בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) פא

משום דאין ברירה אעפ"כ באומר לאיזו שתצא בפתח תחלה הוי מגורשת משום דעדיף טפי דשם י"ל דלכ"ע יש ברירה א"כ היאך נפלוג אנן אסברת הש"ס ולומר דגרע יותר, והיאך אפשר שסמך הרמב"ם על זה בדבר המפורש בש"ס להיפוך ויסתום הדבר לומר דנלמד במכ"ש ואין זה אלא תימא, וע"פ מ"ש די"ל דהרמב"ם ס"ל דבתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש ג"כ מה שהבאתי בסימן הקודם מה שהקשה מהרש"ל ביש"ש והלח"מ בהא דלקחו שנים קיניהם בעירוב כו' לאיזה שירצה יקריב עולה כו' דלפי מ"ש א"ש דשם הוי תולה בדעת אחרים, והא דהוצרך הש"ס לתרץ בפ' בכל מערבין כשהתנו היינו לרבא דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, וכעין זה כתבו התוס' שם (דף ל"ז ע"א) הההוא דפריך שם דר"י דלוקח יין אההיא דשנים בלקחו קיניהם כו' שכתבו דהוה מצי לחלק בין תולה שבדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו' יעו"ש. עיד יש ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מעשר שני הט"ו) האומר מ"ש זה מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה על סלע שאפרוט מדינר זהב זה כו' הרי זה מחולל, ובכ"מ שם עמד בדבריו דבש"ס פ' בכל מערבין שם מוכח דלמאן דלית לי' ברירה לא מהני והרמב"ם ס"ל דבדאורייתא אין ברירה, יעו"ש מה שתירץ ע"ז וכבר כתבתי למעלה מה שיש ליישב דברי הרמב"ם, אבל אם נאמר דס"ל להרמב"ם דתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש דזה מקרי תולה בדעת אחרים כל שאינו תולה ברצונו ובבחירתו ואומר כל שיעלה בידו במקרה מכיס זה בראשונה דזה דומה ממש לתולה למי שחייו ומותו בידו שאינו תלוי בבחירת האדם, [והוא ע"ד מ"ש רז"ל איזהו תכלית יסורים שאם חשב להעלות מכיס מטבע זה ועלה בידו אחר שגם זה הוא בהשגחה מן השמים ולעונש יחשב], וכן מ"ש על סלע שאפרוט כו' הוא ג"כ מה שיתן לו השולחני בחילוף הסלע המעה הראשונה דזה מקרי תולה בדעת אחרים, והא דהוצרך הש"ס בפ' בכל מערבין להפוך ולומר ר' יוסי אומר לא חילל כו' היינו לפי דעתו של רבא דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים

ד) ועיין מ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' מ"ש הלכה ז') הא דצנועין היו מניחים את המעות כו' ואמרי' כל הנלקט מזה יהי' מחולל על המעות הללו כו', ושם בכ"מ הביא בשם תשובות להרמב"ן שתמה ע"ז, דממנ"פ לא מקיימא הך פיסקא דאם אמר כל הנלקט א"כ אינו חל הפדיון דקיי"ל כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואי אמר כל המתלקט הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, וע"ש בכ"מ שמיישב דברי הרמב"ם דלדידן דקיי"ל לדינא דיכול לחלל מ"ש אעפ"י שאינו ברשותו, כמו שהוכיחו התוס' בפ' מרובה (דף ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר כצנועין יעו"ש, ועיינתי שם ואין שם הוכחה מדברי התוס' ואדרבא ישבו כל המקומות שהקשו משם דמשמע דיכול לחלל, רק בסוף דבריהם הניחו בתימא למה לא יכול לחלל מה שברשות אחרים הא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יעו"ש, אבל התוס' עצמם בפ' האיש מקדש (דף נ"ו ע"א) ד"ה מתקיף לה כתבו דבהא דצנועין ליכא למימר זכין לאדם שלא בפניו שהרי הגזלנים עצמם א"י לחלל משום דהוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שליח לא מצו משוי יעו"ש. ולענ"ד דברי הרמב"ם נכונים לפי מאי דמסיק הש"ס בפ' מרובה (דף ס"ט ע"ב) אמר רבא אי לאו דאר"י כו' הוה אמינא מאן תנא צנועין ר"מ היא דאמר מ"ש ממון גבוה כו' ואפ"ה לענין חילול אוקמי' רחמנא ברשותי' דכתי' וכי יגאל איש ממעשרו כו' כרם רבעי נמי קודש קודש ממעשר שני גמר כו', הרי דלר"מ צ"ל דיכול לחלל אעפ"י שאינו ברשותו משום דכי נמי איתי' ברשותו אינו שלו ואינו ברשותו א"כ הא אנן קיי"ל בזה כר"מ כדאיתא בפ' האיש מקדש שם משום דסתם מתני' בבחירתא כוותי', וכמו שפסק באמת הרמב"ם (פ"ג מה' מ"ש הי"ז), א"כ א"ש מה שכתב כאן כל הנלקט ואין צריך להגיה המשנה ולומר כל המתלקט, ולפי מ"ש דהרמב"ם ס"ל דמה שתלוי בדעת אחרים אמרינן ברירה א"כ הי' יכול לומר ג"כ כל המתלקט, י"ל ע"פ מ"ש התוס' בפ' מרובה שם שהקשו מה תקנה יש למה שגדל אחר פדיון והא דשיל"מ אפי' באלף לא בטל ותירצו דמה שהיו יכולים לתקן להוציא מידי איסור דאורייתא היו מתקנים ע"ש, וא"כ דוקא לפי סוגיית הש"ס שם בתחלה דא"א לומר כל הנלקט משום דאין יכול לחלל מה שאינו ברשותו הי' צריך להגיה המשנה ולומר כל המתלקט אעפ"י שאין זה תקנה גמורה להוציא מידי איסור דרבנן, אבל לפי מה דקיי"ל דיכול לחלל מה שביד אחרים וכמ"ש א"כ אין להתיר ע"י תקנה זו שיאמר כל המתלקט שאין זה תקנה גמורה ויותר טוב לתקן שיאמר כל הנלקט ודו"ק, אבל הרמב"ם שם בפ"ט כתב שלכך לא היו אומרים כל המתלקט מפני שאין פודין במחובר כמו שנתבאר, ולכאורה תמוה הוא דבש"ס מוכח להדיא לפי מה שר"ל כל המתלקט דפודין גם כן במחובר וכמ"ש התוס' שם דאע"ג דבתוספתא מפורש דאין פודין במחובר צ"ל דאינו רק מדרבנן משום דמחובר אין דמיו ידועים, וא"כ צ"ל דדוקא לפי מאי דס"ל שם דא"י לחלל מה שביד אחרים וא"א לומר כל הנלקט צ"ל כל המתלקט ואעפ"י שאין פודין מדרבנן במחובר [מ"מ] כיון דאינו אלא מדרבנן כל שהיו יכולין לתקן היו עושין כיון דא"א בלאו הכי, אבל לפי מאי דס"ל דיכול לחלל מה שביד אחרים א"כ יותר טוב כן מלחלל במחובר, ומזה מוכח ג"כ דהרמב"ם ס"ל דתולה בדעת אחרים יש ברירה דאל"כ לא הי' צריך הרמב"ם לפרש הטעם