דוקא בשני הגיטין לא נתפס שם גט על אחד לבד, רק על שניהם יחד והוי כל גט חצי כריתות ואין שני חצאים מצטרפי', והוי ממש דומיא דמ"ש בפ' לולב הגזול (ד' ל"ה ע"א) אימא פלפלין פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים כו', דהיינו דכיון דבעינן שיהי'