בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) טו

להו הא יכולין לפשוט בעייתם מכמה משניות שמבואר שם שהכהנים עובדים ע"י פייס, ולפי מ"ש התוס' פ"ק דקדושין (ד' כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר ר"ה דזה הוי פשוט לש"ס דשלוחי דרחמנא נינהו מדרב הונא ורק שספק להם אי שלוחי דידן נמי נינהו או רק שלוחי דרחמנא, וכ' שם דנ"מ בהא דרב הונא אי שלוחי (דידן לבד), דרחמנא נמי נינהו] אי הקריב כהן הקרבן שלא מדעת הבעלים כשר, אבל אי רק שלוחי דידן נינהו הוא פסול יעו"ש, וא"כ לפי מאי דפשיט רב הונא דעכ"פ שלוחי דרחמנא נמי נינהו, א"כ א"צ דעת בעלים כלל ואין בזה חשש ברירה, אבל לתי' הראשון שכתבו התוס' שם קשה וצ"ל דשאני כהנים דהם נעשים שלוחים בעת עבודתם ולא מקודם והוי כמו מינו אותם שלוחים לאחר שזכו בפייס

הג"ה וצ"ע לפי תירוץ הב' של התוס' דכתבו דאם נאמר שלוחי דידן נינהו לבד אם עשו שלא מדעת הבעלים הקרבן פסול, א"כ קשה הא דפשיט רב הונא ברי' דר"י דשלוחי דרחמנא נינהו מסברא משום דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו', הי' לו לפשוט מכמה משניות בזבחים, דאם חשב הכהן בקרבן שלא לשמה כשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה, והא הוי שלא מדעת הבעלים שבודאי מדעתא דהכי לא מינו אותו לשליח וא"כ הרי הוא פסול בלאו הכי. ואפשר שמזה הוכיחו התוס' דאם נאמר שלוחי דרחמנא נינהו אף אם נאמר דג"כ שלוחי דידן נינהו כשר, אף אם הקריבו שלא לדעת בעלים, דאל"כ היו לו להש"ס דנדרים למפשט בעייתם מכמה משניות דזבחים וכמ"ש ע"כ הג"ה: סימן כ דין אם תלה הדבר שיחול אחר שיתברר אם שייך בזה דין ברירה

א) בתשובת נודע ביהודה חלק א"ע סי' צ"א חקר באשה שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' שליח בחריקאי לקבל גיטי, אם מהני למ"ד אין ברירה כיון שאינה מזכרת השליח בשמו רק תלתה ברצון פלוני מי שיבחר, והעלה שם דדיני ברירה לא שייך אלא בדבר שצריך שיחול מיד קודם שהוברר, כמו הא דכתוב גט לאיזה שארצה אגרש כו' שצריך לכתוב הגט מיד לשמה, ובזה צריך לומר הוברר למפרע שנכתב לשמה, והא דב' לוגין שאני עתיד להפריש דשותה מיד קודם שמפריש, שצ"ל הוברר הדבר למפרע שחל תרומה על ב' לוגין אלו, וכן בהריני שוחט את הפסח כו' שהשחיטה צ"ל לשם בעלים, אבל מנוי השליחות א"צ השליח להיות שלוחה רק בשעת קבלת הגט ואז כבר הוברר כו' יעו"ש. והנה הראיות שהביא שם יש לסתור הא דאמר לעשרה כתבו גט שא' כותב כו' כבר כתבתי בסי' הקודם דשם אין שייך ברירה, כיון שאז חל השליחות על א' מהם בתערובות, כהא דפרוטה בכיסי הקדש כו' וכמש"ל באריכות. והא דהביא ראי' ממה שאדם עושה [שליח[ להולכה ונותן לו רשות לעשות שליח אחר איזה שירצה כבר דחה זה בעצמו, דש"ה דשליח ראשון במקום בעל קאי ויכול לעשות שליח וחל השליחות בעת שעושה אותו לשליח. אמנם הגאון הנ"ל אף שכתב זה מסברת עצמו וגם לא החליט הדבר לדינא יעו"ש, מ"מ נעלם מעיני כבודו שכבר קדמו לזה הר"ש בפי' לפ"ה דמס' מעשר שני בהא דתנן הצנועין כו' כל הנלקט כו', וז"ל מהכא פריך בפ' מרובה לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהכא חזינן אע"ג דליתא ברשותו פריק ליה, ולא לאחר שנלקט היו עושים כן, דא"כ לא הי' תקנה למה שנאכל כבר, אלא מניח המעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהא מחולל, ולא שייך ברירה בענין זה, הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ ע"ש. ודברים אלו הם בעצמם דברי התוס' פ' מרובה (ד' ס"ט ע"א ד"ה כל הנלקט כו' הרי דגם התוס' ס"ל כן. וכן כתב מהרי"ט בתשו' בהא דהמבשרני במה נפטר כו' יטול מנה כו' דפ' מי שמת (ד' קמ"ג ע"ב), ובהא עובדא דשאול כל מי שיכה כו' יעשרנו המלך כו' ע"ש

ב) אך יש לתמוה לפ"ז בסוגיא דמרובה שם דמשני לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט, ופריך והאר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר א', דתניא ר' יהודה אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים כו' ומשני איפוך ר"י אומר כל שלקטו כו', ושם ע"ב מוכיח דע"כ צ"ל איפוך דהא ר' יהודה לית לי' ברירה, וע"כ צ"ל אליבי' כל שלקטו כו', ולפי מ"ש קשה דלא הי' צריך להפך והי' יכול לפרש דמ"ש כל שילקטו יהא הפקר, היינו שיחול ההפקר אחר שילקטו, דהא כיון שבגזילה הוא ביד עניים עדיין ברשות בעלים הוא להפקירו וא"כ בכה"ג א"צ לדין ברירה. ואפשר לומר דכמו שאין אדם יכול להקדיש מה שביד אחרים כדאמר ר"י גזל ולא נתייאשו כו', כמו כן אינו יכול להפקיר הגזילה שביד אחרים, וסמך לזה מהא דקיי"ל דיאוש לחודי' לא קני מטעם דבאיסורא אתי לידי' כדאי' שם (ד' ס"ו ע"א ע"ב), ויאוש מבואר בכ"מ דמטעם הפקר הוא דלכך מהני יאוש באבידה וכמו שיאוש לא קני אם אתי לידי' באיסורא כמו כן לא מהני הפקר בכה"ג, וא"כ ע"כ צ"ל דכוונתו שיהי' הפקר מעתה וא"כ צריך לדון בזה דין ברירה. והא דקאמר התם ר' דוסא כל שלקטו עניים היום יהא הפקר, אלמא דמהני הפקר אעפ"י שכבר הוא ברשות העניים, היינו לר' דוסא, דלדידי' אמרינן דגם בגזל ולא נתייאשו הבעלים יכולים הבעלים להקדיש, דהא פריך מיני' על ר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש

ג) אמנם אין דין זה מוסכם לכ"ע, דהרשב"א הנ"ל שהבאתי בסי' הקודם חולק בהדיא, שכתב באשה שמינתה שליח ואמרה כל מי שירצה בעלי לתנו לו יהי' שלוחי דאין ברירה, אע"ג דהשליחות