בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) עב

כמתה חצי' ודו"ק, אבל לפי מ"ש בביאור הסוגיא יבואר על נכון ודו"ק

ט) והנה דברי הרמב"ם כאן הם תמוהים וכמו שעמד בזה הגאון בעל שאגת ארי' בספרו (סי' פ"ט) דכיון דדברי רב חסדא אזלא למאן דס"ל דיש ברירה אפי' בדאורייתא וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק בכ"מ דבדאורייתא אין ברירה א"כ למה פסק כאן כרב חסדא דעיסה חצי' של עיר הנדחת כו' דמותרת חצי' של עיר האחרת, וראיתי בקונטרס אחרון הנדפס מחדש בס' הנ"ל שהביא בשם הגאון בעל יד המלך שכתב לחלק דדוקא בדברים שאין עומדים לחלוקה מצד עצמם אמרינן אין ברירה אבל בדברים העומדים לחלוקה מצ"ע לכ"ע אמרינן ברירה אפי' בדאורייתא וישראל ועכו"ם אלו קנו תבואה בשותפות אז ודאי חלק העכו"ם פטור וחלק הישראל חייב ואין זה ענין לברירה כו', והוא תמוה ונעלם ממנו הא דחבר וע"ה שירשו אביהם ע"ה דאיתא שם בפ"ו דדמאי דיכול החבר לומר לע"ה טול אתה חטים שבמקום פלוני כו' דכתבו התוס' בפ' בתרא דחגיגה (דף כ"ה ע"ב) דאתיא כמ"ד יש ברירה הרי אף דשם באחים שירשו הוי כקנו תבואה בשותפות אעפ"כ למ"ד אין ברירה לא מהני, גם מ"ש שם דלכך אסור בהמה משום דאינה עומדת לחלוקה סותר למ"ש רש"י בסנהדרין דהטעם משום דשחיטת סימן א' כמיתה היא, וא"כ בחנם הקשה שם על הגאון בעל ש"א דאי משום ברירה גם בהמה מותרת, גם אין לומר דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י אלא מחלק בין דבר העומד לחלוקה דבכה"ג לכ"ע יש ברירה דזה סותר לסוגיא דשנים שלקחו חביות כו' בפ' משילין דהרי היין עומד ג"כ לחלוק. ובאמת דברי הגאון בעל יד המלך תמוהים בזה וסותרים לכמה סוגיות בש"ס, וראיתי בספר שר האלף סי' תמ"ח שכתב לתרץ קושיית הגאון בעל ש"א הנ"ל דשאני עיר הנדחת דלא בעינן רק שיהא שללה נקבץ ולא צריכין לדון בדין ברירה לומר הוברר הדבר למפרע כלל רק שיהא שללה בשעת שרפה, משא"כ בבהמה עכ"פ נהנה מחצי' של עיר הנדחת כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, ודבריו תמוהים לענ"ד דודאי בעיר הנדחת אם בעת שנגמר דינם הי' שלהם ודאי דנאסרו בהנאה ולא מהני מה שאח"כ אינו של עיר הנדחת דאל"כ יועיל בהם מה שיתנו נכסיהם לאחרים וזה אינו כמ"ש התוס' בריש פ' התערובות שם גבי שור הנסקל דאין לו מכר ואין לו בעלים וכדאיתא פ' בתרא דכריתות (דף כ"ד ע"א) עיר הנדחת שהוזמו עדי' כל המחזיק בנכסיהם זכה וטעמו כיון שנגמר דינם כבר כל חד מפקיר ממונו, וא"כ יועיל זכי' אפי' בלא הוזמו עדיו כיון דהופקר וזכו בהם אחרים אלא ודאי דמ"ש התורה ואת כל שללה תקבוץ כו' היינו מה שהי' נקרא שללה בעת שנגמר דינם, וא"כ למאן דלית לי' ברירה י"ל שמא אותה חצי' שהגיע לחלק עיר האחרת היתה תחלה של עיר הנדחת וכבר נאסר ואינו מועיל מה שמחליפו באחרים וכיון דקיי"ל אין ברירה בדאו' ודאי דאסור

י) ולולא דברי הגאונים הנ"ל הי' נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות והוא דהרמב"ם מפרש דברי רב חסדא דלא מיירי בענין דצריך לומר דין ברירה דודאי אין סברא דרב חסדא יחלוק על כמה מקומות בש"ס דתפסו בפשיטות דאין ברירה עכ"פ בדאורייתא, אלא רב חסדא מיירי בחלקו כבר העיסה קודם גמר דינם וציינו שזה יטול מחצה זו ואלו יטלו מחצה השני' רק שלא חתכו החלקים ונשאר במחובר ודומיא דהכי מיירי בבהמה של עיר הנדחת ועיר אחרת דקודם גמר דין חלקו ביניהם שזה יטול חצי הפנים וזה חצי האחר וכדומה ובכה"ג אין צריכים לדין ברירה כלל, ורב חסדא אתי לאשמועינן דלא מהני חלוקתם מחיים כיון דחצי זה צריכה לחצי האחרת ושחיטתה מתרת שני החלקים ולא שייך לחלוק בשחיטה ונמצא שחצי' של עיר אחרת מוכשרת ע"י חצי' השני' דאלו חתכוה מחיים בלא שחיטה היתה נבלה ואסורה, וז"ש עיסה כמאן דפליגא דמי ר"ל דכמאן דנחתכה דמי כיון שכבר גמרו ביניהם שזה יקח חצי זו וזה חצי זו ואין צריך לחצי זו הכשר לחצי האחרת, משא"כ בהמה כמאן דלא פליגא דמי ר"ל כמאן דלא נחתכה דמי מטעם דכתבנו שחצי א' צריכה הכשר שחיטה ע"י חצי השני', ואפשר להעמיס זה בכוונת רש"י הנ"ל וא"כ מיושבים דברי הרמב"ם ובחנם הרעישו הגדולים בזה כנלע"ד

סימן יב דין ברירה בשותפין שנדרו הנאה זה מזה

א) גרסינן במס' נדרים (דף מ"ה ע"ב) השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים לכנוס לחצר, ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושם ע"ב פסק הש"ס הלכתא כראב"י, ובפ' שור שנגח את הפרה (דף נ"א ע"ב) מוקי הש"ס פלוגתייהו בברירה דראב"י ס"ל יש ברירה ורבנן ס"ל אין ברירה וכבר הקשו הראשונים ע"ז כיון דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה א"כ למה פסקינן כאן כראב"י במידי דאורייתא, והר"ן בביאורו שם האריך בזה וכתב בשם רבינו משה בהלכותיו דהאי ברירה דהכא לא דמיא לשאר ברירות שבש"ס, דהכא לאו מידי דלא אתבריר השתא הוא ויתברר לאחר זמן דכיון דחצר שאין בו דין חלוקה הוא ולכן כל חד כשנשתמש בנפשי' משתמש שאם תאסור עליו נמצא זה מוציא אותו מחצרו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהם יעו"ש. וראיתי בס' מקור חיים מהגאון מליסא סי' תמ"ח שתמה על דברים אלו דא"כ יקשה מהא דאיתא במס' חולין (דף מ"א ע"א) דפריך שם