בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) כג

בתוס' שכתבתי וע"ש שכ' המל"מ נ"מ בין הנך ב' טעמי, דלפי טעמו שכ' התוס' דלא מצי למעבד שליח, א"כ למאן דס"ל דלא בענין שליחות בכתיבת הגט כל שאמר לסופר לכתוב גט והוא בעצמו ימסרנו לה לאחר שיכנסנה הגט כשר, ולשיטת הרמב"ם לא הוי גט משום דאין זה לשמה. ולענ"ד הי' נראה עוד נ"מ דאם אמר לסופר שיכתוב הגט לאחר שיכנסנה דמטעם לשמה הגט כשר דבעת כתיבת הגט אז היא בת גירושין, אבל לטעם שכ' התוס' אינו גט דכל מידי דלא מצי למעבד השתא לא מצי לשווי שליח כמ"ש בפ"ב דנזיר (ד' י"ב ע"א) ע"ש בתוס': סימן כג דין ברירה בדרבנן בדבר התלוי ג"כ באיסור דאורייתא אי אמרינן בי' ברירה

א) איתא במס' ע"ז (ד' מ"ז ע"א וע"ב) מי שהי' ביתו סמוך לבית ע"ז ונפל אסור לבנותו, כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה שלו ושל עכו"ם נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאים כשרץ כו', ופרש"י ז"ל שם דקאי ג"כ על מה דתני ברישא שלו ושל ע"ז ומטמאים אבניו כו' כשרץ אפי' חלקו לפי שאין ברירה ע"ש, והנה לפי מאי דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה א"כ קשה דהא טומאת ע"ז לאו דאורייתא כמ"ש בפ' אמר ר"ע (ד' פ"ג ע"ב) טומאת ע"ז דרבנן לחומרא ולקולא לקולא מקשינן כו' יעו"ש, א"כ למה פי' רש"י דטמא אף חלקו, ולא מבעיא דחלקו אין ראוי להיות טמא דאמרינן יש ברירה בדרבנן, אלא אפי' חלקו של עכו"ם ג"כ ראוי להיות טהור כמ"ש הגאון בעל שאגת ארי' בדין ישראל ועכו"ם שהי' להם חמץ בשותפות דכ' שם, דכיון דדין ברירה ספק הוא גם חלקו של ישראל מותר וכמ"ש למעלה בשמו משום דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן להיפך דאין ברירה דשמא החליפו חלקיהם, ואף דחלופי ע"ז אסורים בהנאה מ"מ אין להם טומאה כלל, ואין לומר דסתם מתני' דע"ז ס"ל דגם בדרבנן אין ברירה דא"כ קשה יהי' מותר הכל מטעם ספיקא דרבנן לקולא. והי' נראה לומר מתוך כך דטעמו של דבר הוא דכיון דספק זה נוגע גם לענין איסור דאורייתא שהוא איסור הנאה שבו ובדאורייתא אין ברירה בספיקא דאורייתא לחומרא, וכיון שלענין איסור הנאה דאורייתא אתה אומר בספק על כל חלק שבו שמא הוא חלקו של עכו"ם א"א לומר לענין טומאה דרבנן לתלות שמא הוא חלקו של ישראל והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' ע"ז הלכה ה') כתב וז"ל, מי שהיה ביתו סמוך לעכו"ם כו' הי' הכותל שלו ושל עכו"ם נידון מחצה על מחצה מחצה שלו מותר בהנאה ושל עכו"ם אסור בהנאה כו'. וא"כ קשה דבאיסור הנאה שהוא דאורייתא היה לנו לומר דב' החלקים אסורים משום דאין ברירה בדאורייתא ובכ"מ שם כ' על דברי הרמב"ם, שהוא מן הירושלמי שמפרש כן מ"ש במשנה, נדון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עכו"ם אסור [ומטמא, אבל רש"י פי' בענין אחר, ומיהו כתב הר"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור] דאין ברירה, ומיהו מסתברא שיכול למכור לו חלקו בכ"מ שהוא, וא"כ לפי פי' הירושלמי במשנה זו אין דין זה מוכרח, דאף דבאינו מכיר חלקו קיי"ל דהכל אסור בהנאה דאין ברירה בדאורייתא, מ"מ לענין טומאה דרבנן י"ל דחלקו של ישראל אינו מטמא ומתני' לא מיירי בהכי כלל, אבל הר"ן ז"ל שם חוכך להחמיר כפי' רש"י ז"ל וכ' שם דפשוטה של משנה משמע כפרש"י דתחילה קתני נדון מחצה על מחצה ובתר הכי קתני אבניו ועציו ועפרו כו' יעו"ש. ולענ"ד דברי הר"ן בפי' הירושלמי שפי' כן דברי המשנה הוא תמוה, דאם מיירי במכיר האבנים והעצים שלו א"כ מאי קמ"ל מתני' ולמה תני נדון מחצה על מחצה, דהא לא תלי כלל במחצה דוקא, דמי לא עסקינן דאינו מכיר רק מקצת אבניו לבד וא"כ השאר אסורים והיאך מסתם לה סתומי למתני נידון מחצה על מחצה דוקא, ויותר היה נ"ל דהירושלמי מוקי למתני', כמאן דאית לי' ברירה אפי' בדאורייתא, ומ"מ נראה דאף הר"ן לפי מ"ש עפ"י הירושלמי מודה לדינא לרש"י ז"ל, רק דמפרש מתני' דנקט סתמא נידון מחצה על מחצה דמשמע אף לענין איסור הנאה דאורייתא, ולכך מפרש דמיירי במכיר אבניו וקמ"ל דלא אמרינן שהעכו"ם עבד גם לחצי שלו וכמ"ש הר"ן שם, אבל אם אינו מכיר מודה דגם לענין טומאה ג"כ טמא גם חלקו של ישראל מטעם אין ברירה

ב) ועפ"ז הי' נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' אבות הטומאה הלכה ז') שכ' וז"ל, ואעפ"י שאין תקרובות ע"ז של אוכלין בטלים לעולם להתירה בהנאה אם בטלה הרי זו ספק לטומאה כו', והוא בעיא דלא אפשטא בפ' ר' ישמעאל (ד' נ"ב ע"ב) יעו"ש, וכיון דטומאת ע"ז הוא דרבנן קשה דהיה לו להרמב"ם לפסוק דאינה מטמאה ככל תיקו דרבנן לקולא, אבל לפי מ"ש א"ש כיון דטומאת ע"ז באיסור הנאה מישך שייכי אהדדי ואי לא הא לא קיימא הא, לכן פסק בספיקו להחמיר כאלו היה הספק באיסור הנאה שהוא דאורייתא, וכן כתב הרמב"ם (פי"ב מה' כלים דין ט'), כלי מתכות שנטמא בטומאה שהוא ד"ס כגון שנטמא בע"ז וכיוצא בה, ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר הרי זה ספק אם חזר לטומאתו ישנה כו', והוא ג"כ בעיא דלא אפשיטא בפ' ר' ישמעאל שם ואעפ"כ פסק לחומרא, ועיין במשנה למלך שם (פ"ו מה' אה"ט) שיישב דברי הרמב"ם למה פסק שם לקולא במ"ש שם בדין ד', בנתפרקה והדיוט יכול להחזירה דפסק