בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) ל

אצלו דקיי"ל מבטלין וחוזרים ומבטלין. והא דקאמר שם בפ' אלו מציאות ה"נ מסתברא כו' העיקר כמ"ש הגר"א והב"י שם דגירסת הרמב"ם שם ותסברא כו', והיינו דלפי קושיית המקשן שהוא מדמה לה ליאוש שלא מדעת, אף דלא שייך שם אומדנא דמוכח דגם מתחילה אם הי' יודע שאבדו הי' מתייאש, כיון דעכ"פ בעת שבאת לידו עדיין לא קנאו משום דלא הי' עדיין יאוש, וא"כ הי' סבור ע"כ דגם בתרומה א"א לומר דאומדנא דמוכח הוא שגם בתחלה הי' רוצה שאל"כ לא הי' מקשה כלום, וע"ז קאמר דלסברתך גם לרבא דס"ל יאוש של"מ מהני, קשה הא בתרומה בעינן שליחות וכיון דליכא אומדנא דמוכח על עת הפרשתו שהי' רוצה בו וא"כ זכי' גמורה א"כ ל"מ תרומתו, וע"כ צ"ל דשוי' שליח והכל לפי סברת המקשן, אבל למסקנא דמביא עובדא דמרי בר איסק ומחלק בין הא די"ל משום כיסופא ובין הא דתרומה משום מצוה, ס"ל להש"ס דלא בעינן דשוי' שליח אלא הכל מטעם אומדנא דמוכח, וא"כ יוצא לנו דין חדש בדיני ברירה דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שגם מתחלה הי' דעתו כן אמרינן בי' ברירה לכ"ע אף בדאורייתא, ואין זה דומה להא דאיתא ר"פ כיצד משתתפין (ד' פ"ב ע"א) וכל שקיבל עליו מבעו"י כו' ש"מ אין ברירה, דאי יש ברירה תגלי מלתא למפרע דמבעו"י הוה ניחא לי', דש"ה דאין שם אומדנא דמוכח על שעת הנחת העירוב דשמא יותר היה ניחא לי' תחום ביתו שלא יפסיד לצד שכנגדו, וכהא דאם בא חכם למזרח כו' וזה ברור לענ"ד: סימן כה בשותפין שקנו אתרוג בשותפות אי שייך בי' ברירה

א) בפ' יש נוחלין (ד' קל"ז ע"ב) איתא אמר רבה בר"ה האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהם לצאת בו, אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ודוקא (דאיכא] אתרוג לכל חד וחד] אבל פריש או רימון לא, והרשב"ם שם מחק גירסא זאת מן הספרים, ולכאורה הי' נראה לקיים גירסת הספרים בפשיטות. לפי מה שביארנו למעלה בסי' ח' דאף למ"ד יש ברירה מ"מ בב' מינים באחין שחלקו אין ברירה לכ"ע כדמוכח במתני' פ"ו דדמאי וכמ"ש שם באריכות, א"כ יש לפרש דה"ק אם יכול לאוכלו דהיינו שיש להם הרבה אתרוגים בתפוסת הבית או שקנו במעות ירושת אביהם, דאז יכול הוא לחלוק בלא דעת חבירו כיון שהם כולם שוים ואין שינוי ביניהם כלל, דבכה"ג אחר שיחלוק ויטול אתרוג א' לעצמו אמרינן ברירה, ואף אם נאמר אין ברירה בדאורייתא, מ"מ הוה כלוקח דגם כן יוצא בו י"ח, אבל אם הי' רק אתרוג אחד וחבירו יטול פריש או רימון, דבכה"ג לא שייך לומר ברירה כיון דהוו ב' מינים, וגם מטעם לקוח א"א לומר דיוצא י"ח כיון שחלק שלא מדעת שותפו, דבכה"ג שיש קפידא בדבר אפשר שלא הי' מתרצה חבירו ליטול פריש או רימון רק לחלוק בשומא או ע"י גורל, וגם נראה דאפי' בדבר שאין מקפידין עליו דיכול אחד לחלוק שלא מדעת חבירו, כעין הא דאמרינן בפ' איזהו נשך זוזי כמאן דפליגי דמי, מ"מ אי חולק שלא מדעת חבירו א"א לומר שיצא י"ח באתרוג זה מטעם דשלו הוא אף למ"ד אין ברירה משום לקוח, דלקוח לא שייך אלא אם חולקין מדעת כולם אבל באם חלק א' שלא בידיעת חבירו, לא שייך בכה"ג לקוח דמאן מכר לו ואין כאן דעת אחרת מקנה לו כלל, ונהי דגזל לא מקרי כיון שאין מקפיד עליו מ"מ לענין שיצא י"ח אתרוג ודאי דלא מהני, דאל"כ יהי' יוצא אדם י"ח אתרוג בשל חבירו ביו"ט ראשון אף שנוטלו שלא מדעת חבירו דודאי לא יקפיד עליו חבירו דניחא לי' לאינש דלעבד מצוה בממונו במידי דלא חסר בי', כיון שיחזירנו לו אחר שיצא י"ח דהא מותר לו לאדם ליקח טלית ותפילין של חבירו לצאת י"ח, מהך טעמא דניחא לו למעבד מצוה כו' כמ"ש הפוסקים, ועיין א"ח (סי' י"ד סעי' ז') דשם הקשו באמת הט"ז ומ"א למה בטלית מותר ליקח שלא מדעת חבירו אף דטלית שאולה פטורה מן הציצית, משום דניחא למעבד מצוה בממונו ויכול לברך עליו, ובלולב ביו"ט ראשון אסור כמ"ש בסי' תרנ"ח, וע"ש מה שחלקו בין דין זה לזה, הט"ז ומ"א שם ס"ק ח' ועכ"פ מבואר מדבריהם דבלולב ואתרוג אע"ג דמסתמא אין אדם מקפיד על חבירו לטלו לצאת בו, מ"מ אינו שלו לברך עליו כמ"ש המ"א שם, וא"כ קשה בהא דאחין שקנו אתרוג מה בכך דיכול לאוכלו משום דאין מקפיד עליו מ"מ אין זה שלו לגמרי, וע"כ צ"ל מטעם ברירה אתינן עלה כיון שיש לו באמת חלק בו וכשחולק שלא מדעת חבירו בדברים השוים אמרינן הוברר הדבר שזה חלקו משעה ראשונה, וא"כ קשה לפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, א"כ היאך יוצא י"ח בזה והא אין זה שלו בודאי. ולכן הי' נראה מתוך כך דבר חדש בדיני ברירה דבדברים השוים לגמרי זה כזה ועומדים לחלוק, ואין שום הקפדה בדבר שיכול לחלוק בלא דעת חבירו כמו הא דאמרו באיזהו נשך, זוזי כמאן דפליגי דמי לכ"ע אמרינן ברירה אף בדאורייתא, ולכן אמרו אם יכול לאוכלו כו' ר"ל שדבר שיכול ליקח אותו ולחלק בלא דעת חבירו, דלאו מטעם לקוח אתינן עלי' אמרינן ברירה ולכן יצא בו י"ח

ב) ועפ"ז הי' מתורץ דברי הרמב"ם (פי"ד מה' עכו"ם) שהבאתי למעלה סי' י"א סעי"ט שהעתיק דברי רב חסדא בעיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת דחצי' של עיר אחרת מותר, וכבר תמה עליו הגאון בעל שאגת ארי' בספרו סי'