בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) נד

ואומר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו כו', ואם טלה אמר לי טלה שלו כו', והרי שם ג"כ בעינן שבשעת שחיטה ישחטנו לשם הנמנים עלי' כמ"ש איש לפי אכלו תכוסו כו', והרי אין ידוע לעבד בשעת שחיטה על איזה מהם נמנה, אלא ע"כ כיון שממנ"פ יש א' שנשחט לשמו ולמנוי' אין זה אלא גלוי מלתא בעלמא, וכעין זה מצאתי בס' ג"פ סי' קכ"ט ס"ק ק"ד יעו"ש, שכ' ראי' זו לדחות דברי מהר"י ווייל שחשש שמא יכוין הבעל אהאי גיטא דלאו גיטא יעו"ש, שהוכיח משם דלא אזלינן בתר מחשבתו כל שפירש בפיו היפוך זה וכן כתבו הפוסקי' בכ"מ

ט) איברא דיש לשדות נרגא במ"ש מהא דפ' המגרש (ד' פ"ו ע"ב), שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא א"ר ירמי' דלא כר"א דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מגרשה, אביי אמר אפ"ת ר"א אימור דאמר ר"א דבעינן כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעינן ע"כ, הרי דלר' ירמי' דס"ל דבעי נתינה לשמה אע"ג דנותן שנים לזו ושנים לזו, וממנ"פ מתגרשת כל אחת בגט הנכתב לשמה, מ"מ לא מקרי נתינה לשמה משום דאין מבורר לעדים באיזה מהם מתגרשת, וא"כ אפי' למאי דקיי"ל כאביי דלא בעינן נתינה לשמה מ"מ כתיבה מודה דבעינן לשמה, וא"כ אם בשעת כתיבה לא הי' ידוע איזה נכתב לשמה ג"כ לא מהני וראיתי בס' ג"פ שם ס"ק ק"ו שהביא דברי תה"ד סי' רל"ג שכ' דב' גיטין שנכתבו משום ספק בשמות אפי' לר' ירמי' כשר לגרש בשניהם אפי' לר"א, וכ' שם לחלק בין הא דשנים ששלחו ב' גיטין, דהתם גט זה לא נכתב לשם איש ואשה זו וכן השני לא נכתב לשם האחרת, משא"כ כאן נכתבו שניהם לשם אשה זו, רק משום ספק נכתבו שניהם והיא מתגרשת בממנ"פ בא' מהם שפיר מיקרי נתינה מבוררת. ולא זכיתי להבין דבריו, דאין שום הפרש ביניהם דהא גם בב' גיטין לשם אשה אחת כיון שגט א' פסול הוא, א"כ אין ידוע לעדים ג"כ באיזה מהם מתגרשת, שת, ואם נאמר דמשום ממנ"פ מיקרי מבורר לעדים, א"כ גם בב' גיטין של ב' נשים כיון שנותן שניהם לכל א' ג"כ יש ממנ"פ זה, דודאי גט פסול שנכתב לשם אשה זו חספא בעלמא הוא, ואין הפרש בין גט שאין בו ממש לאם נכתב לשם אשה אחרת, ובודאי אם נכתב שם בגט מה שלא נקרא בו גרע מנכתב לשם אחרת בשמות שווים, דזה נלמד מקרא דוכתב לה לשמה כו' וזה פשוט דלא מיקרי ספר כריתות וא"צ קרא לזה

