בית יצחק אורח חיים צח

(ג) ובדבר מה שטוען הסופר שיש לו זכי' בהמעות ורוצה שיכתוב הוא כמו שצוה בעל העזבון ולכת"ה לא ניחא בכתיבת סופר זה אם אמנם שאין רשאין לשנות ממה שצוה המת ומחויבים דוקא לכתוב ס"ת מ"מ יבחרו בסופר היותר טוב כי מה שצוה הנאסף שיכתוב הוא הי' לפי שאמרו לו שהוא הסופר היותר טוב ובזה ודאי איכא אומדנא שאילו ידע שהרב לא ירצה לקרות בס"ת זו ובני עירו ג"כ לא יקראו בזה ודאי לא הי' מצוה שיכתוב הוא כי דעתו הי' לזכות במצוה לא שיכתבו ס"ת ולא יקראו בו ע"כ לא יוכל לכוף האפוטרופסים שיכתוב הוא אך עכ"ז יפשרו עם הסופר שיש לו קצת זכי' ויטיבו לו כפי חוות דעתם אמנם כ"ז אם הדבר אמת שהסופר אינו בקי ואנשי העיר והרב דמתא אין רצונם לקרות באותו ספר אמנם אם יש דרך שיכתוב הסופר הזה שצוה ואנשי העיר והרב יקראו בו דל"ש אומדנא שכתבתי והסופר לא ירצה להתרפס באיזו הטבה אין לשנות מהצואה מטעם שהסופר יש לו זכות במעות זה דהוא ריוח גדול לפניו ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וכבר זכה השליש בשביל הסופר ואין להפסידו ולגרוע כחו ואפילו בנדר לתת לפלוני עני דעת הגהות מ מיימוני הובא בקצה"ח סי' רי"ב דאינו יכול לשנות ליתן לאחר עיי"ש כש"כ במצוה מחמת מיתה והשליש המעות ע"כ הדבר ברור אם אפשר לקיים דבריו החיוב לקיים אך אם איכא אומדנא הנ"ל באמת הרי זה דומה להך דרשב"א בב"ב קס"ו באמר עכשיו שאין לו בן נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן בטל מתנה ה"נ באמר שהוא סופר טוב ובאמת הרב והקהל אין דעתם נוחה מזה רשאין ליקח סופר אחר ולפייס לזה

(ד) והנה ראיתי לרב גדול אחד שהשיב בזה שרשאין לשנות מצוואה וטעמו ונימוקו דכיון שכבר נתן המעות להרב שיעשה בהמעות כרצונו כבר זכה בהמעות בשביל בני העיר לעשות כרצונו ול"מ אח"כ הצוואה ואף דכל שעמד חוזר חוזר בחליו ג"כ מ"מ היכא שכבר נתן המעות אינו יכול לחזור וכשמת זכה למפרע אף שחזר כמבואר שיטת הרמ"ה בחו"מ סי' קכ"ה דאין הנותן יכול לחזור וכתב הסמ"ע דכשמסרו ליד השליח ודאי דעתו הי' שיזכה מיד במשיכת השליח ועיי"ש בש"ך ובטו"ז ומ"ה לדעתו לא מהני הצוואה כלל. והנה אחר המחילה דבריו אינם קיימין חדא דלפי המבואר במרדכי במי שמינה אפוטרופיס ונתן לו רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצה ועשייתו יהי' כעשייתו אין בדבריו כלום דמיד שמת נפלו נכסיו קמי' יורשים ונתבטלה מתנתו והובא דבריו בסי' ר"נ ושם ב' דיעות בזה א"כ עכ"פ מוכח דל"ש לומר שזכה בשביל אותן אנשים ולשיטה זו ודאי דמהני הצוואה השני' שהרי לא הועיל בדבריו הראשונים כלום ואמנם אף לשיטה השני' שם דדבריו קיימין זה דוקא אם לא צוה בפירוש אח"כ להיפך ואף דבכאן אמר להרב שנותן לו כל נכסיו במתנה ואינו דומה לשם שעשה רק אפוטרופיס מ"מ הדבר ברור דלא כיון באמת לשם מתנה רק כונתו הי' שיחלק נכסיו למי שירצה וכמו שאמר בפירוש ורק שהי' ירא הרב מהאמט ואמר שיתן לו במתנה אבל באמת לא עשאו אלא אפוטרופיס ולדעה ראשונה ל"מ מידי וכיון שיש ב' דעות הדבר ספק והיכא שחזר אח"כ ודאי דיכול לחזור וליתן למי שירצה ועוד בר מן דין בנ"ד שהרב חזר ונתן המעות להחולה והחולה נתן לאחר שוב חזר החולה וזכה בו ונהי שהרב הי' יכול לעכב המעות לשיטת הרמ"ה מ"מ הרי חזר ונתנו להחולה והחולה נתנו לאחר והושלש מתחילה עפ"י הצוואה השני' ובודאי הצוואה קיימת ועוד י"ל בזה לפי המבואר בסמ"ע סי' ר"נ ס"ק ט"ו דאפילו בא ליד המקבל מצי לחזור קודם שמת ודוקא כשבא לידו בתורת זכי' גמורה שיזכה בה מיד עיי"ש שכתב דבהכי מיירי בסי' קכ"ה עיי"ש א"כ בנ"ד מה שנתן ליד הרב לא הי' בתורת זכיי' שיזכה בה מיד בשביל האחרים דהרי לא ידע עדיין למי יתן ואף שאמר שנותן לו מתנה כבר כתבתי דלא אמר זאת רק שלא יירא מהאמט אבל לא הי' כונתו רק שיחלק אחר מותו למי שירצה ויבין בדעתו ולא הי' כוונתו שיזכה בה מיד בכה"ג אף הרמ"ה מודה ועוד דעיקר סברת הרמ"ה הוא דאף דאיכא במתנת ש"מ אומדנא שלא נתן רק שיזכה בשעת מיתה ומ"ה יכול לחזור מ"מ כיון שעשה מעשה ונתן המעות תיכף מת"י לרשות חבירו איכא אומדנא שרצה שיזכה תיכף ול"מ לחזור וכן כתב בנתיבות ס"ק כ' עיי"ש משא"כ בנ"ד שהי' החולה מונח בבית איש זר והי' ירא מהמעות ושלח שיבא הרב ונתן לו המעות ליכא אומדנא זאת שהרי הי' נלחץ לתת המעות שלא יעלימו ממנו אבל באמת דעתו הי' שלא יזכה רק לאחר מיתה וכבר חזר קודם מיתה ומכל הני טעמא נ"ל שאין מקום לבטל הצוואה מפאת טעם הנ"ל והנה מה שהבאתי לעיל דברי המרדכי דהיכא דאמר לאפוטרופיס שיחלק נכסיו למי שירצה ל"מ מידי דכיון שמת נפלו קמי יתמי' ומה"ט כתבתי דבנ"ד הצוואה שניי' קיימת היטב אדעה שי"ל שגם המרדכי לא מיירי רק בצוואה ולא מסר נכסים וכן משמע בסמ"ע ס"ק ד' אבל עכ"פ משמע ממרדכי דל"ש שזכה בשביל אותן אנשים שירצה לתת להם דאל"כ נימא דדברי שכ"מ ככתובין דמי ולמי שירצה אח"כ יזכה בשעת מיתה עכ"פ למפרע אח"כ כשרצה וע"כ צ"ל כיון שלא הוברר כלל ל"א דזכה בשעת מיתה וכבר קדמו יורשין ה"ה אף בנתן לידו וחזר ל"ש לומר שזכה תיכף בשעת נתינה כיון שלא הוברר למי רוצה ליתן

ושוב ראיתי שגם הרב הנ"ל התעורר דאיך נימא שזכה בשעת נתינה והרי הוא לא הוברר ול"א ברירה ולזה כתב דכיון שיש להרב טובת הנאה לתת למי שירצה כבר זכה בטובת הנאה שלו למ"ד טובת הנאה ממון עיי"ש וגם זה מוכח ממרדכי דלא כדבריו דאם כדבריו אמאי פסק המרדכי דל"מ הצוואה משום שלא חילק בפירוש והרי עכ"פ יש להאפיטרופוס טובת הנאה ולענין זה נימא דברי שכ"מ ככתובין דמי ולכן הצוואה קיימת ואי דנימא דאין הצואה קיימת רק לפי ערך טובת הנאה ודבר זה תליא בב' שיטת לענין גונב טבלו של חבירו בנדרים פ"ה אם משלם כפל כפי כל התבואה או כפי ערך טובת הנאה אף בנ"ד נימא דרק כפי טובת הנאה לא מצי לחזור ונגד המותר מהני צוואה השניי'

(ה) ודרך אגב ראיתי במרדכי פרק מי שמת הנ"ל דבר תמוה שהביא ראי' דמה שאמר לאפוטרופיס עשיתי נעשייתך מהני מהא דאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים תורם לאכול ואעפ"י שבשעת מיתת האב לא היתה חולין מותרת כשיפריש תרומה לאחר זמן מרובה כשימות דתליא בדעת המת שהשליטו על נכסיו לאחר מותו ולא אמרינין כבר קפצה נחלה וק"ו לשאר ממון ליתן לבנות כמי שירצה כיון שאמר לו פיך כפי עיי"ש הנראה דבמרדכי ס"ל דאפוטרופיס תורם לאכול דוקא במינהו אבי יתומים דשייך לומר שאביו השליטו ומזה הביא ראי' דלא קפצה נחלה ובאמת אף ביתומים שסמכו אצל בעה"ב תורם לאכול כמבואר במשנה גיטין נ"ב ובגמ' הקשה גם ארישא ותירץ לאכול שאני הרי דאפילו לא מינהו האב תורם וצע"ג

