בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) מ

עצמו, ועיין בס' לחם משנה שם שיישב דברי הרשב"א דשאני ספק נולדה ביו"ט כו' משום דכולה חדא גזירה היא, ותמה שם על המ"מ דאם לא נימא כסברת הרשב"א כחילוק הנ"ל, ויקשה היאך הקשו בפ"ק דביצה (ד' ג' ע"ב) אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה הוא ספיקא דרבנן הוא ולקולא כו' דא"כ בין לרבה בין לר' יצחק ולר' יוסף תקשי במצודות חי' ועוף כו' דקאמר בפ' א"צ דספק מוכן אסור ואמאי ספיקא דרבנן הוא ולקולא יעו"ש. ולענ"ד יש ליישב קושייתו ע"פ מה שהקשו בתוס' ישנים שם ברפ"ק למה לא הקשה על אוקימתא דרב נחמן דמוקי לה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום מוקצה דהא הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ותירצו שם דמוקצה חמיר יותר והחמירו בו כבשל תורה, וא"כ ל"ק מידי מהא דספק מוכן אסור, אבל ר"י ור' יוסף דמוקמי מתני' משום גזירת פירות הנושרין או משקין שזבו שפיר הקשה דהוי ספיקא דרבנן, אך מ"מ קשה על הרשב"א מהא דעומד אדם על המוקצה דחכמים החמירו משום דאין ברירה והא הוי ספק דרבנן והוא ס"ל דספק מוכן דומה לכל ספיקא דרבנן ולא החמירו בו יותר, וצריך לדחוק לדעת הרשב"א דבאמת חכמים דסוף פ' המביא ס"ל דאין ברירה אפי' מדרבנן, מטעם ודאי ולא הוי ספיקא דדינא, והא דלא קאמר בפ' בכל מערבין דהאי תנא דעומד אדם על המוקצה הוא דס"ל אין ברירה אפי' בדרבנן, י"ל דרוצה למצא מקום שהוזכר שם התנא דס"ל כן בפי' וכה"ג כתבו התוס' בכ"מ, ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' למה לא קאמר האי תנא דאגודת ירק היא דגם שם לא נזכר שם התנא אלא חכמים דאומרים צריך לעשר כו', וס"ל לרשב"א דבאמת לא קיי"ל לדינא כחכמים דס"ל דצ"ל מכאן ועד כאן אלא כר"א, ולשיטת הרמב"ם צ"ל דבמוקצה לא אמרינן ברירה אף דהוי דרבנן

ד) ובזה מתורץ ג"כ הך סוגיא דפ"ק דחולין (ד' י"ד ע"ב) במשנה דהשוחט בשבת כו' ונסבין חבריא למימר ר' יהודה (היא] וקאמר שם ר"י דמוכן הוא דקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה כו' ופריך שם בהמה היכא שחטינן ביו"ט ומתרץ דעומדת לאכילה ולגדל ולדות נשחטה הובררה דלאכילה עומדת כו', ופריך שם והא ר"י לית לי' ברירה דתנן הלוקח יין כו' אומר ב' לוגין כו', דקשה היאך מוכיח משם דש"ה דהוי דאורייתא איסור תרומה משא"כ בספק מוכן דרבנן ובדרבנן דילמא אית לי' ברירה, ולפי מ"ש א"ש דבספק מוכן קיי"ל דאין ברירה דחמיר כדאורייתא, אך אין זה הכרח דבלאו"ה הוכיח שם דר"י לית לי' ברירה אפי' בעירובין דרבנן מדתני איו כו'. ולולי דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש טעמם של חכמים לאו מטעם ברירה הוא אלא לפי תירוצו של רבא בפ"ק דקאמר דלכך ס"ל לב"ה שצריך שיאמר זה וזה אני נוטל, ולא סגי במה שיאמר מכאן אני נוטל למחר, משום זימנין דמשתכחי כחושים שמנים ושמנים כחושים וקא מטלטל מידי דלא צריך ואתי לאמנועי משמחת יו"ט, וכמו שפרש"י שם דלכך צריך שיאמר בפי' זה וזה אני נוטל דלא סמך על הספק ולמחר אף אם יהי' כחושים יקחם, וכמו כן י"ל כאן דסתם מוקצה הם גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם ליבש ואותם שלא נתייבשו לגמרי לא חזו כלל וכמ"ש בפ' א"צ (ד' כ"ו ע"ב) יעו"ש, וא"כ יש בהם מקצת שנתייבשו לגמרי ומקצת שלא נתייבשו דלא חזו כלל, וא"כ יש ג"כ חשש שמא אותם שהי' נראים בעיניו יבשים משתכחי שלא נתייבשו וקא מטלטל מידי דלא חזי, ולכן צריך שירשום מכאן ועד כאן שלא יסמוך על הספק ממש כמו הא דגוזלות, רק שם דהם בע"ח שייך לומר זה וזה אני נוטל שנפרדים ונכרים כל א' בפ"ע, וכאן בפירות שייך לומר מכאן ועד כאן שהם כולם מונחים ביחד במ"א, ולפ"ז אין צריכים אנו לחלק בברירה ולומר דבמוקצה אין ברירה

ה) ואפשר לומר דגם רש"י שפי' דחכמים דאומרים עד שירשום הוא מטעם דאין ברירה לא פי' כן אלא לפי ס"ד דש"ס דפ"ק, ולפי תי' ראשון במה דפריך שם וב"ה למה לי שיאמר זה וזה אני נוטל כו' דהיינו מטעם ברירה, והא דס"ל בהמת בבית ולו פתחים הרבה אף משימות המת, היינו לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וס"ל שם דב"ה לית להו ברירה אפי' בדרבנן, אבל למסקנא לתי' של רבא דמוקים טעמא דב"ה משום דילמא משתכחי שמנים כחושים כו' ואית להו ברירה עכ"פ בדרבנן גם הא דעומד אדם על המוקצה, ג"כ יש לפרש מהך טעמא וכמ"ש. ובזה מתורץ מה שהקשה בירושלמי בסוף פ' המביא על הך מתני' דאי' שם מחלפא שיטתי' דרבנן דתנינן תמן ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל והכא אינן אמרין הכין, עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים, ופי' המפרש שם וכי ס"ד דב"ה יהי' מחמירים כאן יותר ממוקצה דבע"ח, דב"ש איש להו להיפוך דמוקצה דבע"ח חמיר יותר כדמתרץ שם על הא דפריך מחלפא שיטתי' דר"א כו' הביאו התוס' כאן בסוף המביא, ודברי המפרש שם תמוהים דפי' שם במה דקאמר מחלפא שיטתי' דרבנן דשם ס"ל לב"ה עומד ואומר יונים אלו אני נוטל מן השובך למחר לאכילה וסגי בהכי דיש ברירה והכא אומרים עד שירשום דוקא כו', והוא תמוה מאד דמה חשש ברירה יש בעומד ואומר זה וזה אני נוטל כיון דהזמינם בפי' ולמחר יטול אלו לבד ולא אחרים, והרי בש"ס שלנו אי' בהיפוך בס"ד דש"ס דלכך לא קא אמרי ב"ה מכאן אני נוטל למחר משום דלית להו ברירה, ולכן ס"ל דצ"ל זה