בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) נ

שיעשה כל אחד בשלו כל מה שירצה ואדרבא הרי אמרו האחין שחלקו אין להם דרך כו' דנתחלקו זה מזה לגמרי דהא לעומת זה גם השני משתמש בחלקו כל מה שירצה וא"כ ודאי דאין מחזירין זה לזה ביובל, וא"כ בש"ס שלנו דמפורש דאחין שחלקו צריכין להחזיר זה לזה מוכח דס"ל דלא תליא חזרה ביובל במה שאסור לשנות בשדה דבאמת בכל לוקח דינא הכי דעושה בחלקו כל מה שירצה ואעפ"כ צריך להחזיר ביובל ודו"ק

ו) ולפ"ז צ"ע גדול במה דאיתא בירושלמי ריש פ"ק דביכורים על מה דתנן התם אלו שאין מביאין הנוטע כו' וכן המבריך מתוך של יחיד כו' ואיתא שם אמר ר' יוחנן כולם משום גזל ירדו להם כו' [פי' דאין זה קרוי אדמתך] וכדקאמר שם אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן מאיזה טעם אינו מביא משום שנא' ראשית בכורי אדמתך תני אם הבריך ברשות מביא וקורא ר' יוסי בשם ר' אמי והוא שנתן לו רשות לעולם הא לשעה לא ר' יונה בשם ר' אמי אפי' לשעה כו' א"ר מני מלתא דר' יוחנן מסייע לאבא דאר"י כולהון משום גזל כו' וכאן מכיון שנתן לו רשות להבריך אפי' לשעה אין זה גזלן ע"כ, ושם במשנה הנוטע בתוך שלו כו' ודרך היחיד מפסיק כו' משום שנא' ראשית בכורי אדמתך עד שיהי' כל הגידולים מאדמתך כו', וא"כ צ"ע לפי מה שנתבאר דמה שהוא לוקח לזמן אין זה קרוי ארצו ממש, א"כ קשה על ר"י עצמו למה קאמר דאם נתן לו רשות להבריך לשעה דמביא, הא אין כל הגידולים מאדמתו ובש"ס שלנו מבואר בפי' דלר"י דס"ל מחזירין זה לזה ביובל אם הי' ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אין מביא ביכורים דאין זה קרוי אדמתו, ויותר קשה לי לר"י אע"ג דס"ל אין ברירה מתורת ודאי וא"כ נאמר דהוי כמו שלא חלקו כלל וא"כ הוה כמו בעת שמת אביהם שיש לכל האחים חלק בכל שדה ושדה, ובכל מקום שבאותו שדה כולם שותפים בו וא"כ הרי עכ"פ מקצת פירות גדלו בחלקו ומקצת משל חלק חבירו וא"כ דומה זה להא דנוטע בתוך שלו והבריך בשל חבירו ונתן לו רשות לשעה דמביא וקורא כדקאמר שם ר' יוחנן גופי', עוד יש לתמוה בזה לר"ל דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קרינן בי' מן האדמה אשר נתת לי א"כ למה מביא כלל, דהא בקונה שני אילנות דמביא ואינו קורא מקשה הש"ס בפ' המוכר פירות (ד' פ"א ע"ב) למה מביא כיון שאינו קונה קרקע ומתרץ דרבנן מספקא להו אי קנה קרקע או לא וא"כ כאן דפשיטא לי' לר"ל דאין לו קנין קרקע כלל פטור גם מהבאה

ז) ולכן נלע"ד בישוב הקושיות הנ"ל במה שנדקדק דשם בירושלמי הא דאינו מביא יליף לה מקרא דראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולים כו' ובהא דקונה קרקע לפירות ילפינן לי' מקרא דאת האדמה אשר נתת לי כדפרש"י בפ' השולח שם, ונלע"ד דבדקדוק כתב כן והוא דבאמת הקונה שדה לזמן ודאי דנקרא שדה שלו לגמרי כיון שיכול לעשות בשדה מה שירצה וכמש"ל, ועוד ראי' לזה דפ"ק דע"ז (ד' ט"ו ע"א) פריך שם למימרא דשכירות קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז ואי ס"ד דשכירות קניא האי כי מעייל לביתי' קא מעייל כו', הרי אף דשכירות הוא רק לזמן מיוחד אם הי' בו קנין גמור הי' נקרא ביתו של עכו"ם ממש, ועיין בתוס' שם ד"ה והשתא כו' דכ' דממכר לזמן מכירה היא רק בשכירות לא מקרי מכירה וכן הוא מבואר בכ"מ, וא"כ מקרא דראשית בכורי אדמתך לא ממעטינן רק אם אינו שלו כלל אפי' לשעה ולכן שפיר ס"ל לר"י דאם נתן לו רשות להבריך לפי שעה שפיר קרינן בי' אדמתך, אך לענין קריית הפרשה בעינן שיהי' השדה שלו לעולם מדכתי' מן האדמה אשר נתת לי דמשמע כמו מתנה שאין לו הפסק כלל, ופ' זה לא נאמר במצות הבאה וחיובא רק בקריאת הפרשה ואם אין הקרקע שלו לעולם הרי זה דובר שקרים וכמ"ש בפ' המוכר פירות שם, ולכן ס"ל לר"י דבנוטע בתוך שלו והבריך בשל חבירו דשפיר יכול לקרות מן האדמה אשר נתת לי שהרי עיקר הקרקע שלו לחלוטין רק שיש בו מעורב יניקת קרקע של חבירו, דזה לא ילפינן רק מקרא דראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך, ושם לא כתיב לשון מתנה שיהי' שלו לעולם ושפיר מיקרי כל הגידולים מאדמתך כמו במוכר ונותן לזמן כמו שביארנו, ובזה א"ש ג"כ מה דקאמר הש"ס דלר"י דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כיון שאין ברירה אע"ג דכמאן דלא חלקו דמי וא"כ בכל כ"ש שבשדה יש לכולם חלק בו, מ"מ כיון שעכ"פ צריכין להחזיר כל הקרקע שביד כל אחד לחבירו ביובל א"כ לא קרינן בי' אשר נתת לי כיון שאין חלוטה בידו לעולם, אך כיון דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי וכיון שהקרקע קנוי לו לפירותי' והפירות הם שלו לחלוטין, והיניקה של הקרקע שהפירות גדלים מהם נחשב כקרקע, הרי זה כמקצת קרקע חלוט לו ומקצת בידו לזמן לכן שפיר מביא ביכורים וקורא, ור"ל דס"ל לאו כקנין הגוף דמי מ"מ כיון שהקרקע קנוי לו עכ"פ לזמן אעפ"י דלא קרינן בי' מן האדמה אשר נתת לי, מ"מ קרינן בי' ראשית בכורי אדמתך דחייב בהבאה ולכן ס"ל מביא ואינו קורא

ח) ובהיות כן נוכל ליישב שיטת הרמב"ם לפי שיטתו דא"ש מה דמביאין ביכורים אף דפסק דמחזירין זה לזה ביובל, והוא דדוקא לר"י דס"ל אין ברירה מתורת ודאי ולא מתורת ספק והיינו שהחלוקה שלהם לאו כלום הוא וכאלו