בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) עג

למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא ומדמע ומנסך ותי' התם דאית לי' שותפות בגוי' דאז נאסר חלק חבירו מטעם מדמע ולפי דברי הר"ן הנ"ל אינו נאסר חלק חבירו כשבא האיסור ע"י חבירו השותף, דבשלמא להרשב"א א"ש דשם ג"כ דאורייתא הוא וא"ב, ולכך כתב שם לחלק בין דבר יבש לדבר לח דבדבר לח א"א להתנות ולומר דמה שיפול בגורלו יהי' שלו מעכשיו יעו"ש. ולא הבנתי דבריו דאם נאמר דבדבר לח אין מועיל תנאי א"כ למאן דאית לי' ברירה ג"כ לא יועיל בדבר לח כיון שע"כ הוא מעורב ומבולבל וזה נגד הסוגיא דפ' משילין בשנים שלקחו חביות בשותפות דפשוט שם דלמאן דאית לי' ברירה מועיל ואמרי' הוברר הדבר דשלו מעולם, וכן בהא דלוקח יין מבין הכותים ג"כ למאן דאית לי' ברירה סמכינן דשתה חולין אע"ג דג"כ ממילא מעורב עם התרומה שיפריש אח"כ אלא ודאי דאין חילוק דכל שנאמר הוברר הדבר מתחלה שזה הוא שלו וכן בהתנה עמו בפירוש ודאי דאמרינן דכל חלקו נברר ולא נשאר משלו בשל חבירו כלום. ולענ"ד אין זה ענין כלל להא דמנסך ומטמא דודאי גם למ"ד יש ברירה אפי' בדאורייתא אין שייך לומר בתערובות איסור דאורייתא ברירה דא"כ אם יש לאדם יין נסך או שאר איסור לח ועירב בשל חבירו נאמר אח"כ שיחלוקו ונסמוך אברירה, ואף למ"ש התוס' בתמורה הבאתיו למעלה בסימן יו"ד דכל דבר שניכר האיסור בתחלה לא שייך ברירה משא"כ באם בא בתערובות מ"מ כבר הוכחנו שם בראיות ברורות דגם בבא בתחלה בתערובות לא שייך ברירה כי אם בדבר התלוי במעשה האדם ובדבורו כמו במחיר כלב דבתחלה אסר אותו שיברור אח"כ ויעשהו מחיר כלב, וכן בהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש דבכה"ג אמרינן הוברר אעפ"י שלא הי' ברור לו בתחלה מ"מ קמי שמיא גליא, ובהא דמנסך א"א לומר שיחול אח"כ האיסור אחר שיברר חלקו דהא בשעתא דמנסך לי' נאסר ואלו אמר שיחול האיסור אח"כ לא מהני לומר שלא יאסור מיד רק אחר זמן וא"כ כיון שאין זה תלוי במה שיהי' מבורר חלקו אח"כ לא שייך בזה ברירה, משא"כ בדבר שתלוי במה שיתברר אח"כ כמו הא דמחיר כלב שאלו אמר שיחול החליפין למחר כשיברור א' ודאי דלא הי' נאסר מתחלה, דזה דומה לאומר לחבירו חפץ זה שלך יהי' קנוי לי למחר דמתחיל הקנין מיום מחר וכאומר שדי מכורה לך לאחר ל' יום, ובזה א"ש דברי הר"ן הנ"ל דאף למאן דלא ס"ל ברירה מ"מ כל שע"י נדרו נאסר חלק חבירו על חבירו שפיר אמרינן דא"א לו לחול נדרו ואיסורו רק אחר שיחלוקו ויבורר חלקו אבל לא בתחלה, ומלבד זה אין בקושייתו כלום דהא בחצר דפליגי בי' ראב"י ורבנן הוא דוקא באין בו כדי חלוקה אבל ביש בו כדי חלוקה מודה ראב"י דלא אמרינן בי' ברירה וכמ"ש הר"ן שם בטעמו וא"כ ל"ק ממדמע ומנסך דהא שם אפשר בחלוקה, אך לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' נדרים) דבחצר שיש בה כדי חלוקה ג"כ דפסק הש"ס דאסור היינו דוקא קודם חלוקה אבל לאחר חלוקה מותרים והיינו מטעם ברירה בזה שפיר קשה ממטמא ומנסך

ב) והנה הר"ן ז"ל בפי' למס' נדרים שם הביא דברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש שאחר חלוקה מותר ודחק שם בטעמו, ולולא דברי הר"ן ז"ל הייתי אומר דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים ומדוקדקים, דהנה בפ' אין בין המודר (דף ל"ד ע"ב) שם בעי מיני' רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי אמר לו כי איתי' ברשותי' הוא דאסור א"ד עליך אמר לו עלוי' שויתי' הקדש, אמר לו פשיטא דאע"ג דיהב לי' במתנה דאי לאו הכי עליך למעוטי מאי כו', ופי' הר"ן והרא"ש שם דודאי גם בכה"ג אסר עליו דאל"ה למה הוצרך לאסור עליו בעודו שלו היאך יאכל המודר מככר של אחרים יעו"ש, וא"כ זה אינו אלא בככר אבל בדריסת הרגל בחצר דבלאו נדרו מותר לו לילך וכמו שהקשה הש"ס דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי וא"כ י"ל דמה דאסר עליו הנאה משלו אתי לאפוקי כ"ז שהוא שלו שלא יכנוס בחצרו אבל כשמכרו לאחרים ודאי דמותר, וא"כ לאחר חלוקה ממנ"פ מותר דאפילו נאמר אין ברירה וא"כ הרי מכר חלקו לחבירו ולא מקרי שוב נכסיו, ואדרבא איפכא קשיא לי על הרשב"א שהביא הר"ן שם דאפילו לאחר חלוקה אסורים למה, ועוד תימא דהא מבואר במתניתין דלרבנן דפליגי על ראב"י ס"ל דכופין את הנודר למכור חלקו ומשמע דמוכר חלקו לחבירו המודר והיינו כדי שלא יבוא חבירו לידי מכשול וכמ"ש הרא"ש שם, וא"כ קשה מאי מועיל מכירתו לו כיון דלאחר שימכור חלקו ג"כ יהי' אסור וצריך לדחוק לשיטת הרשב"א דצריך למכור חלקו לאחרים דוקא, ומ"מ דברי הרשב"א צ"ע מה שכתב דאסור גם לאחר חלוקה ודימה זה למ"ש במתני' (דף מ"ו ע"ב) קונם ביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר כו' דאין משם ראי' כ"כ, דא"כ קשה למה לא פשיט לעיל בפ' אין בין המודר בהא דככרי עליך ונתנה לו במתנה מהא דפ' השותפין ממתני' דקונם ביתך כו' וכמ"ש הר"ן שם באמת דאין ראי' מלישנא דמתני' שם ע"ש

ג) והנה יש מקום ליישב דברי הרשב"א במה שפסק דלאחר חלוקה אסור ג"כ לפי מ"ש הר"ן שם בפ' אין בין המודר גבי הא דככרי עליך דהקשה למה לא פשיט לה מהא דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כו' דדוקא בנתנו לאחר לשם מתנה והלה בא ונוטל מזה הוא דשרי אבל לא בדיהיב לי' לשם מתנה ותי' שם דמשם אין ראי' דכיון דמיירי דאסר הנאתו עליו א"כ אם נותן