ונראה לפרש דבריו דהמרדכי יסבור לחלק דבמינהו אבי יתומים מדאורייתא מצי לתרום אף להניח כשיטת הרשב"א הובא בנקודות הכסף סי' שיח ובמינהו הב"ד מדאורייתא לא מצי תרים ורק לאכול תורם משום הפקר ב"ד הפקר ושפיר מייתי ראי' מדתורם לאחר מיתה משום דאמדינן דעת האב שהוא נתן לו רשות אף דעתה כבר הוא של יתומים וקטן אינו תורם והוא ל"מ תרים שאינו שלו וע"כ משום שאביו עשהו שליח מחיים וה"ה דמהני צוואה שאמר פיך כפי והא דמהני מינהו ב"ד אף דל"ש טעם זה הוא משום הפקר ב"ד הפקר ובזה מיושבין דבריו שלא יהי' מעורבבין למעיין היטב ואולי חסר איזה תיבות כן נ"ל לישב דבריו שלא יסתרו דברי הגמרא

והנה מדברי המרדכי הנ"ל משמע דבר חדש דבעשה שליח ומה כגון בעשה צוואה ואמר פיך כפי מהני השליחות ולא נתבטל אף במיתתו לשיטה השני' שבמרדכי עיי"ש. ודוקא שטר ל"מ לאחר מיתה דבשטר לא תיקנו רבנן למימר מצוה לקיים דברי המת דל"ש שלא תטרוף דעתו שהוא סומך על השטר אבל בע"פ לא נתבטל השליחות ויש בו משום מצוה לקיים דברי המת ולפי"ז בעשה סופר שליח בע"פ שיכתוב ס"ת יקיים המת מצוה הנעשית בשליחתו כמו שצדדנו בראשית דברינו והנה דברי המרדכי בזה דדוקא בע"פ שייך לומר מצוה לקיים דברי המת אבל לא היכא שכתוב שטר צ"ע בהך דתנו שטר שחרור לעבדי ומת רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת כמו שהובא ירושלמי בתוס' ב"ב קנ"א ע"ב ד"ה תנו ואיך שייך מצוה לקיים דברי המת כיון שכתב שטר ושמא אם אמר בע"פ תנו שייך לומר מצוה לקיים אף בשטר ודוקא בלא אמר תנו רק עשה צוואה בשטר כמ"ש המרדכי ואין להאריך בפרט זה לפי שדברי המרדכי חידוש גדול

(ו) ודע דבגמרא מיבעי לי' בהקדיש ש"מ אם עמד חוזר וכן בחילוק לעניים ומבואר בסי' רנ"ב ב' דיעות דאי עמד חוזר ומשמע מני' דדוקא לענין אי עמד חוזר איבעי לן אבל לחזור בחליו ודאי אינו יכול דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל דעת הרמ"א ס' ג' והסמ"ע דיכול לחזור ובעניים ג"כ יכול לחזור לשיטה זו ול"ש לומר כבר זכו עניים דכמו שאם עמד חוזר דאומדן דעת שנתן אדעתא דהכי כן אומדן דעת שנתן אדעתא שיכול לחזור והוה כהותנה בפירוש ודעת הד"מ דלחזור בפירוש ודאי יכול וכבר האריכו בענין זה כל הפוסקים אחת אזכירה בזה מה שנלע"ד לישב דברי הרמב"ם שפסק בש"מ שהקדיש נכסיו אם עמד חוזר והרי היא איבעי' דלא איפשטא בגמ' ונ"ל לישב בדרך זה דמבואר בסי' רמ"ו בכל הני דמתנה חוזרת אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב בסמ"ע דאף בש"מ אם עמד חוזר ואין מחזיר פירות הרי דכל נותן מתנת שכ"מ בדעתו שהפירות היו של המקבל תיכף היכא שבא לידו ונראה לי דמה"ט בשכ"מ אם עמד חוזר והפירות אין חוזרים דלכאורה קשי' מ"ט במתנת ש"מ אם עמד חוזר מטעם אומדנא והרי לא הותנה בפירוש ובפרט למ"ד דבעי ת"כ ואמאי עדיף אומדנא מתנאי שלא כפל וכבר הרגישו התוס' קדושין מ"ט מזה וכתבתי דלפמ"ש הל"מ בפ"ג מה' זכי' דהאי דבעי ת"כ זה דוקא אם התנאי מבטל המעשה לגמרי משא"כ היכא שאמר אם יהי' כך יהי' המתנה לחלוטין ואם לא יהיו כך יהי' המתנה עשרים שנה כיון דהתנאי אינו מבטל לגמרי המעשה ל"ב ת"כ וה"ה לפ"ז בש"מ דאם לא יעמוד יהי' המתנה לחלוטין ואם יעמוד יהי' המתנה חוזרת