בית יצחק אורח חיים צא

בו טובת הנאה הדבר תליא ברצון הבע"ב ואם ירצה לא יתן לעני זה רק דאם חטף אין מוציאין מידו ובדבר שיש בו ט"ה מוציאין מידו וכשנדר ליתן לעני זה מסתמא יתן לו ועניים מסח' דעתיי' וראיתו נכונה אלא דלפ"ז גם הפירש שפירוש המ"ל בפ"ז מה' מעשר דברי הירושלמי דמקשי וכי יש מכיר לעני ופירש המ"ל הכונה דבשלמא במתנות כהונה דיש לו ט"ה שייך לומר במכירי כהונה כמו שפירש"י דהכהנים מסחו אדעתייהו ומיאשו משא"כ במתנות עניים דעני נוטל בע"כ לא מסחו אדעתיהו דהם יטלו בע"כ משא"כ לתוס' חולין הנ"ל עדיין תליא הדבר ברצון הבעלים וכפי הנראה מלשון הרמב"ם ס"ל דעניים נוטלים בע"כ אבל להתוס' לא כן הוא וגם צריך לבאר דהרמב"ם לא פסק כירושלמי וס"ל גם בעני מהני מכירי עניים ולמה לא פסק כירושלמי

והנה רש"י ביאר טעם מכירי כהונה דשאר כהנים מיאשי מיני' והתוס' בב"ב קכ"ג כתבו הסברא דכיון דהוי מתנה מועטת ואסור לחזור מ"ה הכהנים זוכין בו (ומ"ש שם דבלא אישתחט בחיי' אבוהון כיון דמת מי זכה קצת צ"ע מגיטין ל' במת צריך ליטול רשות מיורשים משמע דבמכירי כהונה גם היורשין זכו ויש לישב) א"כ כש"כ בעניים דאסור לחזור מהם מטעם נדר שייך מכירים א"כ הירושלמי סובר כטעם רש"י דעניים מיאשו. וזה ל"ש במתנות עניים דהם לא מיאשו דהם נוטלים בע"כ משא"כ הרמב"ם ס"ל כתוס' מטעם דאסור לחזור הוי כאלו כבר זכה ואולי עוד שייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כשיטת הרבה פוסקים ומ"ה הוי כאלו כבר זכה העני ואין עניים אחרים יכולים ליטול כלל דכבר קנה את המעשר ומ"ה גם בעניים שייך מכירי כהונה ועניים והחתם סופר לא הביא דברי התוס' אלו במח"כ ומ"ה דחה דברי השואל. והנה נ"ל טעם הגון בדברי הירושלמי דקאמר ויש מכיר לעני. דלפי המבואר בבכורות י"ח ע"ב בחצר בעה"ב ורועה כהן ס"ל לר' טרפון דהבע"ב אקנוי' אקני' לי' מקום בחצירו שיזכה בבכורותיו כשיולדו וכתבו התוס' דאפי' בלא קנין גמר ומשעבד נפשי' א"כ י"ל דה"ה בכל מכירי כהונה ולוי' הבעלים מקנו מקום בחצירו שיקנה התרומות והמעשרות. ובב"מ ד' י"א שהוצרכו לשכור מקום דשם ל"ה מכירי כהונה ולוי'. משא"כ במכירי כהונה ולוי' הוי ממש דומה לחצר בעה"ב ורועה כהן וקונה מטעם חצר. ע"כ הן הן הדברים הנאמרים בירושלמי דבאמת הר"ן כתב בנדרים ד' פ"ה דבתחילת הקציר מעשר עני מתחלק בגורן ואח"כ בימות הגשמים מתחלק בבית ודלא כתוס' חולין קל"א דבתחילה מתחלק בבית ואח"כ בגורן

