בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) סד

דאלמא אין ברירה אהא דאמר ומודה ר"ע באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך כו' דאלמא אית לי' ברירה, ולפי דבריהם עדיפא לי' להקשות דא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא דכיון דברישא ג"כ הטעם משום ברירה למה ברישא מעל בראשונה ובסיפא עד שיוציא כל הכיס, ושם במס' מעילה פי' משום דר"ע לטעמי' דס"ל דחייבין על ספק מעילות אש"ת, עוד תמוה האיך שייך מעילה ברישא מטעם ברירה דהא אין מעילה אלא בשוגג וא"כ האיך שייך לומר ברירה, דבשלמא אם הי' לוקחו מן הכיס כדי ליתן להקדש שייך בדין ברירה כמו באחין שחלקו שמה שלוקח לחלקו אמרינן הוברר שמשעה ראשונה הי' ראוי לו וכן כאן אמרינן הוברר שאותו הקדיש בתחלה, אבל כשמעל בשוגג וסבור שהוא של חולין ולא נתכוון אלא להוציאו לחולין היאך שייך דין ברירה כאן אם לא כשנאמר שבעת שהקדיש אמר בפי' שאותו שיוציא מן הכיס בתחלה יהי' הקדש כהא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה וע"ז שייך שפיר (ברירה) דמה שהוציא אח"כ בראשונה מן הכיס הוברר הדבר שזהו של הקדש, אבל אם כן תקשה לחכמים דפליגי על ר"ע וס"ל עד שיוציא את כל הכיס מדוע יגרע זה מהא דאיתא במס' נזיר (ד' ל"א ע"א) שור שחור שיצא מביתי ראשון כו' דפליגי ב"ש וב"ה באם הקדש בטעות הוי הקדש אבל אם לא הי' טעות כגון שאמר שור שיצא מביתי ראשון קדוש גם אליבא דב"ה, וע"כ כ"ע מודו דקדוש אף למאן דלית לי' ברירה, ועוד הא ב"ש לית להו ברירה כדאיתא פ"ק דביצה בהא דהמת בבית ולו פתחים הרבה, אלא ע"כ כמו שית' בסימנים הבאים בס"ד דמה שא"צ לומר הוברר הדבר למפרע אלא חל בעת שמתברר לכ"ע מהני

ד) בסי' הקודם סעי' ו' יצאתי לדון בדבר החדש בהא דפרוטה בכיס זה הקדש דבכה"ג דלא תלי בדעתו מה שיברור אח"כ רק הוא בא ממילא דא' מהם קדוש אין שייך בזה ברירה יעו"ש. ונלע"ד להביא ראיות לזה, הא' ממה דאיתא במס' מנחות (ד' ק"ח ע"ב) האומר א' מכבשיי הקדש א' משוורי הקדש הגדול שבהם הקדיש, ופריך שם בש"ס אלמא מקדיש בעין יפה מקדיש אימא סיפא שלשה בינוני שבהם הקדיש אלמא מקדיש בעין רעה מקדיש, אמר שמואל חוששין אף לבינוני כו' היכי עביד אמר רב חייא בר רב ממתין לו עד שיומם כו', וא"כ קשה למה לא אמרינן בכה"ג ברירה שאותו שמברר אח"כ לשם הקדש הוברר הדבר שהוא הי' הקדש וכאן לא הוכר ההקדש מעיקרא רק בא בתערובות וגם תלוי במעשה ובדבור האדם ולא ממילא דבכה"ג שייך בדין ברירה כמ"ש התוס' בתמורה וכמש"ל, ודוחק לומר דשמואל דמתרץ הכי לטעמי' אזיל דס"ל אין ברירה אף בדרבנן כמ"ש בפ' משילין גבי שנים שלקחו חביות דא"כ רב חייא בר רב נימא דס"ל ג"כ הכי דאין ברירה ודלא כרב אביו דס"ל יש ברירה בפ' משילין, ולפי מ"ש א"ש דבכה"ג שחל ההקדש מיד על א' מהם וא"י איזהו אין שייך בזה דין ברירה, עוד ראי' מהא דאיתא במס' קדושין פ' האומר (ד' ס"ד ע"ב) מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה וא"י אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות כו' כולם אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר"מ ר"י אומר כו' ומסיק שם בש"ס דפליגי אי מחית אינש נפשי' לספיקא דר"מ אית לי' מחית אינש נפשי' לספיקא כו', ולפמ"ש למעלה דבמעורב ברוב מקרי דרבנן וקיי"ל דאמרינן בי' יש ברירה כהא דט' וכלב א"כ למה כולם אסורות לברור חדא מנייהו ואינך לשתרי וכמ"ש התוס' בתמורה דבדבר שבא מעורב בתחלה אמרינן בי' ברירה וגם הא הלוי במעשה האדם ובדבורו, ואע"ג דבפ' האיש מקדש מוקי לה כשהוכרו ולבסוף נתערבו היינו דוקא לרבא דס"ל קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין אבל לאביי דהלכה כמותו מוקמינן לי' בסתמא, דהא גם כאן כל חדא מדאורייתא מותרת דכל דפריש מרובא פריש, ועיין תוס' מס' נזיר (ד' י"ב ע"ב) בהא דאומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דאסור בכל הנשים שבעולם כתבו התוס' שם דמדאורייתא מותר בכל הנשים דלא מקרי קבוע כיון שאין האיסור ניכר וידוע במקומו ורק מדרבנן אסור משום קנס וא"כ בכה"ג באיסור דרבנן קיי"ל יש ברירה, דמן התורה לא מקרי קבוע אף דהדרה לנחותה, ובפ' בכל מערבין דקאמר שם מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה למה לא קאמר ר"מ דקדושין הוא, ועוד דהא ר"מ ס"ל יש ברירה בהא דלוקח יין מבין הכותים, אלא ודאי דבכה"ג דלא תלה בדעתו מה שיפרש אח"כ ויברור א' מהם לא שייך ברירה וממילא א' מהם מקודשת וא"י איזו היא וזה ברור לענ"ד, וא"כ דברי התוס' דתמורה שכ' דבדבר שלא הוכר האיסור מתחלה שפיר סמכינן אברירה א"א לפרש דבריהם כפשוטם רק כמ"ש ודלא כמ"ש היש"ש בדיני ברירה וע"ש שתפס דברי התוס' כפשוטן וכן הא דשופרות והוא תמוה. שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בחידושי ריטב"א לקדושין (ד' נ"א ע"א) בהא דפליגי חזקי' ור"י באמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים חלות שכ' שראה מקשים והא ר"י לית לי' ברירה וכתב שם ממש כמ"ש דדוקא אם אמר מה שיברור אח"כ שייך בי' ברירה משא"כ אם אמר יקדשו עכשיו, והנאני שכוונתי לדעתו הרמה

הגה"ה וצ"ע בסוגיא דפ' ב' דקדושין שם דפריך לרבא מהא דתנן א' מב' אחיות מקידשות כו' דהא כיון דמדאורייתא הם מותרות כל א' מהם דכל דפריש כו' א"כ שפיר מקרי קדושין המסורין לביאה וקרינן בי' מדאורייתא כי יקח איש אשה ובעלה דהא כל חדא מוקמינן לה אחזקת היתר ואין זה דומה לחתיכה אחת מב' חתיכות א' חלב וא' שומן דמביא אש"ת דשם אין בכל א' חזקת היתר משא"כ בכה"ג, אך יש לומר דנגד זה יש חזקה אחרת חזקת פנוי' והשני' היא