בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) ע

שם ד"ה כ"ש דבנולד כהאי שלא היו כלל בעולם והוא דבר חדש אפי' ר"ש מודה דאסור יעו"ש, ולכן צ"ל דבאמת מה שע"י שמתגדלת ומוספת שמנונית לא גזרו בזה משום איסור מוקצה דאי אפשר בלאו הכי דא"כ בהמה לא נשחוט ביו"ט וא"כ א"א לקיים שמחת יו"ט, ועוד דהרי בזמן שבהמ"ק קיים עיקר מצוה בזביחת שלמי שמחה ואין יוצאים אא"כ נשחטו ביו"ט בזמן שמחה ולא מעיו"ט כדאי' במס' פסחים פ' אלו דברים, וכיון שא"א להתקיים גזירת דבריהם לבטל מצוה דאורייתא לכן גם בזה"ז לא גזרו, ועוד דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קט"ז ונתבאר במ"א וכ"ש שאין כאן אלא תערובות משהו, והא דאסר רב משום יניקת תחומין אין הכוונה משום תערובות משהו של היניקה שמתערב מחלק חבירו בחלקו, אלא עיקר כוונת רב דאין שייך לומר בזה הוברר הדבר שמעיו"ט זהו חלקו המגיעו כיון שחלק של כל אחד משועבד לחלק חבירו שהם יונקים זה מזה ומתערב סיבוב הדם בכל רגע בכל האברים מאבר לאבר הרי הם כמעורבים יחד וא"א לומר דכחלוקים דמו מערב יו"ט ואין זה שם ברירה בזה, וזה הי' טעמו של רב ולא חש להשיבם על קושייתם וכעין זה מצינו בכ"מ שהקשו ר"כ ור"א לרב ושתיק להם ואעפ"כ לא ס"ל כמותם שהי' לו תירוץ על קושייתם, עיין פ"ק דביצה בהא דאפרוח שנולד ביו"ט

ו) ונלע"ד ראי' לפירוש זה שכתבתי מהא דאיתא בירושלמי פ"ו דמס' דמאי על מתני' דישראל ועכו"ם שקנו שדה בשותפות דפליגי ר' ורשב"ג דר' סובר טבל וחולין מעורבים זה בזה דס"ל אין ברירה ורשב"ג סובר חלקו של ישראל חייב ושל גוי פטור דס"ל יש ברירה כדאי' בש"ס דילן במס' גיטין פ' השולח (ד' מ"ז ע"ב), וקאמר שם בירושלמי ר' יסא בשם ר"ח מה פליגין בשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה לר' שכל קלח וקלח של שותפות הוא, ולכאורה הוא קשה להבין טעמו של רשב"ג דמודה בזה כיון דס"ל דיש ברירה ואמרינן הוברר הדבר למפרע שזה הי' חלקו מעולם וגדיל ברשותו א"כ אפי' חלקו גדיש נמי נימא הכי, ולכן נ"ל דהוא הדבר שכתבתי דהנה אע"ג דחיוב תרומה מן התורה מתחיל אחר שנתמרח מ"מ כל שנקצר אם הפריש תרומה בשבלים תרומתו תרומה כמ"ש בכ"מ בש"ס מעשר ראשון שהקדימו בשבלים כו', ולכן ס"ל לרשב"ג אם חלקו בקמתה בזה שפיר אמרינן ברירה ולא אמרינן שמא החליפו זה בזה וחלקו של ישראל הוא ביד גוי, אבל כשחלקו עמרים אחר שנקצר א"א לומר הוברר הדבר שגם בעת שהיו מחוברין הי' זה חלקו של ישראל כו' דכיון דאז הם יונקים זה מזה כל שיבולת מחבירו דשיעור יניקה ג' טפחים לכן א"א לומר דהוברר הדבר שזה גדל בחלקו וזה גדל בחלקו שהיניקות מתערבים, וא"א לומר הוברר הדבר כי אם מאחר שנקצר ואילך וכיון שאחר שנקצר אז חל עליהם שם תרומה אם הי' מפריש מהם ואז עדיין היו מעורב חלקו של ישראל עם חלקו של גוי לכן מודה בזה רשב"ג לרבי. ולענ"ד מורה כן לשון הרי"ף ז"ל שכתב על הא דרב בהמה אסורה כו' וז"ל משום דקא סבר יש ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין מהדדי כלומר כיון שהבהמה אבריה יונקים זה מזה נמצאו תחומין שלה כאלו הם מעורבים זה בזה ולא יתכן בהם ברירה עכ"ל, מלשון ולא יתכן כו' משמע דלאו משום תערובות בליעת היניקה שמעורב בחלקו הוא שלפ"ז באמת שייך בו ברירה והוא עצמו קנה שביתה אצלו ורק תערובות מיעוט היניקה של חלק חבירו אוסרו אלא ודאי כמ"ש, ולפי מ"ש הי' יוצא לנו דין חדש באם באמת חלקוה ביניהם בעיו"ט בחיי' שזה יטול אברים אלו וזה אלו אע"ג דשחטוה ביו"ט אין בזה איסור וכל אחד מוליך מנתו וחלקו למקום שיכול לילך ואין בו משום יניקת תחומין כמו שלא חששו לאיסור מוקצה לאיסור תערובות מטעם שכתבנו למעלה לכן א"א לאסור ג"כ מטעם תחומין דהוי תרתי דסתרי, וכמו שהקשו באמת ר"כ ורב אסי לרב אך כיון שלא נזכר זה בפוסקים והוא מלתא חדתא לכן מסתפינא להקל ואיני אומר אלא להלכה ולא למעשה וצ"ע

ז) ולפי מ"ש בביאור הש"ס ביניקת תחומין הי' נראה לפרש בזה סוגיא דאיתא בסוף פ' חלק (ד' קי"ב ע"א) אמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסורה עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמי עיסה כמאן דפליגי דמי, ולכאורה אינו מובן מאי בין עיסה לבהמה, ולפי מ"ש א"ש דבעיסה דלא שייך בה יניקה חלק מחלק לכן מותרת דס"ל לר"ח דיש ברירה אפי' בדאורייתא אבל בהמה כיון דינקי החלקים זה מזה אין לומר בו ברירה שכל החלקים מעורבים יחד כהא דיניקת תחומין הנ"ל (ובכה"ג אפי' חלקוה בחיי' קודם שנגמר דינו של עיר הנדחת נראה דלא מהני משום תערובות איסור של היניקה דאפשר דאין בו ששים, ולא דמי למ"ש בדין תחומין ביו"ט דאם חלקו מעיו"ט דמותרת דכיון דהוצרכו להתיר משום מוקצה מטעם שכתבנו למעלה התירו ג"כ איסור תחומין וכמש"ל מה דלא שייך בדין איסור עיר הנדחת ודו"ק], אבל רש"י שם לא פי' כך שכ' בד"ה כמאן דלא פליגי דמי משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' שחטה אין בשחיטתו כלום דשחיטתה זו היא מיתתה ואין היתר אפי' לחצי' של עיר האחרת דכמאן דלא שחט אלא סימן אחד דמיא", ולכאורה דברים אלו תמוהים הם דהא לקמן מבעי' לי' לר"ח עצמו בהמת עיר הנדחת מהו דמתהני בי' שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה מיקטל א"ד כיון דשחטה מהני לי' שחיטה ונשאר בתיקו,