בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) מח

דברים, שאם יבואו עדים יהי' מוסף ואם לא יבואו עדים יהי' תמיד, והרי זה דומה ממש להא דאם בא חכם למזרח עירובו למזרח ואם למערב עירובו למערב, דאינו מועיל למאן דלית לי' ברירה, ולפי מ"ש למעלה בסימני' הקודמי' שלענ"ד דעת הרמב"ם נוטה בתולה בדעת אחרים יש ברירה הוה א"ש, דגם כאן מקרי תולה בדעת אחרים אם יבואו העדים או לא, אבל לפי דעת הפוסקים הסוברים דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה קשה, והרי רבא ס"ל דמאן דלית לי' ברירה גם בתולה בדעת אחרים אין ברירה, א"כ קשה לדידי' היאך יפרש המשנה אם לא כמ"ש התוס', וכבר כתבנו שיש לפקפק בדבריהם

ג) ולולי דברי התוס' הקדושים, הייתי מפרש באופן אחר, והוא במה דקשה עוד לדברי התוס' דהא ודאי כיון דתמיד של בין הערבים זמן הקרבתו ממש עד סוף היום עד תחי' שקיעת החמה, כדאי' בפ' המזבח מקדש ובכ"מ דדם תמיד נפסל בשקיעת החמה, וא"כ ודאי דכל מה שהיו יכולים להמתין על ביאת העדים עד סוף הזמן שיהי' יכולים להקריב שניהם המוספים והתמיד [היו ממתינים], דאל"כ למה יקריבו התמיד על תנאי או לסמוך על דיחוי עשה דהשלמה בחנם, וכל שהמתינו עד כדי שלא יהי' יכולים להקריב שניהם, א"כ ב"כ וב"כ לא יכולין להקריבם, בכה"ג ודאי דמקריבין רק של תמיד שהוא ודאי, ושל מוספין הוא בספק אם יבואו או לא, וא"כ נדחה ספק מפני ודאי, ועוד דתדיר קודם וכדאי' במס' מנחות (ד' מ"ט ע"א) אבעי' להו תמידין ומוספין איזה מהן קודם כו') וקאמר שם דלית לי' כו' תדיר כו' תדיר קודם, וא"כ ודאי דהי' נקרב בשביל תמיד לבד. ולכך נלענ"ד דבאמת יש לפרש כן דברי המשנה, שבאמת היו ממתינים על ביאת העדים עד שלא הי' עוד שהות ביום להקריב שניהם, וא"כ ודאי דבכה"ג לא היו מקבלים אח"כ העדים לקדש החודש ביום זה בשביל ר"ה, כיון שא"י להקריב המוספין לאחר תמיד של בין הערבים, ובכה"ג יכולת ביד חכמים שלא לקבל העדות ולדחות הקידוש ליום מחר, דלא גרע מהא דתניא מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו כדאי' סוף פ"ק דר"ה (די"ט ע"ב), ואח"כ באו עדים באמצע הקרבת התמיד ואז לא היו יכולין לומר שיר של חול עם תמיד של בין הערבים, מאחר שידעו שצריכין לנהוג אותו היום ג"כ קודש, וכמ"ש התוס' בפ"ק דביצה (ד' ה' ע"ב) ד"ה מי לא מודה כו', שגם אחר חורבן בהמ"ק שתיקן ר' יוחנן בן זכאי שיהי' מקבלין כל היום, מ"מ אם לא באו עדים עד סמוך לחשיכה שאין שהות ביום לקבל עדותם צריכין לנהוג סוף היום בקדושה, ולכך גנאי הדבר לומר שיר של חול בתמיד, וגם שיר של קודש לא היו יכולין לומר מאחר שעיקר קידוש היום הוא למחר, ולכן לא אמרו שירה כלל וזה הי' הקלקול, משא"כ לאחר שתקנו שלא יהיו מקבלין רק עד המנחה, והיתה תקנה זו מפורסמת בישראל שאם יבואו אח"כ לא יהיו מקבלין שוב העדים, והכל יודעים שיקדשו למחר, לא הי' גנאי לומר בתמיד של בין הערבים שיר של חול ולא יהי' עוד קלקול, משא"כ אם לא היו מתקנים כן והיו תמיד מסופקי' אם יתקדש היום או לא, והיו אומרין שיר של חול הי' גנאי, וא"כ יש לפרש ג"כ דברי הרמב"ם כן מ"ש "שלא היו יודעין מה לעשות כו'" היינו שכיון שהיו ממתינים על העדים מצד שלא ידעו אם להקריב התמיד או לא, היו קלקול של שיר ודו"ק בזה כנלע"ד: סימן לג דין הפריש ז' אתרוגים לז' ימים אם יש שייכות בזה לדין ברירה

א) גרסינן פ"ד דסוכה (ד' מ"ו ע"ב) אתמר הפריש ז' אתרוגין לז' הימים, אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ורב אסי אמר כל אחת כו' יוצא בה ואוכלה למחר, במאי קא מיפלגי מר סבר למצותה אתקצאי ומר סבר לכולי יומא אתקצאי. ויש לחקור הרבה בזה דלמ"ד אין ברירה בהפריש ז' אתרוגים סתם לז' הימים דכל א' הוקצה למצותו ליומו, היאך יכול לאוכלו למחר והא אין ברירה, דלא אמרינן הוברר הדבר שאתרוג זה הוקצה למצותו ליום זה, שמא ביהש"מ דיום א' הוקצה למצותו ליום א', ועי' בתוס' שם ד"ה אתרוג בשביעי שהקשו בהא דאיתא פ' לולב הגזול, דר' חנינא מטביל בי' ברישא והדר נפיק, דהא דלא כר"י ור"ל דלשניהם אסור עכ"פ קודם שיצא בי', ותי' דר"ח הי' מתנה שאינו בודל ביום שני ממקצתו מה שא"כ כדי לצאת בו, וקשה ג"כ כיון דאין ברירה היאך יסמוך על מה דנפיק בחציו השני לומר הוברר הדבר למפרע שחצי' השני הוקצה למצותו, כיון דאין ברירה שמא ביהש"מ הוקצה חצי' האחר אותו שאוכל עכשיו. והנה על רב עצמו ל"ק דרב אזיל לשיטתו דאית לי' ברירה עכ"פ בדרבנן, כדמוכח בפ' משילין גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות כו' וא"כ באיסור מוקצה דרבנן י"ל ג"כ דיש ברירה, אבל נראה לכאורה דהוקצה למצותו מדאורייתא אסירא כמו בסוכה, דיליף לה מקרא דחג הסוכות לה' שכשם שחל שם שמים על החגיגה כו' כדאי' פ"ק דסוכה (ד' ט' ע"א), וכמ"ש התוס' שם ד"ה מנין כו' ובכ"מ מצינו דילפינן לולב מסוכה, וכדאי' שם (ד' י"א ע"ב) לענין אגד ולענין כמה דברים, וא"כ בדאורייתא גם רב מודה דאין ברירה באם תולה בדעת עצמו עכ"פ, כדמוכח בפ' כל הגט בהא דלאיזו שארצה אגרש כו' דאמר רב כולם פוסלין לכהונה