בית יצחק אורח חיים צז

הלוקח וכיון שהלוקח זכה אין להוציא מידו עיי"ש. וה"ה הכא המוכר עשה איסור במה שמכר והלוקח לא עשה איסור ואין כופין להוציא מידו ושוב מצאתי מובא בשם תשו' פמ"א לענין כ"מ דארל"ת ולפי ענ"ד הדבר מבואר בר"ן ובזה מיושב במה שמקשים במשחרר עבדו והדברים עתיקים

סימן כה

ב"ה פרעמישלא יום ה' י"ט סיון שלום טובה וברכה לפ"ק

שלום וברכה וכו' לכבוד ידידי כנפשי ה"ה הרב החריף הותיק וחסיד המפורסים מ' אברהם נ"י האבד"ק קריפטש

ע"ד השאלה בעני מחזיר על הפתחים שנחלה ר"ל והי' לו סך מסוים ואמר מתחלה לכת"ה שנותן לו כל המעות שיעשה כרצונו ונתן לו המעות ולאחר שקיבל המעות ירא כ"ת אולי יקחו מהאמט המעות מידו ושאל אותו אם הוא נותן לו במתנה המעות שיעשה כפי רצונו והשיב הן ושוב אח"כ יעצו קרוביו של בעל העזבון שיחלק בעצמו נכסיו ועשה צוואה בעצמו ובתוך הדברים צוה שיכתבו בו ס"ת עבור סך מסוים ויחד לו סופר ושלח לכת"ה שיחזור המעות וכן עשה והוא השליש ביד אחר ועתה רוצים בני עירו לשנות שימכרו ס"ת מביהמ"ד לקיים צוואת הנפטר ובהמעות יתקינו מקוה הנחוץ מאד בעיר וכמה מכשולות באין מפאת כן ובאו מב' טעמים אחד שהנפטר לא הי' מכיר את הסופר רק שקרובים הללוהו וע"כ צוה לו לכתוב ובאמת הוא אינו בקי ואף גם אם יכתוב לא יקראו בני עירו בספר זה וטעם הב' כי יש להם ס"ת הרבה ואם ימכרו לו ס"ת אזי יעשו צרכי רבים מה שנחוץ מאוד ושאל אי יאי למיעבד הכי

