בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) מח

שהקשה עליהם הר"ן. גם מה שהקשה עליהם מהא דאיתא בפ"ק דיומא (דף ח' ע"ב) הנחתומין לא חייבו אותם להפריש כו' ופריך שם בשלמא תרומה גדולה לא דתניא כו' מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המע"ה כו' ואם איתא דספק ממון עניים לחומרא א"כ מעשר עני נמי תקשי לי' יעו"ש ולשיטתו גם ממעשר ראשון הי' יכול להקשות דהא הש"ס שם בחולין מדמה מתנות כהונה למתנות עניים וא"כ גם מתנות לויים נמי הכי הוא דבכלל עני ורש הצדיקו הוא, אבל לענ"ד תמוהים דברי הר"ן דשאני התם בדמאי דבכ"מ אמרו בדמאי הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם דאע"ג דבהא דחורי הנמלים ג"כ איכא רובא וכמ"ש, מ"מ רוב זה עדיף דבכמה דברים הקילו בדמאי וכמ"ש מאכילין את העניים דמאי כו' וכן בכ"מ ואין זה אלא חומרא בעלמא

ג) אבל מה שיש לתמוה בזה על הרמב"ן והרשב"א דהא מוכח בכ"מ דבספק מתנות כהונה אזלינן לקולא ואמרינן המע"ה כמ"ש בפ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) ספק בכורות א' בכור אדם כו' ומסיים שם המע"ה ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה הרי דאזלינן לקולא, וכן בפ' אותו ואת בנו (דף פ' ע"א) ובפ' הזרוע שם (דף קל"ב ע"א) קאמר שם הש"ס בפשיטות גבי כוי דספיקא הוא דהישראל יכול לומר לכהן אייתי ראי' דבהמה הוא ושקול, הרי דיש מכאן ראי' לדברי הר"ן ז"ל, ולכאורה סותר הוא לסוגיא הנ"ל דיליף מקרא דעני ורש הצדיקו דחייב בספיקא, והי' נלע"ד לפרש דבאמת יש לחלק דדוקא במה שיש לעני עסק עם הבעה"ב באותן המתנות ויש לו זכות עכ"פ באותו שדה בזה אמרינן ספיקא לחומרא, כגון בהא דחורי הנמלים שבתוך השדה דעכ"פ הי' לעניים זכות באותו שדה ליקח פאה ורק הספק הוא על אותם שבלים הנמצאים אם הם משל בעה"ב או משל עניים בזה אמרינן ספיקא להחמיר, וכן משמע לשון הפ' עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ר"ל שתוותר משלך ליתן לו יותר מהמגיע לו ע"פ דין, הרי דמשמע דוקא במקום שיש לו עכ"פ עסק עמך וזכות באותו דבר, משא"כ במה שהוא ספק אם הי' חייב ליתן מזה לעולם לעניים ושמא לא הי' בו זכות מעולם בזה לא שייך לומר צדק משלך וכו', ואפשר שזהו כוונת הסוגיא שם במה דקאמר רבא התם קמה בחזקת חיובא קיימא הכא פרה בחזקת פטורא קיימא ר"ל דהתם הי' באותה קמה חזקת חיוב וזכות עכ"פ לעני ליטול ממנו לקט, משא"כ בפרה דעומדת בחזקת פטורא וא"י אם מעולם הי' זכות לכהן באותה פרה, וא"כ בהך בעיא דיש יד לצדקה דכיון דתחילה הפריש חד זוזא לצדקה ואח"כ אמר והדין א"כ כבר יש לו לעני זכות במעותיו, וכיון דבמעמד אחד אמר והדין ע"ז שייך לומר צדק משלך ותן לו ודמיא להא דחורי הנמלים שבתוך הקמה, דאף דיש ספק על אותם שבלים מ"מ מחויב ליתנם לעניים מאחר שיש להם זכות אצלו במקצת באותו שדה, ובזה מיושב כל הקושיות שהקשה שם הר"ן על הרמב"ן והרשב"א

ד) ובענין מה שפסק הרמב"ם בסוף ה' שמיטה ויובל כר"י דאחין שחלקו מחזירין ביובל, הקשו עליו המחברים לפי דעתו שפוסק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ היאך מביא ביכורים וכקושית התוס' סוף פ' השולח, ויש לי בזה מקום עיון גדול ומתוכם נבוא לבאר דברי הרמב"ם והוא מה שקשה לענ"ד בגוף ענין זה מה שפשוט לש"ס דאי מחזירין ביובל ואין לו בקרקע רק הפירות ולאו כקנין הגוף דמי אין מביא ביכורים והיינו משום שא"י לקרות ואת האדמה אשר נתת לי שאין הקרקע שלו, והוא תמוה לכאורה למה יגרע זה ממ"ש בפ' יש נוחלין (דף קל"ו ע"ב) אמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא, הרי דבאתרוג כתיב ולקחתם לכם משלכם ואעפ"י שצריך להחזירו לאחר שיצא בו אעפ"כ מקרי שלכם וא"כ בביכורים שהקרקע תח"י עד היובל למה לא נקרא ארצו לענין ביכורים ומדוע יגרע מאתרוג, וכן לענין קדושי אשה קיי"ל דאם מקדשה בדבר שניהן לו במתנה ע"מ להחזיר ג"כ מקודשת. וראיתי בפסקי הרא"ש פ' לולב הגזול סי' כ"ט שכ' שם שצריך שיתן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר ואח"כ צריך הוא לחזור וליתן לו במתנה ואם אמר לו יהא לך במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה א"י בו י"ח. ודברים אלו צריכין ביאור להבין הפרש בין נותן מתנה לזמן למתנה ע"מ להחזיר דבשניהם אינו מתנה רק לזמן, ולכן נ"ל לבאר דברים אלו ע"פ מ"ש שם בשם הר' ישעי' ז"ל, דבנותן לו מתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין וזהו ההפרש בין זה לשאול דבשאול חייב באונסין לכן לא מקרי שלו משא"כ במתנה ע"מ להחזיר, וא"כ הוי א"ש דלכך אם נתן לו במתנה עד שיצא בו לבד משום דחייב באונסין וא"כ אין זה שלו לגמרי משא"כ אם נותן לו מתנה גמורה ע"מ להחזיר הכוונה אם יהי' בעין אבל אם נאנס פטור דלהכי יהבי' במתנה כמ"ש שם, אבל הרא"ש דחה דבריו שם וכ' דחייב באונסין וגם במתה מחמת מלאכה חייב כיון שלא קיים תנאו ולא החזירו, ולדעת הרא"ש צ"ל דע"מ שתחזירהו לי עדיף מנותן מתנה לזמן עד שיצא בו כהא דאיתא בפ' מי שאחזו (דף ע"ה ע"א) ת"ר הרי זה גיטך ונייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי הנייר ה"ז מגורשת, ופריך שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא ובמסקנא תי' רב אשי הא מני רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, והיינו משום דבעת שנותן לה