בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) מב

לאה תצא תחלה יהי' לשם לאה דלא מהני משום דאין ברירה

ח) לכך נלע"ד דכאן לא שייך חשש אין ברירה כלל, והוא דבאמת לא בעינן במצת מצוה דפסח שיהי' נאפה לשם מצת מצוה דוקא, וראי' לזה ממה דאיתא בירושלמי פ' כ"ש עלה דהך מתני' וז"ל, מצה הישנה פלוגתא דב"ש וב"ה, א"ר יוסי ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי שלא דקדק בה כו', והיינו דבסוכה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דבעינן סוכה לשם חג דכתי' חג הסוכות תעשה לך כו', ולכן פוסלין בסוכה ישנה שלא נעשית לשם חג, וב"ה ס"ל דלא בעינן לשם חג, וקרא דחג הסוכות מוקמי לי' לדרשא אחרינא שכשם שחל שם שמים על החגיגה כו', כדאיתא בש"ס דילן פ"ק דסוכה (ד' ט' ע"א), ולכן הי' ס"ד דגם במצה ישנה לב"ש בעינן לשם מצת מצוה דוקא, ולכן אם לא עשאו לשם חג לא יצא י"ח, [דודאי מיירי בלא עשאו לשם מצת מצוה דאל"כ אפי' עשאו מתחילת השנה כשרה, ומודו בה ב"ש כדאיתא בפ"ק דסוכה שם] אבל לב"ה לא בעינן לשם פסח כמו בסוכה וקרא דושמרתם את המצות דילפינן מיני' דבעינן במצת מצוה שימור לשם מצה עכ"פ לא פחות משעת לישה, אין הכוונה שיהי' השימור לכוין לשם מצה כמו כוונה דקדשים לשם עולה לשם חטאת, אלא הכוונה דבעינן שימור ודקדוק מחמוץ לאפוקי בצקות של עכו"ם, אע"ג דלא יש בה סי' חימוץ והארכתי בזה במק"א בתשובה בראיות ברורות. ולפ"ז ל"ק מידי דבאמת מה דקאמר הש"ס דאין יוצאים י"ח מצת מצוה בחלות תודה ורקיקי נזיר, משום דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח, ר"ל הטעם הוא דהחמירה התורה לעשות השימור בשביל מצת מצוה להזהר מחשש חימוץ טפי שבזה משמרים יותר מחימוץ ממצה הנעשית לשם תודה, אע"ג דג"כ אסורה בחימוץ משום דחמץ בפסח חמיר טפי שיש בה איסור כרת, ועוד דהרי מצה הנאכלת כל שבעה ג"כ אסורה בחמץ אעפ"י דלא בעינן שימור טפי מחימוץ, ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם אך גזירת הכ' הוא דמצה הנאכלת לשם חובה בלילה הראשון יהי' משמרים אותו ומדקדקים בה לשומרה מחימוץ יותר מהמצה הנאכלת כל שבעה, וכמו כן החמירה תורה שיהי' השימור לשם מצת מצוה דוקא שיהי' נזהרים בשמירתה יותר, וא"כ אם היתה נשמרת לשם מצת מצוה ג"כ וגם חשב שאם יצטרך לתודה יהי' לתודה, אין כאן חשש ברירה לומר הוברר הדבר מעיקרא שנעשית לשם מצה שהרי גם קודם שהוברר שלא יצטרך לתודה היתה נשמרת כראוי לשם מצת מצוה

ט) ובהיות כן נוכל לפרש בזה ב' הלשונות בש"ס דילן דפליגי אליבא דר"א דלל"ק הסכים ר"א לדברי ר' יהושע ואמר ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני, וללישנא בתרא אמר בלשון בתמי' וכי הן הדברים כו' ולאו טעמא בעי כו' והיינו שללישנא בתרא ס"ל דר"א שמותי הוא ואזיל בשיטת ב"ש דפסלי במצה ישנה וס"ל דבעינן שימור לשמה דוקא כמו בקדשים ולכן אף אם שמרה כראוי לשם מצת מצוה כל שכיון שאם יצטרך לתודה יקחנה לתודה, א"כ אין זה לשמה והוי כמו בקדשים לשמה ושלא לשמה דפסול גם בעבודה אחת כדאי' פ"ב דזבחים, וכיון דב"ש לית להו ברירה כדאי' במתני' דהמת בבית כו' ור"א ג"כ לית לי' ברירה, לכן ס"ל דאין יוצאים י"ח אפי' בעשאם למכור בשוק, אבל ללישנא קמא ס"ל דבהא ס"ל לר"א דיש ברירה וכפי' רש"י בביצה בהא דעומד על המוקצה, וכיון שיש ברירה שפיר יוצא י"ח בעשאם למכור בשוק, ולפי מ"ש למעלה שי"ל דדעת הרמב"ם בתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש גם פסק הרמב"ם שפסק דין זה בהלכותיו, גם לשיטת היש"ש שכתבנו למעלה בדבר העתיד להתברר בודאי הן או לאו יש ברירה א"ש ג"כ דכאן ודאי עתיד להתברר אם מזדבן או לא וצ"ע: סימן לא דין ברירה ביבמה הזקוקה לכמה אחין

א) גרסינן במס' נדרים (ד' ע"ד ע"א), שומרת יבם בין ליבם א' בין לב' יבמין, ר"א אומר יפר ר"י אומר לאחד ולא לשנים, ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים, ופריך שם בש"ס בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור"י סבר יש זיקה, אלא ר"א מאי טעמי' אי יש זיקה אין ברירה, ופי' המפרשים שם דהקושיא הוא דהכא דיש שני יבמין, א"י למי מהם זקוקה ולמי תהי' לאשה לפי' אפי' שניהם א"י להפר, דכיון דבשעת הפרתם אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתם כלום, דרחמנא אמר אישה יקימנו כו' דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה עיין ר"ן שם. ולכאורה יש לתמוה הרבה בזה, חדא דהרי משנה מפורשת בפ"ג דקדושין (ד' ס"ג ע"ב), קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתי' כו', זה אומר אני קדשתי' וזה אומר אני קדשתיה שניהם נותנים גט ופרש"י להתירה לאחרים, וא"כ קשה ג"כ נימא כיון שא"י למי היא מקודשת ומי הוא בעלה, א"כ אפי' שניהם נותנים גט לא יועיל משום דאין ברירה וא"י בשעת כתיבת ונתינת הגט של כל א' אם הוא בעלה, גם קשה מהא דאיתא במס' יבמות (ד' כ"ג ע"ב), מי שקידש א' מב' אחיות וא"י איזה מהם קידש נותן גט לזו וגט לזו, שנים שקדשו שתי אחיות זה א"י איזו קידש וזה א"י זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין, מתו ולזה