בית יצחק - ברירה (סימנים א-טז) מה

איסור טבל לתרומת מעשר, אך לענ"ד בלאו"ה ל"ק מידי דנראה דר"ג שנזכר בפ' האשה אינו מה שנזכר בפ"ק דב"מ ובקדושין דאותו שנזכר בפסחים הי' ר"ג הזקן שהי' בזמן הבית בזמן שהי' מלך בישראל והקריבו ק"פ כנזכר שם, ואותו שנזכר בב"מ ובקדושין הי' נכדו שהי' בזמן של ר' יהושע וראב"ע שהיו אחר החורבן שבזמן הבית ראב"ע קטן הי' כנזכר בתוס' בכ"מ, וגם ר"ג שהי' בזמנם ודאי לא הי' בזמן שהקריבו קרבן פסח בזמן שהי' מלך בישראל וזה ברור

הגה"ה עיין ברמב"ם (פ"ט מה' מעשר ונטע רבעי הלכה ז') שכתב, והצנועין היו מניחים את המעות כו' כל הנלקט כו' שהרי א"א לפדותו במחובר כו', והקשו עלי' המחברים למה הוצרך לטעם זה הא בלאו"ה א"א לפי מה שפוסק בדאורייתא אין ברירה, וכמו דאיתא בפ' מרובה (ד' ס"ט ע"ב) דמאן דלית לי' ברירה א"א לומר כל המתלקט כו' עיין בס' פתח הבית מ"ש בזה, ולענ"ד לא קשה מידי דכוונת הרמב"ם בזה הוא מה דקשה על הצנועין למה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת שבזה לא הוי חשש ברירה, ובלאו"ה צריך לפרש הך טעמא דהא הא דצנועין רשב"ג קאמר לה שם ורשב"ג ס"ל דיש ברירה כמו שמוכח מהא דישראל ועכו"ם שהי' להם שדה בשותפות דמביא בפ' השולח כמש"ל, וא"כ לפי מאי דמסיק הש"ס דכל הנלקט קאמר ולא כל המתלקט למה לא אמר אליבי' דרשב"ג כל המתלקט, אלא ע"כ משום דאין פדיון במחובר כדאיתא בתוספתא שהביא הכ"מ שם וגם התוס' הביאו הך תוספתא וע"ש מה שתירצו ליישב הך דתוספתא לפי מאי דקאמר בש"ס שם כל המתלקט

סימן ג דין חמץ של שני שותפים וא' מכר לפני הפסח לנכרי כדין והשני לא מכר

הגאון בעל שאגת ארי' בספרו סי' פ"ט פלפל שם בדין שני שותפין בחמץ וא' מהם מכר לפני הפסח לעכו"ם כדינו והשני שכח ולא מכר ועבר עלי' הפסח, והעלה שם דודאי כשחלקו אח"כ מה שעלה לאותו שמכר לפני הפסח ודאי דמותר דבדרבנן קיי"ל יש ברירה ואמרינן הוברר למפרע שזהו חלקו מה שנמכר לנכרי, וחלקו של השני צדד שם ג"כ להקל לפי הכלל שמחלקין בברירה בין דאורייתא לדרבנן מטעם ספיקא וא"כ יש כאן ספק דרבנן להיפוך אולי אין ברירה ומה שבידו הוא חלקו של השני שמכר לפני הפסח יעו"ש. ולענ"ד אין זה ברור לדינא, לפי מה שנתבאר בסימן הקודם מדברי הרמב"ם בדין ישראל ועכו"ם שותפים בשדה דחלקו של ישראל אמרינן טבל וחולין מעורבים כו', אעפ"י שמירוח עכו"ם פוטר מן התורה לא אמרינן בזה ברירה כיון שכבר חל עליו חיוב מן התורה קודם מירוח שעומד להתחייב, א"כ כ"ש כאן שבפסח עצמו חלקו של ישראל שלא מכרו כבר נאסר חלקו לכל ישראל בהנאה מן התורה, א"כ גם לאחר הפסח שהוא מדרבנן בכה"ג לא אמרינן ספיקא לקולא שהרי מן התורה חל עליו לבערו בפסח בכ"מ שהוא מספק, אם לא דמיירי באם ביטל שניהם החמץ קודם זמן איסורו כדין דבכה"ג לא חל עליו מעולם שם ספק איסור תורה לעבור עליו בב"י ובכה"ג קיי"ל דספיקא לקולא כדמוכח מהנך בעיות דצבורין של חמץ כו' ועל ובדק כו' דבפ"ק דפסחים (ד' ט' ע"ב וד' י' ע"א) ע"ש, ובכה"ג דביטלו החמץ נלע"ד דהדין עם הגאון הנ"ל. וראיתי בס' מקור חיים שחיבר הגאון מליסא על ה"פ, ובס' שר האלף שהשיגו עליו, דמוכח דמ"ד אין ברירה בדאורייתא לאו מטעם ספיקא הוא, והביאו מהא דמ"ד אין ברירה אפי' בדרבנן מחמרינן כו', ואין בהשגה זו כלום דבאמת מ"ד א"ב כלל ס"ל דלאו בגדר ספק הוא, משא"כ לדידן דס"ל לחלק בין דרבנן לדאורייתא הוא מטעם ספק כמו שנראה מדברי הרמב"ם והר"ן והראשונים כמ"ש למעלה, ובזה נדחה כל הראיות שהביא בעהמ"ח שר האלף שם, גם מה שהביא מהא דאחין שחלקו כו' כבר נת' למעלה על נכון, ומה שהקשה הגאון בעל מק"ח עוד בהא דב' שותפים בחמץ שכ' בעל הש"א דהא הוי תערובות חד בחד דגם בדרבנן קיי"ל ספיקא לחומרא דהוי אתחזיק איסורא ג"כ ל"ק מידי, דלא שייך תערובות חד בחד רק בשל אדם אחד שנתערבו אצלו אבל בב' בני אדם אדרבא קיי"ל דכל אחד תולה בחבירו בספק דרבנן כמו בהא דב' שבילין וכדאי' בפ"ק דפסחים שם בב' צבורין וב' בתים בדוקים דלא מיקרי תערובות כי אם באדם א', ובנד"ד אף שהחמץ הי' הכל מיוחד ביחד מ"מ כל שחלקו אחר הפסח ובדרבנן אמרינן ברירה שהוברר מתחילה שזהו חלקו תולה כל א' בחבירו ואומר שמה שלקח לחלקו הוא הנמכר לנכרי קודם פסח, והוא דומה ממש להא דב' לוגין שאני עתיד להפריש שאעפ"י שהיו מעורב התרומה עם החולין בתחילה ביחד ובלח יש בילה אעפ"כ למאן דאית לי' ברירה אמרינן דמה ששתה היו חולין ברורין, וכמו כן לדידן באיסור דרבנן דס"ל דיש ברירה וכן בחביות של שותפות דסוף פ' משילין דלפי מאי דמסיק בדרבנן יש ברירה קיי"ל דחביות מותרות וסמכינן אברירה וזה פשוט, גם מה שהקשה עליו דכיון שבא לשאול איזה מותר לו הוי כבא לשאול עליו ועל חבירו דגם בב' שבילין לא סמכינן לקולא, אין זה כלום דבאמת גם כוונת הגאון ש"א הוא באם באו לשאול אחר שחלקום וכל א' בא לשאול על חלקו וזה פשוט

סימן ד דין ס"ס בדאוריתא אם יש בו ברירה

לפי הכלל שביארנו למעלה דמה דלא אמרינן