בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) סט

כיון דעיקר איסורו מהנאתו הוא אחר שנשרף ונתחמם התנור ואז אינו בעולם כלל ואין על מה לחול האיסור, וכעין זה אמרו שם (ד' ל"ט ע"א) הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום משום דאין בו ממש אין חל עליו איסור שביתת תחומין וכן אין חל עליו איסור מוקצה, ולא דמי ליין היוצא מן הענבים שהם בעין והאיסור ניכר רק שמעורב תוך יין של היתר שיצא קודם יו"ט והוא חמור יותר מיניקת הבהמה ומגידולי הכרם, ועוד יותר תימא על הרב שהעתיק דבריו לפסק הלכה דהא הרב ע"כ ס"ל דיין היוצא מן הענבים מקרי בעין ממש דאל"כ בלאו"ה כתב הרב דבטעמא לבד אין שייך דשיל"מ כי אם בממשו של איסור כמבואר שם בסימן הנ"ל

ג) והיה נלע"ד לומר שדין זה שחידש המרדכי תליא באשלי רברבי והוא דהרא"ש פ' משילין שם פלפל אי הלכה כרב דאסר בבהמה משום יניקת תחומין או כרב כהנא ורב אסי דהקשו לו לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק להם רב אי שתיקתו כהודאה דמיא או דלא חשש להשיבם, והביא שם בשם הרי"ף דפסק כרב ובעל העיטור והרז"ה פסקו כר"כ ורב אסי וכן הסכים הרא"ש לדבריהם, וא"כ מוכח דלהרי"ף שפסק כרב דחששו ליניקת תחומין ס"ל דגם בלא ניכר האיסור בתחילה דשיל"מ לא בטיל, ולדעת בעה"ת והעיטור והרז"ה והרא"ש צ"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין וס"ל כשיטת המרדכי הנ"ל, וא"כ לפי מה שפסק המחבר בש"ע א"ח (סי' שצ"ז סעי' ח') כדעת הרי"ף והרמב"ם שס"ל כמותו והרב לא הגי"ה שם כלום מכלל דאודי לי', וא"כ דבריו סותרים למ"ש ביו"ד שם, ולשיטת הרז"ה ובעה"ת והרא"ש א"ש טפי מה שהקשו התוס' בפ' מרובה שם דמה תקנו הצנועין למה שיגדל אח"כ דדשיל"מ לא בטיל והוצרכו לתרץ דכל מה שהיו יכולין לתקן להוציא מידי איסור דאורייתא תקנו, ולשיטתם הוא תקנה גמורה להוציא גם מידי איסור דרבנן, ואין לומר דטעמו של הרא"ש דס"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין הוא משום דס"ל דדשיל"מ דלא בטיל הוא רק בממשו של איסור ולא בטעמו דהא הרא"ש ס"ל דגם טעמא לא בטיל בדשיל"מ כמ"ש הרא"ש בפי' למס' נדרים וכמ"ש הש"ך בשמו שם ס"ק ט' ע"ש

ד) והנה אף כי בער אנכי מאיש וחלילה לי לפקפק בדברי מרן אדונינו הרא"ש ז"ל מ"מ תורה היא כו' ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שם כי לענ"ד אין בראיותיו כדאי להכריע לפסק הלכה כרב כהנא ורב אסי נגד רב, והוא דמה שהוכיח ממה דפריך הש"ס שם מאי הוה עלה דמה ספק היה להם כיון דקיי"ל כרב באיסורין נגד שמואל, אין זה קושיא מתרי טעמא חדא דהא כה"ג פליגי רב ושמואל לענין דיני ממונות כמ"ש בפ' בית כור (ד' ק"ו ע"א) לענין אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם אי כיורשים הוו או כלקוחות דרב ס"ל כיורשים דס"ל יש ברירה ושמואל ס"ל כלקוחות דאין ברירה וכמ"ש הרשב"ם בפי' שם, וכיון דבדינא קיי"ל כשמואל נגד רב א"ש דמספקא לי' לש"ס כמאן הלכתא אי עיקר פלוגתייהו היו לענין איסור ומשם נלמד לענין ממון או להיפוך וכה"ג כתב הרא"ש בפ' שור שנגח כו' בפלוגתא דרב ושמואל לענין ווסתות ושור המועד, ועוד כיון דרב ס"ל באמת יש ברירה אפי' בדאורייתא וכיון דלא נתקיימו דבריו לענין דאורייתא לכן נסתפק הש"ס דילמא גם בדרבנן לית הלכתא כוותי', ובר מן דין ובר מן דין כיון דר' יוחנן פליג על רב שם וס"ל כשמואל דאין ברירה אפי' בדרבנן וקיי"ל כר"י לגבי רב ושמואל וכ"ש כאן דשמואל ס"ל כוותי' לכך מביא הש"ס דבאמת ר' אושעיא פליג, עד דמסיק לבסוף דמר זוטרא פסק כר' אושעיא לחלק בין דרבנן ובין דאורייתא ומר זוטרא הי' אחרון שבאמוראים בזמן רבינא ורב אשי דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ולכן קאמר מאי הוה עלה ומביא דבריו להכריע לפסק הלכה, ובזה מתורץ מה שהקשה עוד הרא"ש דהא כמה תנאים ואמוראים פליגי בברירה ולפי מ"ש א"ש

ה) ועיקר דבר זה מ"ש דחיישינן ליניקת תחומין קשה לענ"ד דהנה התוס' פי' שם מ"ש לאיסור מוקצה לא חששו היינו מה שהבהמה מתגדלת ומוספת שמנונית ביו"ט ודחו שם פרש"י, וא"כ צ"ל דגם יניקת תחומין היינו מה שכל אבר מתגדל ויונק חיותו מאבר השני שכל האברים מתחברים ורוח החיים מתפשט בכולם ע"י גידי הדם הסובב ועי"ז היא גדילה וחי' ומוספת שמנונית, ולפ"ז צ"ע דהנה הרז"ה הקשה שם על הרי"ף דפסק כרב דחיישינן ליניקת תחומין מהא דקיי"ל דשור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם וכל אדם מוליך חלקו למקום שעירב ולמה לא חיישינן שם ליניקת תחומין, ותירץ הרמב"ן שם דשאני שור של פטם שהוא מוציאו מרשותו ומעמידו ברשות כל אדם והוי כחפצי הפקר דאין קונין שביתה וכבור של עולי בבל יעו"ש, ולפ"ז קשה מהא דאיתא בפ' מי שהוציאוהו (ד' מ"ה ע"ב) בהא דתניא גשמים שירדו ביו"ט הרי הם כרגלי כל אדם ומוקי לה בעבים שנתקשרו מערב יו"ט ופריך וליקני שביתה בעבים כו' ומשני מיא בעיבא מבלע בליעי ופרש"י שם דכיון דמבלע בליעי כמאן דליתנהו ולא קנו להם שביתה אמש כו' הרי דכיון דבליעי לא שייך בהם קנין שביתה כלל וא"כ כ"ש ביניקה דינקי אברים מהדדי דבליעי טפי וא"כ אין שייך בהם קנין שביתה כלל והרי זה כחפצי הפקר כהא דשור של פטם הנ"ל וא"כ לא תיקן כלום הרמב"ן בתירוצו בזה, ואדרבא קשה יותר מה שהקשו ר"כ ור"א שם לרב לאיסור מוקצה לא חששו כו' דהרי במוקצה אסור יותר מה דאין ניכר כלל כמו דפריך שם בהא דגשמים הנ"ל כ"ש דהוו להו נולד ואסירי ועיין תוס'