בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) יד

אמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו, ופריך שם והרי תודה דליתא בטעות וליתא בזא"ז ואתמר, תודה שנשחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשי לה ארבעים מתוך שמונים, ור' יוחנן אמר לא קדשי לה ארבעים מתוך שמונים, ומתרץ שם לאו אתמר עלה אמר ריב"ל הכל מודים כל היכי דאמר קדשי לה מ' מתוך שמונים דקדשה כו', לא נחלקו אלא בסתם, מר סבר לאחריות קא מכוין ומר סבר לקרבן גדול קא מכוין עכ"ל

הג"ה וצ"ע שם מה דריב"ל מפרש פלוגתייהו דחזקי' ור' יוחנן, וריב"ל הי' קשיש מינייהו טובא, כמו שמוכח מכ"מ ועי' בפ' אין צדין (ד' כ"ז ע"א) ר"ש בן מנסיא וחביריו כו', משום קהלא קדישא דבירושלים כו', אך במס' מנחות הגירסא ר' זירא במקום ריב"ל וא"ש, וצ"ל דט"ס הוא במס' קדושין

והנה שם קיי"ל כר"י לגבי חזקיה וכמו שפסק הרמב"ם פי"ב מה' פסולי המוקדשים הלכה ט"ו, ובאמת צ"ע על הרמב"ם למה לא פסק כחזקי' שהי' רבו של ר' יוחנן. וראיתי בכ"מ עמד שם ע"ז והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה ליישב דשם במנחות (ד' ע"ח ע"ב) ר' זירא מפרש לה לפלוגתייהו הכי, אבל אביי מפרש התם דפליגי אי כלי שרת מקדשים שלא מדעת או לא, דר"י ס"ל כ"ש אין מקדשין אלא לדעת וכן פסק הרמב"ם באמת בפ"ג דהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ' והוא מטעם דר"י סתמא קאמר שם בפ"ק דמנחות (ד' ז' ע"א) ולמד שם מברייתא, והא דחילקו התוס' שם ד"ה אמר ר"י בין הא להא דפ' התודה, היינו אליבא דר"פ דקאמר שם הכל מודים כו' ומחלק בין סכין לשאר כלי שרת, אבל אביי לא ס"ל לחלק בין כלי שרת לסכין, ופסק הרמב"ם כאביי דבכולי ש"ס סתמא קאמר כ"ש מקדשין, ולא חילקו בין סכין לשאר כ"ש וכיון דלאביי תליא פלוגתייהו אי מקדשין שלא] לדעת או לא וקיי"ל כאביי בהא דאין מקדשין אלא לדעת, ואין חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו כדמוכח מהא דר"י בפ"ק דמנחות ע"ש בתוס' לולב וערבה (ד' מ"ט ע"ב), ולכן פסק כאן כר"י, ואע"ג דבמס' קדושין לא הביא הש"ס אוקימתא דאביי ור"פ שם, מ"מ סמכינן אסוגיא דמנחות דאתמר בדוכתי' כנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל. ובהיות כן צ"ע בהא דהרשב"א באם מינתה עשרה שלוחים בב"א דהא גם כאן א"א בזה אחר זה, דאם א' יהי' שליח ממילא בטל שליחות האחרים, ואין לומר ששפיר מקרי אפשר להיות בזה אחר זה, משום דיכול לחזור ולבטל שליחות הראשון ולמנות שליח אחר, דא"כ גם בהא דמביא שם במרבה במעשרות דא"א בזה אחר זה, דלפ"ז גם שם אפשר להיות בזא"ז ע"י שישאול לחכם ויתחרט על הפרשה ראשונה ויפריש אחרת, אלא ודאי דזה מקרי א"א בזה אחר זה, כיון שכ"ז שהראשון קיים א"א לשני לחול אחריו א"כ ה"ה בהא דמינוי שליחות, וכיון שמינתה בסתם עשרה שלוחים בב"א הוי כמו הא דשחט על שמונים חלות דקיי"ל כר"י דלכולם נתכוון, וא"כ ה"ה הכא לכולם נתכוון וכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו

ג) ולפי מ"ש למעלה בשם הר"ן בהא דהריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דמסיק הש"ס דאמנינהו לכולהו מעיקרא, והיינו שכל מי שיעלה ראשון הוא יהי' העיקר בזכיות הפסח ושאר בניו יהיו טפלים לו וזוכים מכחו ובזכי' קלישתא כי האי אמרינן ברירה לכ"ע יעו"ש, א"ש גם בהא דאמר לעשרה כולכון כתובו כו' דכיון דמסיק הש"ס שא' כותב במעמד כולם וכן בהוליכו גט כו' א' מוליך במעמד כולם, הרי דבאמת עשה לכולם שלוחים רק שא' הוא העיקר והשאר טפלים לו, בכה"ג אמרינן ברירה א"ש לפ"ז, ויהי' מכאן ראי' לדברי הר"ן הנ"ל, וא"כ גם דברי הרשב"א א"ש דשם מיירי שלא מינתה שליח רק לא' אותו שירצה בעלה לכן שפיר תלוי בדין ברירה כמו הא דאותה שתצא בפתח תחילה. ויותר נראה ליישב ע"פ מ"ש למעלה סי' ט' סעי' ד' בהא דאומר מ"ש שיש לי בבית מחולל על סלע א' שבתוך הכיס, ובהא דפרוטה בכיס זה הקדש וכן בהא דא' מבנותיך מקודשת לי, דבכה"ג דחל על א' מן התערובות מיד אין שייך דין ברירה כלל, דאין שייך לומר הוברר הדבר למפרע רק ממילא חל על א' מהם וא"י איזהו, וא"כ ה"ה באומר לעשרה כתבו גט לאשתי מסתמא כוון למנות מיד שליח לא' מהם שיהי' הוא העיקר בשליחות כל א' מהם מי ומי ואינו מקפיד על א' מהם, נמצא שא' מהם מיד נעשה שליח, ורק שם בפרוטה בכיס זה הקדש או א' מבנותיך מקודשת לי לא כוון רק על א' מהם לבד ואינו רוצה לכולם ביחד לכן כולם בספק, משא"כ (כאן] חל ממילא השליחות על כל א' מהם מן העשרה, וכיון שאמר בלשון כולכם כיון שהשאר יהיו במעמדו ולכן א' כותב במעמד כולם, משא"כ בהא דרשב"א הנ"ל שמינתה ותלתה ברצון בעלה ואולי הוא יהי' מקפיד דוקא על זה ולא על אחר לכן שייך בו דין ברירה. ועיין תוס' רי"ד בקדושין (ד' נ"א ע"א) ד"ה הכל מודים, שכתב ג"כ דבדבר שאין לו קפידה רק כוון על אחת תהי' איזה שתהי' אין בו דין ברירה וכוון למ"ש, והארכתי בזה למעלה. ולכן מ"ש המחבר קצוה"ח שם לחלק בין דבר התלוי בשליחות שמינה כולם שלוחים לשאר דברים לפי מ"ש אינו כן, אלא הכל תלוי במה שחל מיד וא"צ לומר הוברר הדבר למפרע ודו"ק

ד) אמנם מה דקשה לי בזה בהא דאי' במס' נדרים (ד' ל"ה ע"ב) אבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא נינהו כו' ולכאורה לפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, א"כ קשה דהא הכהנים עובדין ע"י פייס ומי שזוכה בפייס הוא המקריב, וא"כ אם נאמר שלוחי דידן נינהו הוי כמו במינה שליח אחד מעשרה ואמר מי שיצא ע"פ גורל יהי' שלוחי, והוה ממש כמו כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, וא"כ היאך יחול השליחות והיאך יכולים להקריב, ובשלמא אם נאמר שלוחי דשמיא נינהו א"ש דכלפי שמיא גליא ואין צריך לומר הוברר הדבר, וא"כ מה נסתפק