בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) מט

הוה מתנה גמורה מעכשיו והתנאי מלתא אחריתי היא ולכן שפיר מיקרי נתינה לידה וכן בהא דאתרוג מיקרי לכם, משא"כ כשנותן ומפרש שנותן רק לזמן הרי מעיקרא אגידא לגבי נותן ואין זה מתנה גמורה מעכשיו, ולפי דברי הרא"ש א"ש הא דקאמר הש"ס דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וגם מחזירין ביובל לא קרינן בי' האדמה אשר נתת לי, דאעפ"י שבעת שהשדה אצלו ודאי דפטור מכל אונסין דהתורה לא ציותה להחזיר ביובל כי אם כשהיא בעין לא כששטפה נהר או נטלוהו מסיקין, מ"מ לשיטתו אין זה תלוי בחיוב אונסין או לא רק כיון דמעיקרא אגידא לגבי מוכר ואינו מוכר אלא לזמן הוי כמו בהא דאתרוג שאמר שתהא במתנה עד שיצא בו י"ח דאין זה קרוי שלכם, אבל לשיטת ה"ר ישעי' שמחלק בין הא דשאול דלא מקרי לכם למתנה ע"מ להחזיר דהעיקר תלוי אם חייב באונסין או לא כמ"ש, א"כ קשה למה אינו מביא ביכורים באחין שחלקו דהא ודאי דכ"ז שהיא אצלם פטורים מאונסין וא"כ מקרי שפיר האדמה אשר נתת לי כו'

ה) וראיתי במשנה למלך פי"א מה' שמיטה ויובל שנסתפק במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בו בורות שיחין ומערות או לא מפני שלא מכר לו אלא אכילת פירות, והביא שם דברי הרמב"ם פכ"ג מה' מכירה שכתב שהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם משא"כ בשוכר שדה לפירותיו שא"י לשנות בו, וכ' שנראה מדברי הראב"ד והרה"מ שם שהרמב"ם דימה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג, והקשה ע"ז ממ"ש בירושלמי ס"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר ל"ק קרקע מתיב ר' אבא בר ממל לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו כו', ולפ"ז מתורץ גם לשיטת ה"ר ישעי' הנ"ל שכיון שמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אסור לו לשנות ולחפור בשדה בורות שיחין א"כ גרע מלוקח לזמן ולכן אין זה שלו כלל, ולא דמי לאתרוג ולכל מתנה ע"מ להחזיר שנותן לו במתנה גמורה לכל דבר ומה שמתנה עמו תנאי מלתא אחריתי היא כמש"ל, ולכן א"י לומר מן האדמה אשר נתת לי כו', ובאמת צריך ליישב דעת הרמב"ם שמוכח מדבריו דגם בלוקח שדה בשעה שיובל נוהג שמותר לו לחפור בו בורות וכו' וכמ"ש הרב המגיד שם בפי' שהוא נגד דברי הירושלמי הנ"ל דכן מוכח דלא גרע ממוכר בפירוש לזמן, ולכן הי' נלע"ד דהרמב"ם ס"ל דמוכח מש"ס דילן דלא כהירושלמי הנ"ל מהא דאיתא בפ' השולח (ד' מ"ז ע"א) אמר רבה אעפ"י שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר שנא' כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין כו' שנא' והארץ נתן כו', ור"א אומר אעפ"י שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע כו' אבל אין קנין לנכרי בא"י לחפור בה בירות כו' שנא' לה' הארץ כו', הרי דרבה ס"ל דאף שאין קנין לעכו"ם בא"י אעפ"כ מותר לו לחפור בה בורות כו' ודרש קרא דלי הארץ לי קדושת הארץ, ופליג על ר' אלעזר ור"א גופי' דס"ל דאין לו קנין לחפור בה כו' יליף מקרא אחרינא דכתי' לה' הארץ כו' ולא יליף מקרא דכי לי הארץ למאן דס"ל עכ"פ יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר, מוכח מזה דאין ללמוד מקרא הנ"ל שאסור לחפור בה שהרי פ' זה מדבר במצות יובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, וא"כ א"א לפרש דכוונת הכתוב לענין איסור חפירת בורות שבאמת מותר לו ללוקח לעשות בו כרצונו דלא גרע ממוכר שדה לזמן, וא"כ מוכרח מכאן כדעת הרמב"ם בזה דש"ס דילן פליג בזה על הירושלמי, וכן מוכח עוד מסוגיא דפ' יש נוחלין שהביא המל"מ שם דקאמר שם גבי אלעזר, דפנחס דזבין מזבן לא מצית אמרת דא"כ חוזרת ביובל ונמצא שקבור בקבר שאינו שלו יעו"ש מה שדימה המל"מ שם מה דכתיב ושב לאחוזתו כמו הא דכתיב בעבד עברי ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו שלכך אין ע"ע כהן נרצע אין דומה לשם, דשם קרא יתירה ושב אל משפחתו דלמה תלה הכ' שישוב למשפחתו שענין שיבה זאת א"י מה היא, וכבר אמר הכ' וקראתם דרור כו' ולכן דרשו מזה שישוב למוחזק שבמשפחתו, משא"כ בשדה דבא הכתוב ללמוד שהשדה ישוב לבעליו אבל אין מוכרח שתהי' השדה כמו שהי' מקודם בלא בורות כו', ור' אילא ור' אבא בר ממל בירושלמי צ"ל דס"ל דגם במוכר שדה לזמן אין לו רשות לשנות בו ואין לו אלא אכילת פירות לבד, והיינו שצריך להחזיר לו את שלו ואין השדה קנוי לו בשום דבר רק לאכילת פירות לבד עוד נלע"ד ראי' לזה ממ"ש שם בפ' השולח (ד' מ"ח ע"א) דמביא פלוגתא דר"י ור"ל במוכר שדהו לפירות קאמר שם ואזדו לטעמייהו דאתמר המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג כו', וקאמר שם וצריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית אבל בהך דאדעתא דגופא נחית אימא מודי לי' לר"י כו', ואם נאמר דאסור לו לשנות שום דבר בשדה ואין לו רק פירות לבד, א"כ מאי קאמר דנחית אדעתא דגופא והא הוא יודע שסופו לחזור ביובל ולא נחית לה אדעתא דגופא כלל, אלא ע"כ דס"ל דבזה יפה כוחו יותר מקונה שדה לפירות דיכול להשתמש בגוף השדה לכל חפצו. עוד נלע"ד ראי' נכונה לזה דש"ס שלנו אינו סובר כהירושלמי דלפי הירושלמי דתולה חזרה ביובל במה שאסור לו לחפור ולשנות בשדה, א"כ הא ודאי דבאחין שחלקו ודאי דלא שייך לומר דאסור לכל אחד לעשות בשדה שלקח לחלקו מה שירצה דודאי חלקו אדעתא דהכי