בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) כד

לקולא דאינה מטמאה אף דהוי ג"כ בעיא דלא אפשטא יעו"ש עוד (פ"ח מה' ע"ז דין ג') לענין בעיא דהשתחוה לחצי דלעת, אבל למעלה סי' ד' הבאתי סתירה לכלל זה בספק דרבנן התלוי ג"כ בספק איסור תורה והבאתי שם דברי הגאון מוהרע"א בתשובתו, בבכור ספק במכירתו לעכו"ם שאח"כ נעשה בו מום דלענין גיזה ועבודה הוי ספק דאורייתא אעפ"כ מיקיל באכילתו כיון דהוי דרבנן, וכ' שם ראי' מדברי מלמ"ל באמר לשלוחו צא וקדש דמותר בקרובות השניות וכ' שם דאין זה מוכרח מן הש"ס

ג) שוב ראיתי דדין זה באיסור דרבנן התלוי באיסור דאורייתא אי אמרינן בי' ברירה תליא באשלי רברבי ובמחלוקת שנוי', דאי' בפ"ק דפסחים (ד' ט' ע"ב) תשע ציבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' היינו תשע חנויות, פירש א' ואתי עכבר ושקל היינו סיפא כו', ופרש"י שם דהבעיא הוא לענין בדיקת חמץ דהוא דרבנן דבלקח מן הקבוע הוי כמחצה על מחצה וצריך בדיקה ובנמצא הלך אחר הרוב וא"צ בדיקה, והקשו התוס' על פי' רש"י שם דמאי פשיט מתשע חנויות דהוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא לדיני בדיקה דהוא דרבנן ובספיקו אזלינן לקולא, ולכן פי' התוס' שם דהבעיא הוא אם נמצא החתיכה אם מותר באכילה יעו"ש, והי' נראה ליישב פרש"י דאזיל לשיטתי' דפי' בע"ז דגם לענין טומאה דרבנן אזלינן לחומרא דאין ברירה דגם חלקו אסור [טמא], והיינו משום דאם נלך לקולא לענין זה גם לענין איסור דאורייתא תאמר כן וכיון דהוי תרתי דסתרי לכן החמירו גם לענין טומאה דרבנן, ולכן ס"ל לרש"י דכיון דאנו צריכים להחמיר לענין אם נמצא החתיכה לענין אכילה דהוי ספיקא דאורייתא לכן גם לענין בדיקת חמץ דרבנן ניזל לחומרא, אבל התוס' ס"ל דלא תלי זה בזה דאע"ג דלענין אכילה מחמרינן בספיקו לענין בדיקה אזלינן לקולא, ונמצא דלשיטת התוס' גם בהא דע"ז אף דלענין איסור הנאה אזלינן לחומרא דאין ברירה משום דהוי דאורייתא מ"מ לענין טומאת ע"ז אמרינן יש ברירה דהוי דרבנן, ואף דשם בהא דקאמר אח"ז שני ציבורין א' של חמץ וא' של מצה ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ואתו ב' עכברים, א' שקל מצה וא' שקל חמץ ולא ידעינן הי להאי עייל כו') קאמר שם בש"ס דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא שאני אומר דחמץ נכנס לשאינו בדוק אף דיבוא קלקול מזה, דהא אי הוה נמצא החתיכה בבית הבדוק הי' צריך לאסור מספיקא דאורייתא, לא דמיא לזה כלל דהא שם לא נולד ספק בחתיכה ושפיר ניכרים כל חתיכה אם היא מצה או חמץ ורק הספק הוא לאיזה בית נכנס החמץ, וכיון שכן כשנולד הספק לא על החתיכה אנו דנין רק על הבתים, וגם לא יבוא קלקול מזה לספק דאורייתא להקל בו דהא אם יהיה נמצא יהיה ניכר אם הוא חמץ או מצה, אבל בבעיא דט' ציבורין שם אין ניכר בחתיכה עצמה אם הוא חמץ או מצה ונולד הספק בחתיכה ואם הי' נמצא החתיכה יהיה בו ספק ג"כ, ולכן כמו שהולכין לענין אכילה בספיקא להחמיר כמו כן אמרינן לענין בדיקה דרבנן

ד) ועפ"ז היה נראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' חמץ ומצה) שפסק שם בהלכה יו"ד בבעי' דתשע ציבורין ופי' כמו שפרש"י ז"ל לענין בדיקה ובלקח מן הקבוע פסק לחומרא, והשיגו הראב"ד ז"ל שם דהא בדיקת חמץ דרבנן וכמו שהקשו התוס' על פרש"י, ובמ"מ שם כ' בשם הרא"ה דשאני בדיקת חמץ כיון שכל עיקרו תקנוהו רבנן על הספק ולכן החמירו בספיקו, וכבר תמה שם בלחם משנה דא"כ למה פסק לקמן בכל הבעיות דבש"ס להקל לענין בדיקת חמץ וע"ש מה שנדחק בזה, אבל לפי מ"ש מבואר על נכון דלכך פסק בהך דתשע ציבורין בספיקו לחומרא משום דספק זה עצמו הוא ג"כ לענין אכילת החתיכה עצמה שהוא דאורייתא לכך מחמרינן בספיקו גם לענין בדיקה, משא"כ בשאר אבעיות דאין נוגע רק לענין בדיקה ואינו תלוי בספק איסור דאורייתא לכן פסק לקולא כדינו, והא דפסק שם בהלכה י"ב בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת דצריך בדיקה כת"ק דרשב"ג גבי קרדום שאבד בבית כו', היינו משום דאיכא ריעותא שלא נמצא במקום שהניחו, ולכן כמו ששם חששו שמא בא אחר והניחו שם ולכך חוששין באדם טמא ולא אמרינן שהוא עצמו הניח שם ושכח דבשכחה לא תלינן וכאלו אין כאן ספק דמי, וכן בהא דהניח תשע ומצא עשר ג"כ איכא ריעותא וכאלו לא נולד כלל ספק דמי וכן כתב במשנה למלך שם, ובהא דכתב שם בבא עכבר ושקל וספק נכנס או לא נכנס דפסק לחומרא באמת צ"ע, וכמו שעמדו בזה כל נושאי כליו ותי' ג"כ משום דכל ענין בדיקת חמץ על הספק נתקן ולכן החמירו בו, אבל הוא תמוה דא"כ גבי בעיא דב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק וב' צבורין א' חמץ וא' מצה וכן בב' בתים בדוקים בצבור א' של חמץ למה פסק לקולא, ומ"ש שם במ"מ דבריו דחוקים מאד דהא ספק על קיל יותר מכל הספיקות, ועי' ביו"ד סי' קי"א בחתיכת איסור וקדירה א' של היתר וספק נפל או לא קיל יותר מכל הבבות הנזכרים שם בב' קדירות של היתר וחתיכה אחת של איסור, וכ"ש דקיל יותר מב' קדירות א' של איסור וא' של היתר, וב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר דאמרינן שאני אומר וכמבואר בדברי הפוסקים שם, ונלע"ד דסברת הרמב"ם בכל הנך בעיות דפסק לחומרא כיון דבש"ס בסתמא מדמה להו לדיני טומאה וקאמר שם ספק על ספק לא על היינו בקעה ובפלוגתא כו', ולא חילק שם כמו שאמר למעלה משום דבדיקת חמץ דרבנן מוכח דמדמה לה הש"ס לגמרי ומטעם שכתבתי. וכן בספק על לא