ולפי המבואר בב"מ ד' י"א ע"א השדה ל"ה כחצר המשתמרת. ולגבי הכהן ודאי ל"ה כחצר המשתמרת וגם ל"ה עומד בצדו ורק דמסקינן בב"מ י"א ע"ב דעת אחרת מקנה אותו שאני. ושם מיירי במתנות כהונה שיש לבעלים טובת הנאה והוי דעת אחרת מקנה אותו ומה שהקנה שם מעשר עני מיירי במעשר עני שבתוך הבית. דבזה יש לו טובת הנאה ושפיר הוי דעת אחרת מקנה ומהני בחצר שאינו משתמרת ומעתה שפיר מהני מכירי כהונה ולוי' דהבעלים מקנו לי' מקום בחצירו ואי דל"ה חצר המשתמרת לגבי הכהן הרי הבעלים יש לו ט"ה והוי דעת אחרת מקנה אותו. כתי' רב פפא בב"מ משא"כ מכירי עניים כיון דבתחילה עניים נוטלים מגורן והבעלים המלוין לעני מסתמא רוצים לזכות תיכף המעשר עני דאם לא יזכו החיוב עליהם לתת תיכף א"כ ע"כ צריך לומר דבגורן יזכו מכירי עניים ושם אין לבעלים ט"ה ול"ה דעת אחרת מקנה ואין העניים קונים בחצר שאינו משתמרת ושפיר קאמר וכי יש מכיר לעני דמכירי עניים לא קני כלל ש אבל הרמב"ם דלס"ל כרב פפא דדעת אחרת מקנה אותו שאני וכדאיתא בסי' ר' בטור וש"ע ורק דס"ל להרמב"ם דאפי' בדעת אחרת מקנה בעי חצר המשתמר או עומד בצידו ולפ"ז א"א יכול לומר דמכירי כהונה מהני מטעם חצר דל"ה חצר המשתמרת. ובב"מ י"א מטלטלין אגב קרקע הקנה להם וכדמוכח מסוגי' דקדושין כמ"ש הש"ך בסי' ר' ובמכירי כהונה ל"ש זאת דהוא לא מקנה רק פעם אחת החצר וע"כ כמ"ש תוס' בב"ב קכ"ג דמהני מטעם מתנה מועטת וכ"ש דשייך זאת בעני ושפיר פסק דמהני גם בעני וז"ב לפענ"ד והישובים נכונים מאוד ועכ"פ מוכח כשיטת הרדב"ז דאינו יכול לחזור מעני לעני. ונכונים הדברים דבמעות א"י אינו יכול לשנות והנלע"ד כתבתי

יצחק שמעלקיש אבדפ"ק והגליל

הג"ה בפנים הבאתי סנסן אחד בסוגיא דגיטין כ"ה וכעת ראיתי בדברי הרמב"ן במלחמות סוכה פ"ג שכתב וז"ל ודייק מדכתב רחמנא גזול דומיא דפסח וכו' וקרבן פסול הוא ואפי' לאחר יאוש ואמאי הא קני' גבוה ביאוש ושינוי רשות ונהי נמי דמקדיש לא קני' נהוי כשוחט שלא לשמן שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אלא לאו משום מה"ב ע"כ הנראה מדבריו דאף דקני' הקדש ביאוש ושינוי רשות מ"מ לא עלה לגזלן לשם חובה. ודבריו צ"ע מגיטין נ"ה דמקשה לעולא דס"ל ד"ת אינה מכפרת דיאוש ל"ק מדתני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ומה קושיא דילמא ס"ל לעולא דקני' הקדש ביאוש ושינוי רשות ומ"מ אינה מכפרת דל"ה קנין לגזלן ולא עלה לשם חובה ומ"מ חייב כרת דהקרבן כשר ולא ס"ל לעולא מה"ב. וכבר הקשה עליו הגאון מהרש"ק זצ"ל בספר החיים

אמנם למ"ש בפנים דברי הרמב"ן מיושבין בטוב טעם דאם נימא יאוש ושינוי רשות ל"ה קנין לגזלן ע"כ ההקדש קונה כקונה מן ההפקר והוי הקדש מעצמו דהגזלן לא הועיל בהקדשו ועל הקדש שלא הוקדש ע"י אדם אינו חייב כרת ומדתני' חייב כרת ע"כ יאוש כדי קני ומהני הקדש הגזלן וע"כ מכפר ואמאי ס"ל לעולא ד"ה אינה מכפרת ודוק

ודרך אגב ראיתי לישב דברי הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה' ז' שכתב הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שנאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ודבריו תמוהים דקודם יאיש למ"ל קרא דשונא גזל בעולה והרי ל"ה הקדש כלל כדמקשה בב"ק אלימא לפני יאוש למ"ל קרא ופירשו התוס' ת"ל דל"ה הקדש ויותר קשה דלמה לא כתב הרמב"ם דאסור משום חשנ"ב והנ"ל ראי' לדברי זקיני הת"ש סי' ה' ס"ק כ"ז דע"י מעשה אדם אוסר דש"ש אפי' בשאר איסורין דלאו ע"ז כגון בקדשים: ועיי"ש שכתב דיש בו חומרא דקדשים ומ"ה סד"א כיון דע"י מעשה קדוש הקרבן כשר מ"ה כתב הרמב"ם דהקרבן פסול משום שונא גזל בעולה

והא דקשה להת"ש מב"ק ס"ו דמקשה אילימא לפני יאוש למ"ל קרא ופירשו התוס' דלא קדיש כלל נ"ל דאדרבה יתישב להת"ש קושיות תוס' בסוכה ל' דשם אמרינין אילימא לפני יאוש מכם א"ר והקשו התוס' מב"ק דאמרינין לפני יאוש ל"צ קרא להנ"ל נאמר דסוגיא דב"ק ס"ל דא"א אוסר דש"ש אף ע"י מעשה ולכן הוי חולין ומקשה למ"ל קרא ובסוכה ס"ל לגמ' דא"א דש"ש ע"י מעשה ולכן הוי הקדש וממעט מכם דנהי דהוי הקדש אבל ל"ה שלו ורמב"ם פסק כן ומ"ה נקט קרא דשונא גזל בעולה לאשמעונין דהקרבן פסל דמקרא דמכם י"ל דאינו יוצא בקרבן אבל הוא כשר קמ"ל דהקרבן פסול גם לא תיקשי להת"ש מהא דמקשה לעולא בגי בגיטין מהא דחייב כרת ולהת"ש חייב כרת דנתקדש ע"י מעשה די"ל זה דוקא בשוחט בפנים אבל בחוץ ל"מ מעשה כיון דאין שוחטין קדשים בחוץ וכן כתב ת"ש להדיא והת"ש לא קאמר רק דמיחזי כשוחט קדשים בחוץ אבל חיוב כרת אין כאן ודוק

והנה לשיטת הר"ח הובא בר"ן דאפי' מ"ד א"א אוסר דש"ש דוקא ע"י מעשה זוטא אבל ע"י מעשה רבה לכ"ע אוסר דש"ש יש לישב קו' התוס' בסוכה בדרך זה דאף אם נאמר דגם להקדיש יכול ע"י מעשה מ"מ למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף תיכף כששחט סימן אחד נאסר משום חשנ"ב וכשגומר השחיטה ועושה מעשה רבה מ"מ כבר נאסר הקרבן משום חשנ"ב וכיון דאביי ס"ל בזבחים ל' ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף שפיר קאמר בב"ק ס"ו אילימא לפני יאוש למ"ל קרא דל"ה קדוש כלל דבשחיטת סימן ראשון הו"ל חשנ"ב ולהקדש בעי מעשה רבה דהיא ב' סימנים ובסוכה קאמר ר"י בשם רשב"י בשלמא לפני יאוש מכם א"ר ור"ש ס"ל חשנ"ב ל"ד בקדושין נ"ז ולדידי' לא נאסר בתחילת שחיטה משום חשנ"ב מדאורייתא וחל הקדש במעשה רבה ול"ה מצי אמר דל"ק כלל ורק דל"ה מכם ולפ"ז קצת צ"ע ארבא דמקש' ג"כ בב"ק ס"ז אלימא לפני יאוש למ"ל קרא ורבא ס"ל אינו לשחיטה אלא לבסוף ול"ש התי' שכתבתי לאביי ודוק: וצ"ל כמ"ש הת"ש דנותנין עליו חומרי חולין וחומרי קדשים מ"ה מקשה רבא פשיטא דהרי יש עליו חומרי חולין ועדיין צ"ע דעכ"פ פשיטא ל"ה דילמא איצטריך קרא להכי ועיין פ"מ שחילק על הת"ש

סימן כב

ב"ה ברעזאן יום ב' י"ג אלול ברכות לפ"ק

שלום וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי מו"ה פינחס שפירא נ"י מפאלטישאן

ע"ד השאלה בבהמ"ד שנשרף ורוצים אנשי בהמ"ד להרחיב הבהמ"ד ולהוסיף ששה מקומות לצד המזרח ע"י הרחקת כותל דרומית מזרחית וע"י זה ישתנה מקום ארון הקודש ממקומו וטוענים הבעלים ממקומות שאצל הארון הקודש שיתנו להם גם עתה מקומות סמוכין לארון הקודש והקהל טוענים שאחרי שהם ישארו על עמדם ומקומם מה להם בזה

(א) הנה מה שמשנים המקום מארון הקודש יבואר לקמן ונדון השתא רק על טענה הנ"ל הנה ל"מ אם אותן המקומות שסמוך לארון הקודש אין להם בעלים רק שאנשי העיר רוצים למכור אותם ודאי הדין עם בעלי מקומות שאצל הארון הקודש שאחרי שכבר זכו למקום סמוך אצל ארון הקודש למה נגרע זכותם למקומותם כמבואר סי' קע"א ס"א לענין ספסל ואף דבתשו' חתם סופר סי' כ"ט פסק דאותן המקומות ממש שלהם ואם הרחיבו בית הכנסת ומ' שהי' להם ספסל לקרן זוית יהי' השתא סמוך לארון הקודש וטענו הקהל שיהי' להם עתה קרן זוית ואנשי המקומות טענו שישארו על עמדם ופסק דהם ישארו על עמדם וישלמו העלוי זה למעליותא אם אנשי המקומות רוצים בכך אבל לגרוע בעלי מקומות