(א) תשובה בתחלה אנו צריכין לעיין אם קיים הנפטר מצות כתיבת ס"ת ע"י מה שעשה שליח שיכתוב לו ס"ת במעותיו ולפ"ז ודאי אין רשאין לשנות או דנימא כיון דכתיב במתים חפשי איך קיים מצוה לאחר מיתתו ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דלדעת הטור באה"ע סי' קכ"א אם עשה שליח בעודו בריא ואח"כ אחזו חולי שטות ונתן השליח הגט ל"מ מן התורה ודעת הרמב"ם דהוי גט מן התורה דאזלינין בתר שעת מינוי השליחות והקשה בקצה"ח סי' קפ"ח להרמב"ם אמאי בהולך גט זה לא יתנו לאחר מיתה וכתבו תוס' דקמ"ל אעפ"י שמינה השליח בחי' לא חשוב להיות כמותו לאחר מיתה ולרמב"ם דאזלינין בתר מינוי השליחות אף שאח"כ נשתטה תיקשה אמאי לא יתנו לאחר מיתה. ותי' דמת שאני דשוב לא אגידה בי' וכבר יצאה מרשותו משא"כ בנשחטה דאכתי אגידה בי' עיי"ש שהאריך והקשה משטר מתנה למ"ד עדיו בחתומים זכין לו אף אם נתן לאחר אם מטי לידו לבסוף אמאי לא יתנו אחר מיתה ול"מ מה שיצא מרשותו בשעת מיתה עיי"ש שהאריך ולפי דברי הקצה"ח לשיטה זו השליחות קיים בנ"ד גם אחר מיתתו במה שנתן מעות לכתוב ס"ת ויכול להיות שאחר מיתתו קיים מצות כתיבת ס"ת ולפ"ז אין לשנות מרצונו לבטלו ממצות כתיבת ס"ת. ולעשות שאר דברים במעותיו במה שלא צוה אברא דגוף דברי הקצה"ח צ"ע. הנה מה שכתב בטעמא דלא יתנו לאחר מיתה משום דשוב לא אגידה בי' וכבר הותרה במיתת הבעל הדבר ברור דאף במקום שזקוקה לחליצה דלא הותרה לאחר מ"מ לא יתנו לאחר מיתה אמנם גוף קושיתו לק"מ דהחילוק בין נשתטה דלא נפסק השליחות ובין מת פשוט לחלק דבנשחטה עדיין הוה בר גירושין ורק פומי' כאיב לי' דאין לו דעת לגרש א"כ בעשה שליח מקודם לרמב"ם הוה גט מדאורייתא דעתה שוב לא בעינין דעתו וכמו בישן בשעת גמר השליחות משא"כ במת דלאו בר גירושין הוא כלל. וכיוצא בזה כתבו התוס' ביבמות מ"ד אהא דכל שאינו עולה לחליצה וה"ה להיפך והקשו מחרש וחרשת דעולה ליבום אף שאינו עולה לחליצה ותירצו דהתם הוה עולה לחליצה רק דפומי' כאיב לי' ובודאי גם שוטה מיבם או בנשתטית היא ואהא קשה כקושית התוס' וע"כ צ"ל דגם בשוטה הוה בר חליצה רק דפומי' כאיב לי' וה"ה מה"ט לא נתבטל השליחות משא"כ במת דלאו בר גירושין הוא. וה"ה במתנה כה"ג במת נתבטל וז"ב. ולפ"ז ה"ה בציוה לכתוב ס"ת כיון שמת נתבטל השליחות ול"ש לומר שקיים מצות כתיבת ס"ת לאחר מיתתו ומ"מ נלע"ד נהי דשליחות גמור אין כאן כיון שמת ובטל השליחות מ"מ זכות גדול יש למת במה שעושין ס"ת במעותיו ובגרמתו נכתב הס"ת. ומצאתי בס' חסידים סי' תשמ"ז שבגוף הדבר נחלקו שני חסידים עיי"ש בשני ספרים אחד שנכתב לאיש ששכר לכתוב ומת וספר אחד ששכר א' שיכתבו לו ועדיין חי ואמר חסיד א' מוטב לקרות באותו ס"ת שהניח המת שצדקתו עומדת לעד. ואחד אמר מוטב לקרות בספר שבעל הספר חי. וטעמו דהחי עדיין חייב במצות משא"כ המת אינו בר מצות כמו שפירש המפרש שם וספר חסידים כתב דהראשון עיקר. ומזה נראה בעליל דיש זכות למת ולפ"ז ה"ה במצות כתיבת ס"ת שהתחיל ועיין עוד בספר חסידים סי' ק"ע שכתב דכל שצוה המת ועשו כאלו עשה בעצמו וראי' מעצמות יוסף דכתיב ויקח משה ומדוד שהבה"מ נקרא על שמו והנה הראי' ממשה צ"ע דאף שיהושע קבר עצמות יוסף מ"מ כיון שלקח משה בעצמו שפיר כתב ויקח משה אך הראי' מדוד נכון והיינו מטעמא דכתיבנא כיון דעשה שלמה בשליחותי' ובמה שהכין דוד והגם דבמקום אחר אמרינן אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה מ"מ אם עשה במעות הראשון מעותיו קונין לו המצוה ועיין בע"ז כ"ז גבי מילה דמשני גבי צפורה אתא איהי ואתחלה אתי משה וגמר ומשם מוכח חידוש גדול דאף דאשה פסולה למול מ"מ אם היא אתחלה ואיש גמר המילה כשר ומזה מוכח דגמר היא העיקר והארכתי במק"א מ"מ הדבר ברור דזכות יש למת אם יכתבו ס"ת במעותיו כנ"ל

ואמת היא דלדעת הרא"ש עיקר מצות כתיבת ס"ת כדי ללמוד ממנה ובזה"ז מצוה יותר בשאר ספרים שלומדים מזה א"כ לסברא זאת טוב יותר לקנות שאר ספרים אבל מאן ספון להכריע בזה והטו"ז דחה דברי הפרישה וכתב דגם בזמנינו יש מ"ע זו. ועיין בשאג"א שדחה דברי הדרישה וכתב להוכיח מהא דאעפ"י שהניח לו אביו ס"ת מצוה לכתוב משלו דאין הטעם כדי שילמוד מתוכה דא"כ מאי נפקא מיני' אם הניח לו אביו או כותב משלו עיי"ש ובאמת אם נימא דבעי שיטריח במצוה דאז חביבה בעיניו וילמוד אין ראי' מזה נגד הדרישה די"ל טעמו דקרא כדי שילמוד ומ"מ בעי שיטרח בזה בעצמו ומ"מ אעפ"י שיש לישב דברי הפרישה הלכה דגם בזה"ז יש מצוה בכתיבת ס"ת

