בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) כז

הוא דכיון שאחר שנודע לבעליו שאבדה ומתייאש אמרינן הוברר הדבר למפרע שבעת שבא ליד מוצאה היה בהיתר כיון שהוא דבר הראוי להתייאש ממנו, א"כ קשה לפי מאי דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא למה מהני ואין לומר דבזה פליגי אביי ורבא דאביי דס"ל דלא הוי יאוש ס"ל אין ברירה, ורבא ס"ל יש ברירה ולכך קיי"ל בהא כאביי משום דקיי"ל בכל התורה א"ב בדאורייתא, דאין סברא לומר דיחלוק רבא על פסק הלכה דסתמא דגמ' פ' משילין, ועוד דהא רבא ע"כ ס"ל אין ברירה דס"ל האחין שחלקו לקוחות הם כמ"ש בפ"ב דקדושין (ד' מ"ב ע"ב) וכמ"ש התוס' בפ' השולח (ד' מ"ט ע"א), וצ"ל דס"ל לרבא דלא שייך בזה דין ברירה כיון שבעת שבא ליד מוצאו אם היה הבעלים יודעים מזה בודאי היו מתייאשים ממנו ורק דחסר להם הידיעה ואין כאן אלא גילוי מלתא בעלמא, כמו הא דפ' בכל מערבין (ד' ל"ז ע"ב) אם בא חכם למזרח כו' דמשני וכבר בא חכם דאע"ג דהמערב לא ידע מזה אעפ"כ קנה עירובו דחסרון ידיעתו לא מזיק, כיון שאין אנו צריכין לדון לפי מה שיהיה אח"כ אלא כמו שהוא עתה, ועתה הוא דבר הראוי להתייאש, ואפשר לומר ע"ד חידוד שפלוגתא דאביי ורבא כאן דומה לפלוגתא דר"י ור"ל בחולץ למעוברת והפילה, דר"י ס"ל דהוי חליצה דאמרינן תגלי מלתא למפרע ור"ל ס"ל תגלי מלתא למפרע לא אמרינן, וכמו דשם קיי"ל כר"ל לגבי ר"י כמו כן כאן קיי"ל כאביי נגד רבא, אבל א"א לומר כן דא"כ תקשי דרבא אדרבא, דשם בפ' החולץ (ד' ל"ה ע"א) קאמר רבא עצמו דהלכתא כר"ל בחולץ למעוברת דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע וכאן ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ועוד דקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דכאן ס"ל כאביי דלא הוי יאוש דפריך על רבא מהא דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר כו' ואיסורא דומיא דהיתירא כו' ומסיק בתיובתא. ונוכל לומר לפי מ"ש למעלה בסי' כ"ב באריכות בשם הנימוקי יוסף שכ' דלכך ס"ל לר"ל שם בחולץ למעוברת דלא מהני דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע, משום דשמא בעת החליצה היה הולד ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נשתנה ע"י סיבה ונעשה נפל ולכך ס"ל שם כר"ל, אבל כאן ביאוש שלא מדעת אינו אלא גילוי מלתא בעלמא דמתחלה היה ראוי להתייאש ממנה כיון דאין בו סימן, אבל אביי ס"ל דאפי' ר"י דס"ל שם דאמרינן תגלי מלתא למפרע היינו משום דעיקר מה שנפטרת מזיקת יבום הוא ע"י שיש לה ולד בן קיימא ראוי להיות נקרא שם המת על נחלתו, וכ"ז שלא נולד ממילא עדיין חל עליו חיוב יבום וחליצה, רק שאסורה לינשא ליבם שמא אח"כ יהיה ולד בן קיימא, וכיון שהפילה אח"כ אגלאי מלתא למפרע שהרי אז ג"כ עדיין הי' עלי' זיקת יבום, משא"כ גבי יאוש שעיקר קנין המוצאו וזכייתו באבידה הוא ע"י יאוש בעלים מטעם הפקר, וכ"ז שלא נודעו לבעלים הרי עדיין לא נעשה הפקר ולא הוציאו הבעלים מרשותם ולכן באיסורא אתי' לידו וזה ברור

ד) ויש מקום עיון שם בסוגי' זו דפריך שם לאביי מהא דתניא, הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה, ואמאי הא בעידנא דתרם לא הוה ידע ומשני תרגמא רבא אליבא דאביי בשוי' שליח, ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הויא תרומתו תרומה, והא כתיב אתם גם אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם כו' ופרש"י שהבעלים מינוהו שליח, וקשה דקארי לה מאי קארי לה, וכי לא ידע דבעינן שליחות בתרומה ובלי מינוי הבעלים לשליחות ודאי דלאו כלום עביד דהא עיקר שליחות ילפינן לה מתרומה וקדשים, כדאי' בריש פ"ב דקדושין (ד' מ"א ע"ב), ועוד קשה, דהא מבואר שם (ד' מ"ב ע"א) דזכין לאדם שלא בפניו וילפינן לה מקרא דונשיא א' למטה כו', וא"כ כל שגילה דעתו אח"כ דניחא ליה בהפרשת תרומתו מיפות, א"כ אגלאי מלתא למפרע דזכות הוא לו וזכין שלא בפניו וזכי' ג"כ מטעם שליחות הוא, דהרי גם חצר דקונה לאדם במידי דזכות הוא לו הוא מטעם שליחות, כמ"ש בפ"ק דב"מ (ד' י"ב ע"א) חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות כו', ועיין בר"ן ר"פ האיש מקדש דהביא ראיות דזכי' עדיפא משליחות, ולכך נראה דחדא קושיא מתורצת בירך חברתה, דהמקשה שהקשה לאביי ס"ל באמת בתורם שלא מדעת חבירו כל שאח"כ נודע שחפץ בשליחותו גם ביפות א"כ זכות הוא לו וזכין שלא בפניו, אך כיון שלא ידעו הבעלים ממה שתרם שלא מדעתו, א"כ הוי כמו יאוש שלא מדעת דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע ונמצא שאז לא נודע עדיין שזכות הוא לו ואעפ"כ תרומתו תרומה, א"כ מוכח דלא כאביי דבאמת אמרינן בכה"ג תגלי מלתא למפרע, וע"ז משני דשוי' שליח ור"ל שכל דחזינן שרוצים הבעלים ביפות אמרינן מסתמא כשעשאו שליח לתרום היה כוונתו שיתרום מיפות וא"כ היה תחילתו מדעת, וע"ז קאמר ה"נ מסתברא כו', ר"ל דאע"ג דזכי' מטעם שליחות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ועדיף משליחות, היינו דוקא במאי דודאי הוי זכות, אבל לתרום משל חבירו בלא דעתו ודאי אדם רוצה לעשות מצוה בעצמו ולא לעשות ע"י אחר, ואע"ג דחזינן דעתו אח"כ דניחא לי' יש לנו לומר דנשתנה דעתו אח"כ, אבל מתחלה לא רצה והוי כדבר שיש בו סימן דמודה רבא דל"מ, אע"ג דנתייאש אח"כ כיון שאין זה דבר שדרכו להתייאש ממנו לא שייך לומר תגלי מלתא למפרע, וכמו כן לתרום תרומה משלו ע"י אחר ודאי דאין דרך בני אדם להתרצות בזה, כיון שאין לו ריוח שתורם משל בעל הבית, ואף שאח"כ רואים אנו שרוצה לא אמרינן בכה"ג תגלי מלתא למפרע אלא ודאי דשוי' שליח