בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) יט

אי סמכא דעתה, ולפי שיטת רמב"ן קשה דהי' יכול לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ורבנן אזלי לשיטתם, דהתוס' בפ' בכל מערבין ובכ"מ הקשו בהא דהלוקח יין כו' דאית ליה לר"מ ברירה, ובפ' יש בכור גבי חמש סלעים של בן דקאמר הש"ס מספקא לי' לר"מ אי אחין שחלקו לקוחות הם או כיורשים דמו, ותי' שם דר"מ מחלק בין מברר דבריו כמו בהא דאמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש דבכה"ג אית לי' ברירה, ובאחין שחלקו דהוי ממילא לית לי' ברירה, וא"כ כאן במע"ש דמפרש הש"ס דהוה כאומר משתעבדנא לך לכל דאתי מחמתך, וא"כ הוי מברר דבריו, וס"ל דבכה"ג יש ברירה מדאורייתא ואינו יכול למחול ולכך ס"ל דמקודשת, וחכמים ס"ל דגם בכה"ג אין ברירה וא"כ לא הוי אלא מדרבנן ויכול למחול ולא סמכא דעתה ולכך ס"ל דאינה מקודשת, ואפשר כיון דלא אתבריר טעמייהו דר"י ור"ש גבי הא דב' לוגין דהא יש לפרש טעמייהו משום בקיעת הנוד, וא"כ כיון דלא מפרשי הני תנאי דלית להו ברירה במברר דבריו, לכן לא רצה לתרץ דפליגי ר"מ וחכמים בברירה

ב) ודברי הר"ן הנ"ל צריכין ביאור מ"ש לחלק בין מלתא דאי להאי לאו דהאי כו' משא"כ בשטר שכ' בו לכל המוציאו דיכול להתחייב א"ע לכל העולם בזה אחר זה, דהא ודאי דאין רצונו להתחייב רק לאחד ולא לשנים, רק שיתחייב למי שמוציא השטר, אבל אם כבר הוציאו הא' ושילם לו אין רצונו להתתייב עוד לאיש אחר, א"כ עדיין צריכים אנו לדון בזה דין ברירה. והרי הא דצנועין שאומרים כל המתלקט מזה יהי' הפקר, שם ג"כ לא שייך לומר דאי דהאי לאו דהאי כו' שהרי יכול להיות שהעניים ילקטו כל מה שבכרם וע"ת [זה[ הפקיר ואעפ"כ אמרו בש"ס דלמ"ד אין ברירה אין הפקרו הפקר, א"כ כ"ש בהא דמתחייב לכל מי שהוציאו דודאי אין כונתו אלא לשלם לו לבד ולא יותר. וראיתי בס' קצוה"ח סי' ס"א שכ' לפרש דברי הר"ן ע"פ מה שכתב ביש"ש בדיני ברירה לחלק בין דבר העומד להתברר בודאי הן או לאו, דבכה"ג אמרינן ברירה, משא"כ בהא דלאיזה שארצה אגרש או לאיזו שתצא בפתח תחילה, דשם יכול להיות שלא יתרצה לשום אחת מהם או שלא תצא שום א' מהם בפתח תחילה, וכן בב' לוגין שמא לא יבא לידי הפרשה כלל, משא"כ בהא דנתחייב לכל מי שמוציאו שאין התנאי באיש מן האנשים ולברר באיש א' מהם רק כולם ראוים לכך, ואין התנאי רק אם יבוא מחמתו או למי שמוציאו וזה יתברר בודאי או יבוא או לא יעו"ש, ודבריו אינם מובנים דגם בנידון זה דומה הוא לאיזה שתצא בפתח תחילה דגם כאן י"ל אולי לא יוציא השטר שום אחד מהם או שיהי' נאבד או לא ירצה לתובעו כלל וא"כ אין הפרש ביניהם כלל. ולכן נ"ל בכוונת הר"ן שכוונתו כמ"ש בסי' י"ט למעלה בהא דכתב הרשב"א באשה שמינתה עשרה שלוחים בבת א' לכל מי מהם שיבוא הגט לידו יהי' שלוחה דמהני, משום דתיכף נעשה א' מהם שליח בתערובות ורק שאח"כ גילוי מלתא בעלמא הוא שאותו שבא הגט לידו הוא השליח והאחרים נתבטל שליחותם, אבל בתחילה כל א' מהם היה ראוי לכך, והוה כמו הא דפרוטה בכיס זה הקדש וכמ"ש למעלה בשם תוס' רי"ד בקדושין, בהא דא' מב' אחיות מקודשת לי כו', וכמו כן כאן ידע תחילה שא' מן האנשים שבכל העולם בודאי יתבענו החוב ההוא וכבר נשתעבד לו מיד, רק א"י לאיזה מהם ואין לו הקפד לומר דוקא לזה אני משתעבד לאותו שארצה אח"כ או שיעשה מעשה פלוני, כהא דתצא בפתח תחילה שמחוסר מעשה, וקודם לכן אין חל עלי' שם כתיבת הגט, אבל כאן ראוי הוא להתחייב לכל העולם בזא"ז, ר"ל שאין הדבר מחוסר מעשה וגם אין לו קפידא בדבר, והוי כהא דא' מבנותיך מקודשת לי, ואף שזהו דחוק ליישב כן דברי הר"ן מ"מ נראה דכוון לזה, ועכ"פ נכון הוא בסברא ודו"ק: סימן כב דין במה דאמרינן יש ברירה אם קודם שהוברר דין ודאי יש לו או דין ספק

א) בפ' מי שאחזו (ד' ע"ג ע"ב) בהא דתנן מה היא באותם הימים כו', דר"י אמר כא"א לכל דבריה, ור' יוסי ס"ל מגורשת ואינה מגורשת, וקאמר שם בש"ס ולכי מיית הוי גיטא והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, ומתרץ אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, ופרש"י דר"י ס"ל דסמוך למיתה חייל גיטא ולכך ס"ל דמעיקרא אשת איש גמורה היא, אבל ר' יוסי ס"ל דמשעת נתינה מספקא דילמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואפי' חיי טפי אין ברירה, והתוס' שם הקשו עליו דאם נאמר דר"י ס"ל אין ברירה א"כ כמו ששעה הסמוכה למיתה הוי ספק מגורשת אע"ג שהוברר הדבר לבסוף שאותה שעה [לא] היתה סמוכה למיתה, אעפ"כ הוי ספק כיון דתחילה הי' ספק כמו כן נאמר דגם כי מיית לא ליהוי גט ודאי רק ספק, כיון דבשעה שהיה לגט לחול לא היה מבורר, ועוד דמוכח דמאן דס"ל אין ברירה אין העירוב חל כדאי' בעירובין, כמו כן היה לנו לומר שאין הגט חל לגמרי, ולכן פי' התוס' דר' יוסי מספקא לי' אי הגט חל משעת נתינה או משעה אחת סמוך למיתה כר"י עכ"ל. ובס' תורת גיטין מהגאון מליסא יישב דברי רש"י ז"ל מקושיית התוס', והעלה דבר חדש דדעת רש"י הוא דסברא דיש ברירה לא מהני לומר דחשיב כודאי למפרע לענין שיהא כהתראת ודאי לומר דחשיב כודאי לכל אדם, דאף דאמרינן יש ברירה, מ"מ קודם שהוברר הדבר לא חשיב רק כספק איסור, והעובר על דבר זה קודם שהוברר לא הוה רק כעושה ספק איסור, והביא ראי' לזה מהא דאיתא ביבמות