(ב) אמנם מלבד כ"ז נלע"ד דאנשי העיר אין יכולין לשנות מרצון המת מטעמא דמצוה לקיים דברי המת ואף שבתחילה נתן המעות במתנה ואמר שיתן לכל מי שירצה ולא הושלש מתחילה לכך ול"א מצוה לקיים דברי המת רק בהושלש מתחילה לכך מ"מ כיון שאח"כ עשה צוואה ולקח מיד הרב המעות לידו ומסרו לשליש אחר הרי חזר וזכה במעות והושלש על אופן לקיים כפי צוואתו והוא הושלש מתחילה לכך והן אמת דאף במצוה לקיים דברי המת אזלינן בתר אומדן דעת המת כדאיתא בסי' רנ"ב בחו"מ ובכתובת ד' ע' דאפילו אמר אל תתנו אלא שקל נותנין לבן כל צרכו משום דלזרזינהו הוא דאתא א"כ בנ"ד אולי הי' דעת המת לעשות המצוה היותר גדולה. ואילו הי' יודע שלקנות שאר ספרים או תיקון המקוה יותר נחוץ הי' מסכים לזה אבל מ"מ יש לחלק דשם ודאי לא ניחא לי' למת שבניו יחזרו על הפתחים ובודאי לא אמר רק לזרזינהו ואם יצטרכו יותר יתנו יותר משא"כ בנ"ד שאמר להדיא שיכתבו ס"ת אין לנו לשנות מדבריו דליכא בזה אומדנא ברורה ואף דמבואר בש"ע סי' רנ"ט בישראל שהתנדב נר או מנורה ולא כשתקע שם הבעלים יכולים הציבור לשנותה אף לדבר מצוה הפחותה מיני' וכתב הש"ך דהא דמבואר בס' כ' שם שאסור לשנות רק לעילוי ולא לגריעותא התם בדלא ספקא לתרווייהו ואם יתנו המעות לצורך ב"ה יתבטל ת"ת אבל היכא שאין המצוה האחרת בטל פשוט שהוא מותר לכ"ע א"כ בנ"ד שקריית ס"ת לא יתבטל שבלא"ה יש לצבור ס"ת מותר לשנות אבל מ"מ הרי הש"ך הביא אח"כ דברי הב"ח שכתב דדוקא גבי נר ומנורה דלא הוה רק תשמיש מצוה ומ"ה מותר לשנות ולפ"ז בס"ת דהוה גוף הקדושה אסור לשנות ואמנם מהש"ך משמע שחולק על הב"ח אך גם לשיטת הש"ך יש לחלק דשם התנדב מעות ומסר המעות לציבור אמרינין דמסתמא נתן אדעתא דציבורא ומה שירצו יעשו משא"כ הכא שמסר אח"כ המעות לאחד ואמר בפירוש שיכתבו לו ס"ת הרי לא סמך עצמו אח"כ אדעתא דציבורא ולא הקנה המעות לציבור אך אחר שיכתבו הס"ת יקנו הציבור הס"ת ע"כ לדעת הש"ך החולק על הב"ח אין לציבור לשנות ממה שצוה בעל המעות והעיקר הוא דכיון דיש מצוה בכתיבת ס"ת אומדן דעת הוא דהבעל המעות רצה שיכתבו ס"ת מחדש ול"מ לקנות ס"ת ישנה במעות דהקונה ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק והכותב כאילו קבלה מהר סיני ואנו מצוון לקיים כפי צוואתו ואף ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אין יכולין לשנות מצוואתו דדוקא בדבר שהוא של ציבור הם יכולין למכור ולהוציא מקדושה משא"כ בשל יחיד ועיין ברמ"א סי' רנ"ו מבואר כן ועיין בתשובת ח"ס יו"ד סי' רמ"ד באחד שהניח ספרים ורצו למכור הספרים לצורך מקוה ופסק שם דאין יכולים והגם כי שם נצטרכו הספרים ללמוד ועדיף יותר מנ"ד מ"מ לעומת זה בנ"ד עדיף יותר לפי שיש מצות כתיבת ס"ת ושוב ראיתי בתשובת מהרי"ק שורש ה' שפסק כשנוחי נפש מניחים לכפרת נפשם מנדבת לבם איזה מעות לצדקה וממנים גבאים על אותם מעות וודאי מסתלקי מאותם מעות מכל וכל ונותנים הכח לאותם גבאים שהרי הם אינם יכולים לפקח בהם והרי הם נפטרים לעולמם ומשום כך יש לומר דדעת המתנדבים שיעשו אלו הגבאים מאותם מעות כרצונם ויש להם כח כמו בני העיר בצדקות העיר ואפשר לומר דאפילו יותר מבני העיר ועיי"ש שפסק דמ"ה רשאים הגזברים לשנות ממעות שהניח אחד לעניי ירושלים לתת מזה לתיקון בית הכנסת שבירושלים והובא המהרי"ק בב"י סי' רנ"ו להלכה ולפ"ז ה"ה בנ"ד י"ל דאם הרב יודע שהדבר נחוץ מאוד לקנות שאר ספרים או לתקן המקוה וגם הגזברים אשר המעות בידם מסכימים לזה הרשות בידם לעשות כרצונם מ"מ הסברא הראשונה קיימת דכיון שצוה לכתוב ס"ת ויש מקום לומר שיקיים מצות כתיבת ס"ת כמבואר באות א' אין לשנות מצואתו ואינו דומה להך דתשובה מהרי"ק: