בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) כה

דמיא לקדירה של היתר וחתיכה א' של איסור וספק נפל דשם לא אתיילד ריעותא כלל לכן מוקמינן לקדירה בחזקת היתר, אבל כאן מיירי כעין מה דמיירי בבקעה שנכנס לבקעה ורק ספק לו אם נכנס לשדה שהטומאה שם, וסברי רבנן דכל שנכנס בו עכ"פ אף דבאותו שדה שהטומאה שם עכ"פ ספק נכנס הוא, מ"מ אתרע חזקתו כיון דאין כל שדה מחולקת כ"כ במחיצה למיהוי כשדה אחרת לגמרי, ודומיא דהכי מיירי כאן בבירה גדולה שיש בה כמה בתים חלוקים ורק שאין חלוקים לגמרי רק בשם לבד או במחיצות קטנות, ואפי' חלוקים במחיצות גמורות מ"מ כיון שכולם נקרא ע"ש אותה בירה ובטלים לגבה הוי דומיא דשדות הרבה בבקעה גדולה, לכן אתרע חזקה והוי כאלו ודאי נכנס העכבר ורק שא"י היכן הוא ולכן החמיר בספיקו, ובזה מתורצים כל דברי הרמב"ם שם בלי שום פקפוק כלל

ה) שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בס' מגדל עוז שם שכ' בהא דתשע ציבורין שיישב שם השגת הראב"ד שהשיג עליו כמו שהשיגו התוס' על פרש"י, וכתב שם בשם התוס' ב' תירוצים, א' דמיירי בלא ביטל, ותי' ב' כיון דלכי משכח לה להך חתיכה ואתי למיכלה הוי איסורא דאורייתא לכך החמירו ג"כ בבדיקה דכהדדי נינהו וכ' שם שזה התירוץ יותר נכון, הרי בפי' שכוונתי לדעתו הגדולה. אכן מ"ש בשם התוס' בתוס' שלפנינו לא נמצא תי' זה, ועכ"פ זכינו לדין שנד"ד הוא ספיקא דרבוותא שלפי שיטת התוס' אמרינן ברירה בכה"ג אף דנוגע ג"כ לענין איסור הנאה דאורייתא וכן הוא שיטת הראב"ד, אבל לשיטת הרמב"ם ורש"י וגם לפי מ"ש בשם הגאונים ורי"ץ גיאות לא אמרינן בי' ברירה, ע"ש במ"מ שהביא שהם סוברים כשיטת הרמב"ם, ואף שלפי מ"ש שם בשם הרא"ה בטעמם לא שייך זה לנד"ד, מ"מ נראה כמ"ש וכמו שהעיד בעל מגדול עוז בשם התוס' שמצא כן והסכים לזה שסברא זאת היא עיקר, ובחיבורי [בית יצחק] שחברתי על דיני ס"ס בסי' ע"ב שם כתבתי לחקור ג"כ כעין נד"ד באם יש באיזה דבר ספיקא דרבנן ונוגע ג"כ באותו ענין לספיקא דאורייתא אי אזלינן לקולא בספיקא דרבנן בזה, והבאתי ראיות לכאן ולכאן ואין הכרע וצ"ע לדינא. שוב אחרי כותבי זאת עיינתי ברמב"ם (פ"ו מה' אבות הטומאה הלכה ה') שכ' דין טומאת ע"ז וכתב שם וז"ל, ובית ע"ז עצמו אבניו ועציו ועפרו מטמאים בכזית במגע כו', ולא העתיק לשון המשנה דפ' ג' דע"ז שהיה הכותל של ישראל ושל עכו"ם כו', נראה דס"ל דמ"ש במשנה שם אבניו ועציו כו' לא לאשמעינן דגם חצי של ישראל יקבל טומאה, אלא הא גופא אשמעינן דגם הבית של ע"ז מקבל טומאה ומיירי בשל עכו"ם, ועוד דהא הוא מפרש מ"ש ברישא נידון מחצה על מחצה, מיירי במכיר אבניו וכמש"ל בשם הירושלמי וכמ"ש בעצמו בה' ע"ז, א"כ י"ל דמודה ג"כ דחלקו של ישראל אינו מקבל טומאה עכ"פ דבדרבנן יש ברירה וצ"ע

ו) וקצת יש להביא ראי' לענין זה מהא דאיתא בפ' העור והרוטב (ד' קכ"ח ע"א), אמר ר' ירמי' הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה, בעי ר' ירמי' מהו שתעשה יד לחברתה, ופרש"י שם בל"א לענין טומאת עכו"ם קא מבעי' לי' דזו שנעשית עכו"ם הרי היא כשרץ וחצי' השני מיהוי לה יד, ולכאורה קשה לפי' זה למה הוצרך למבעי' בהשתחוה לחצי דלעת שהוא מלתא דל"ש לגמרי ולא נקט כה"ג דמתני' דע"ז שהי' כותל שלו ושל ישראל בשותפות וכשחלקו חלקו אבן אחת מחצה של ישראל ומחצה של עכו"ם, כעין הא דנקט לקמן באבן מנוגעת באבן שבזוית שלו ושל חבירו וקודם שחתכו האבן אם חצי' של ישראל נעשה יד לשל חלק של עכו"ם, אלא ע"כ דאין ברירה דגם חלקו של ישראל מטמא ולכך ליכא למבעי' בכה"ג שוב ראיתי שאין משם הכרח כלל דנקט משתחוה לחצי דלעת דאתי' לכ"ע משא"כ בדין ברירה דלכמה תנאים אין ברירה אפי' בדרבנן אבל לדינא לדידן דקיי"ל דאזלינן לקולא באמת הדין כן: סימן כד ביאוש שלא מדעת אי שייך בי' דין ברירה

א) בריש פ"ב דב"מ (ד' כ"א ע"ב) אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש כו', כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיני' רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מיני' מיאש, מימר אמר סימנא לית לי בגוי' מהשתא הוא דמיאש ע"כ, לכאורה הי' נראה דדין זה תליא אי אמרינן ברירה או לא, דהא בדבר שיש בו סימן מבואר שם דכ"ע ל"פ אע"ג דמיאש לבסוף לא הוי יאוש כיון דמעיקרא באיסורא אתי לידי', ור"ל שעדיין הי' אז רשות בעלים עליו א"כ במה שמתייאש בסוף בעת שהדבר הוא ברשות המוצאו, בזה לא נקנה למוצאו כלל דלא שייך זכי' מהפקירא, אע"ג דבכ"מ מבואר דיאוש מטעם הפקר הוא, והפקר ודאי דמהני בכה"ג באם מצא דבר שיש בו סימן וכשנודעו בעלים הפקירו בפי' ודאי דמי שהאבידה ברשותו זוכה בה מהפקירא דרשותו קונה לו מטעם חצר, אע"ג דבשעה שבא לרשותו לא הי' מופקר עדיין, וראי' לזה מהא דאי' בפ' הפרה (ד' מ"ט ע"ב) משכונו של גר ביד ישראל כו' דאם מת הגר ואיתא למלוה בחצירו או בחצר המשתמרת חצירו קונה לו כמבואר שם להדיא, ושם מטעם הפקר הוא דנכסי הגר, שמת הפקר הם וחצירו קונה לו מטעם הפקר, ואעפ"כ באבידה שיש בה סימן לא קני לי' חצירו במה שמתייאשים בעליו ממנו, ועיין פ' השולח (ד' ל"ט ע"ב) נתייאשתי מפלוני עבדי כו' מבואר שם דיאוש