י) ונלע"ד דדוקא בב' גיטין ששמותיהם שווים ונתערבו למ"ד דבעינן נתינה לשמה ס"ל לר"א דאינם מגורשות, והטעם דכמו שלר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ס"ל דבעינן שיבורר בגט לאיזה מגרש, ואפי' לא נתערבו כל ששמותיהם שוות א"י לגרש בהם כמ"ש בר"פ כל הגט (ד' כ"ד ע"ב) ובתוס' שם, משום דבעינן שיהי' מוכח מתוך הגט שהיא מתגרשת בו, שהרי הכ' הצריך ספר כריתות ולא סגי במגרשה בדבורא בעלמא, וכל שאינו מוכח שבגט זה מגרשה אין זה ספר כריתות ודומה שמגרשה בדבור, כמו בשטר שא"י לתבוע בו כל שיש ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת דהוה ג"כ כמו תביעה בע"פ, כיון שאינו יכול לברר בשטר שהוא חייב לו, וכמו כן לר"א כיון דמצריך נתינה לשמה, ומ"ש וכתב לה כו' ונתן כו' קאי על הנתינה ועדי מסירה משוי לי' לשטרא, כמו בכל שטר לר"א דס"ל עדי מסירה משוי לי' לשטרא צריך שיהי' מוכח בעת המסירה שמגרש לאשה זו בגט שנכתב לשמה וכיון שאינו ניכר לעדי מסירה, הרי הוא כאלו מגרשה לפניהם בע"פ בלא גט, ולכן לא מהני אף דנותן לה שני הגיטין ויש כאן ממנ"פ, כיון שכל א' אינו ניכר לעדים שניהם לא מקרי גט, משא"כ כשיש ספק היאך לכתוב שמה והעדים יודעי' שנכתב גטין אלו לשמה, רק שא"י להם איזה כשר ואיזה פסול, מ"מ שטרא מיקרי ונקרא גט כריתות ולא דמיא למגרשה בע"פ בדבורא. ועוד דבשתי נשים אין זה נקרא גט כריתות אף שיש ממנ"פ, כיון שא"י להיות שני הגיטין ביד שתי הנשים שבעת שנותן שניהם לזו יודעי' שצריך אח"כ ליתנם לאשה האחרת, אין זה בגדר מבורר לכל אחת בממנ"פ, משא"כ בב' גיטין לאשה אחת, ואפשר שלזה כוון התרה"ד ודו"ק

יא) ונ"ל עוד ראי' לזה מהירושלמי ר"פ כל גט במ"ש שם ר' לעזר בר' יוסי בעי, הדא דתימר גט אחד פסול בשתי נשים ודכוותי' ב' גיטין פסולין בשתי נשים, א"ל וכיני, א"ל והתנן שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו, ומשני תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות הוא שגרמו לין, ברם הכא לא זה כרות לשמה ולא זה כרות לשמה ע"כ, ואע"ג שכתבנו למעלה בסימני' הקודמי' שהירושלמי מיירי בכותב ב' גיטין לב' נשים, ואמר באיזה שארצה יגרש לאיזה שירצה ומשום חשש ברירה חששו לפסול, כיון שסמך על מה שיברר אח"כ ברצונו, מ"מ נלע"ד שאין הפירוש כן בדברי הירושלמי, דלפ"ז הי' יכול למיבעי באשה שכתב לה ב' גיטין שווין באיזה שירצה לגרש יגרש, ולמה בעי בב' נשים דוקא, ועוד דמה הי' ספיקו והרי נלמד זה ממש ממתני' דידן בהי' לו ב' נשים ואמר לאיזה שארצה אגרש, דמה חילוק יש בב' גיטין לב' נשים או בגט א' לב' נשים, דב"כ וב"כ צריכין אנו לסמוך על ברירה, ולכן נ"ל דתחי' בעייתו לא בעי משום חשש ברירה, עד שאח"כ מפרש משום ברירה כמ"ש בס"ד, ותחי' בעייתו הוא אפי' למ"ד יש ברירה, והיינו דוקא במה שמתברר אח"כ, דבזה ס"ל דאמרינן ע"פ מה שמתברר לבסוף הוי כאלו הוברר בתחילה, אבל לא מה שלא יתברר לעולם, והיינו דספיקו הי' בכתב ב' גיטין סתם ששמותיהם שוות לב' נשים,