בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) י
Beit Yitzchak ( brera יז-מ) 10 · בית יצחק - ברירה (סימנים יז-מ) · free full Hebrew text
Open in the reader →דיתום גדול יאכל מן הראשון, ודברי הרמב"ם שם מקורם מן הירושלמי דפ' האשה דאי' שם על הך מתני' דיתום כו' וז"ל מתני' ביתום קטן אבל בגדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כא' דתניא ר' חייא הנמנה על ב' פסחים כא' אוכל מן הראשון אר"י מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון כו', והוא תמוה דהא בש"ס [דילן מוקי] לה למתני' במלך ומלכה משום דאין מקפידין או משום שלום מלכות הא בלאו"ה לא יאכל לא מן הראשון כו' משום דאין ברירה וא"כ מה ראי' מייתי מכאן להא דיתום, וע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל דלאו דוקא במלך ומלכה הדין כן אלא לכ"ע דינא הכי, וראיתי במפרש שם שפי' הא דנמנה על ב' פסחים דיאכל מן הראשון משום דאין אדם מקפיד על סעודתו כו' וזה דלא כמ"ש בש"ס דילן וע"כ ס"ל להירושלמי בזה דלא כש"ס דילן אלא ס"ל דכל אדם אינו מקפיד, וא"כ קשה על הרמב"ם כיון שפסק כש"ס דילן דדוקא מלך ומלכה הדין כן משום שלום מלכות ולא באדם אחר וא"כ איך כתב כאן ביתום גדול שיאכל מן הראשון, וראי' לזה דשם בירושלמי על מתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון מביא שם ג"כ הא דתני ר' חייא הנ"ל דיאכל מן הראשון ואמר שם ר' יוסי מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון הרי שאינו מפרש במלך ומלכה כמו בש"ס דילן אלא בכל אדם הדין כן דיאכל מן הראשון, וצריך לדחוק וליישב דעת הרמב"ם דס"ל דיתום שאני דכיון דרשות האפוטרופסים הם עליו והוא אוכל תמיד משלהם לפעמים אצל זה ולפעמים אצל זה א"כ א"א לומר שהוא מקפיד על אכילתו או מטלה או מגדי או דוקא לאכול אצל זה ולא אצל זה כיון שהוא סומך על שולחן שניהם ובכה"ג לא שייך דין ברירה כלל וזה למד מן הירושלמי דס"ל ג"כ הטעם משום דלא קפיד, ורק בש"ס דילן פליג בגדול הסמוך על שולחן עצמו דהוא קפיד באכילתו ולכן מוקי לה במלך ומלכה דוקא, וס"ל דלא כפי' רש"י משום דאין מקפידים על סעודתם דאין סברא לומר דמלך ומלכה לא יקפידו יותר משאר הדיוטות ולכן ס"ל דשם הטעם משום שלום מלכות, ולדינא ביתום מודה הש"ס דילן להא דירושלמי הנ"ל ודברי הרמב"ם עולין כהוגן כנ"ל ודו"ק: סימן יח אי שייך ברירה בשכ"מ, וכן אי שייך ברירה בדבר העומד להתברר מתוך אומדנא
א) הנה נלע"ד דבר חדש לולי דמסתפינא, והוא דבדבר העומד להתברר ממילא מתוך הענין וע"פ אומדנא לכ"ע אמרינן בי' ברירה ומנא אמינא לה מהא דאיתא בסוף פ' חזקת הבתים (ד' נ"ח ע"א) ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך אתתא עשרה בני אית לה ולית לה מאבוך אלא חד כי שכיב אמר כולהו נכסי לחד ברא לא הוו ידעי להי מנייהו אתו לקמי' דר' בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון כו' אזלי כולהו ההוא דברי' לא אזיל אמר להו ר' בנאה כולהו נכסי דהיאך כו', והנה לכאורה נראה דר' בנאה דן כן מצד צוואת המת דלולא כן דאמר נכסי לחד ברא אעפ"י דע"י אומדנא זו ניכר שהוא בנו והאחרים אינם בניו מ"מ אלו לא היה אומר כן בצוואתו אין נראה להפקיע ע"י האי אומדנא משאר הבנים שהם מוחזקים בבני המת, דודאי ממה שכולם הלכו לחבוט והוא לא הלך אין זה אומדנא כ"כ דמוכח דהוא הי' בנו והשאר לאו בניו דאולי כולם עזי פנים והוא איש צנוע, וגם לא חשיב אומדנא ממה שאמם היתה אומרת שאינם בניו זה ודאי דלאו כלום הוא דהא קיי"ל דאין האשה נאמנת על בנה לומר שהוא ממזר כמבואר בש"ס ופוסקים עיין בא"ע סי' ה', ולכן היה נלע"ד דכאן מצד הצוואה דן כן דהאב כשצווה בשעת מותו שלאותו שיבררו ב"ד ע"פ אומדן דעתן אליו יתנו כל הנכסים ואף שבאמת לא יהיה אומדנא ודאית ולא עדים ברורים אעפ"כ יתנהו לו, וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר בזה יש ברירה שאותו הבן שיבררו ב"ד ע"פ אומדן דעתם הוא קנה הנכסים למפרע מעת הצוואה והרי זה דומה למ"ש כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה, וא"א לומר דהוא כוון להקנותו בעת שיבורר ע"פ ב"ד דזה אינו דהא צוואת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, וא"א לומר שבאמת הקנה לבניו כולם ולכשיבררו ב"ד ע"פ אומדן [דעתם[ אז יקנה הוא כל הנכסים דזה אינו דהא קיי"ל באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאם הי' ראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ואין לאחריך כלום אלא ע"כ צ"ל דכיון דעיקר כוונתו הי' להקנות לאותו בן שיאמדו ב"ד דעתם נתן לו בסתמא באופן המועיל ומסתמא הקנה לו במעכשיו ולכשיבררו ב"ד וכל שאמר כן צריך לומר הוברר הדבר למפרע, ובשלמא לפי מ"ש למעלה דנראה מדברי הרמב"ם דבתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש דגם כאן תולה באומדן דעתם של ב"ד אבל לשיטת הפוסקים הסוברים דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה קשה דלפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אין מוציאין מחזקת היורשים דמסתמא כולם בחזקת יורשיו הם, ולכן היה נלע"ד דבכה"ג לא שייך ברירה כיון שהוא דבר העומד להתברר מצד הענין וע"פ אומדנא הרי הוא כמבורר מתחלה, ומה שעשה ר' בנאה ע"י שאמר להם חבוטו כו' אין זה בגדר חסרון מעשה כמו הא דתצא בפתח תחלה ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא שזהו בנו וא"א לומר שמא מתחלה היה דעתו על אחר ובכה"ג אמרינן כל העתיד להתברר כמבורר דמי מתחלה כההיא דאמרו כל העומד לזרוק כזרוק דמי כנ"ל: