בית יצחק אורח חיים צ

והוא ישוב נכון בקושית התוס' ומ"מ היכא דלא הוכר מעולם שייך ברירה. אף בלח בלח כדמוכח בהך דשני לוגין ועיין תוס' סוטה שם: ועכ"פ במעות ארץ ישראל אם נימא שיש לכל אחד חלק אח"כ הוי נחלוקת השותפות דאין קפידה אבל הבעל הצדקה שנותן המעות אם נימא דתיכף זכי' כל עניי א"י כל אחד בפחות מש"פ הוא לא קיים מצות נתינה. אף שאח"כ נתרבו החצי פרוטות ונעשה פרוטות. אבל שום אדם לא קיים מצות צדקה בזה. דחשוב כאלו זכו כל אחד אז בחצי פרוטה. ובשלמא אם נימא דלא זכו העניים. רק בבא ליד הגבאי. א"כ לא מיבעי לדעת זקיני הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק כ"ו דיד הגבאי הוה יד עניים ממש ועדיף מזכיה עי"ש לענין מעמ"ש. א"כ הוא נותן לאדם אחד פרוטה ומקיים מצות נתינה. ומה שיעשה הגבאי אח"כ יעשה אלא אפי' אם נימא דהגבאי רק זוכה עבור העניים הוא זוכה בשביל אותו עני שיבא לבסוף לידו. וכמו באומר כל מי שיגיע לולבי יהיה לו במתנה כדאמרינן בסוכה מה שא"כ בקופה דהוי חצר השותפין. וא"א שיזכה לאחד לבד. דהרי לא הגביה ולא תפס רק החצי ולומר דהקופה היא חצר של הגבאי וקונה להגבאי זה א"א דל"ה של הגבאי רק של עניי א"י שקנה עבור מעות שלהם מה שזכה עבורם. וכיון שאתה אומר שזכה לענים. הבעה"ב אינו יוצא ידי צדקה. בודאי אדעתא דהכי אין משאיל מקום בחצירו שתקנה הקופה להעניים והוא לא יצא ידי צדקה ומצות נתן תתן. ולכן לכאורה יראה סתירה לזה

אבל שבתי וראיתי לפי המבואר במס' ב"מ דף ל"ב נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת"ל נתן תתן והכונה לדעתי כמו דאמרינן מנחות ד' ס' לענין לא ישים עלי' שמן אין מועט אחר מועט אלא לרבות ואפי' כ"ש. ה"ה הכא נתינה בפרוטה. או בכזית. ואין מועט אחר מועט אלא לרבות אפי' כ"ש א"כ אפי' בפחות מפרוטה מקיים מצות צדקה. ול"ת דאין כאן רק חצי שיעור כמו דאמרינן בגיטין ד"כ גבי כתבו על עלה של ירק דמשני שאני התם דחזי לאיצטרופא. ה"ה בחצי פרוטה לעני. אלא דמקיים מצות צדקה בזה. דהתורה גילתה דל"ב שיעור והא דאמרינן בב"ב ט' כל הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות או שי"ל דל"ד. וה"ה פחות או דהברכה של ישעי' לא משמע רק בנתינת דבר חשוב. אבל קרא דנתן תתן מקיים בכל שהוא וכן משמע קצת בש"ך סי' רמ"ט דהשליש שקל יכול לתת לאחדים ואפי' ע"י כ"ש א"כ לפ"ז י"ל דבאמת הקופות קונים לכל ישראל. והוא מקיים מצות נתינה אפי' ע"י כ"ש ודוק היטב

(ג) ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק. דלשיטת הרדב"ז שהוצרכנו לקנין חצר דהרי לשיטת הריט"ץ ורוב הפוסקים בלא"ה אינו יכול לשנות מעני לעני. אלא דלשיטת הרדב"ז והקה"ח כמו שיכול לשנות נדרו קודם שבא ליד גבאי. למצוה אחרת כן יכול לשנות לעניי עירו דחשיבא מצוה גדולה מעניי עיר אחרת ואפילו מא"י כמו שכתוב הש"ך ביו"ד סי' רנ"א ס"ק י' ולדידי' הוצרכנו לסברא דאינו יכול לשנות נדרו מטעם דכבר קני עניי ארץ ישראל מטעם דבא תוך כליהם וקנו מתורת חצר וכלי. ולהרדב"ז י"ל דל"מ תורת חצר בזה. דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. דכיון דהבע"ה כבר נדר לצדקה סך מה ואינו יכול לשנות לצורך עניי העיר. והקופה זוכה לעניי ארץ ישראל. והוי כמי שליקט את הפיאה ואמר לפלוני עני. דפליגי בב"מ. ואנן פסקינן דקנה מטעם מיגו דזכי לנפשי'. ובחצר ל"ש זה. ומ"ה כתב הנ"י בב"מ דחצר דמציאה אינו קונה רק מטעם יד ובעי עומד בצדו ול"מ מטעם שליחות. ועניי ארץ ישראל אין עומדין בצדו. אבל כל זה נכון. חדא דזה ל"ה במקום שחב לאחרים כיון שנדר עבורם ורק שיכול לשנות. אבל אם חצר תפס לטובתם ל"ה זה חב לאחרים מה שיכול לחזור. ואינו דומה ללקט את הפיאה דהוי יד כל העניים שוין

ואם הקופה מסגרת מהגבאים הוי ג"כ חצר המשתמר ומהני לשיטת הש"ך סי' רמ"ג סק"י מתורת יד ועי"ש בשם הרנב"ר דיד אריכתא היא ומהני אפי' אינו סמוכה ומ"ה שפיר קנו עניים אלא אפי' באינה מסוגרת ול"ה חצר המשתמר ג"כ קנו מתורת שליחות ויבואר הדבר עפ"י שביארנו דברי הגמ' גיטין דף נ"ה ע"ב מקשה שם לעולא דס"ל יאוש לא קני בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ותנא עלה בחוץ כה"ג חייב כרת. ואס"ד יאוש לא קני כרת מאי עבידתא הרי אינו ראוי לפתח אוהל מועד. והקשה רש"י דלא מקשה מגוף הברייתא יסא אמאי פטור מד' וה' אם יאוש ל"ק. גם בתירוץ הגמ' אוקמא רבנן ברשותי' כי היכא דלחייב כרת עלי' והיכא חייב כרת ע"י קנין דרבנן. ובפרט לשיטת הר' ירוחם בסי' כ"ח לאה"ע דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא לענין קדושין. ואיך מחייב כרת ע"י מה דרבנן אוקמוהו ברשותי'

ולבאר זאת נ"ל דהתוס' ב"ק ס"ז ד"ה מעיקרא חולין והשתא הקדש הקשו דלמ"ל לתרץ דמ"ה בגנב וגזלן הקדישו הקדש משום דהוי שינוי השם ות"ל דהו"ל שינוי רשות עיי"ש. ולענ"ד נראה דבהקדש ל"מ שינוי רשות. דבאמת צריך להבין בכל מקום דקונה ביאוש ושינוי רשות. ומ"ה קני הלוקח. מכיון דהמוכר לא קני איך הלוקח קונה. ואיזו שינוי רשות יש כאן אם המוכר לא היה יכול למכור כיון דאיהו גופי' לא קני וכבר הרגיש בזה הרב המגיד פ"ה מאישות לענין קדושין איך מהני. וה"ה שיש להקשות בכל מכר. אבל המובחר דבאמת יאוש הוי הפקר. ורק לגזלן ל"מ יאוש כיון דבאיסורא אתי לידי'. אבל הלוקח הקונה מן ההפקר. ונמצא דשפיר קני ביאוש ושינוי רשות מטעם הפקר

ובשינוי רשות ואח"כ יאוש ל"מ דשוב גם ללוקח באיסורא אתי לידי' והוה כמו הגזלן. אבל ביאוש מקודם אתי לידי' בהיתרא וקונה מן ההפקר והא דבעי שימסור לו הגזלן ול"מ גם בע"כ אם נטלו מן הגזלן. היינו דהתוס' כתבו בב"ק דף מ"ט ד"ה כל שלקטו דכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור מן הגזל. ומ"ה שוב באיסורא אתי לידי'. משא"כ במוכר לו הגזלן ברצון שפיר קני כקונה מן ההפקר. ומעתה כ"ז ל"ש בהקדש דהקדש אין לו יד שיקנה מן ההפקר. כמ"ש התוס' בב"ב ד"פ דאין יד להקדש עיי"ש ול"ק קו' תוס' ב"ק ס"ז

אמנם הרמב"ן כתב שם הובא ג"כ בקצה"ח סי' ר' דבאמת חצר ההקדש קונה מהפקר. ורק דאין חייב מעילה על הקדש שהקדיש מעצמו ולא ע"י אדם דכמו שאין חייבין פיגול ונותר על הקדש עכו"ם אף דהקדש הוא משום דלא הוקדש ע"י ישראל כן אין חייבין על הקדש שנעשה הקדש מעצמו. ואני מוסיף דה"ה דאין חייבין כרת משום שחיטה חוץ כמו דאין חייבין משום פיגול ונותר. ומעתה מיושב קו' רש"י דלעולא יאוש ל"ק. ומ"ה בגזל קרבן כגון במתני' ס"ל לעולא דדבר תורה אינו מכפרת להגזלן. ומ"מ ל"ה מצי להקשות מגופי' דמתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם ד' וה'. והרי ההקדש ל"מ. די"ל דהקדש קני מטעם שינוי רשות דלשיטת הרמב"ן שפיר הקדש קונה מהפקר. ויש כאן יאוש ושינוי רשות. ונהי דהגזלן ל"ק ומ"מ ההקדש הוי הקדש דהקדש קני מהפקר. א"ה פטור מד' וה'. דל"ה רעהו ומ"ה לא מקשי רק מדתני לה בחוץ כה"ג עונש כרת. ואס"ד יאוש ל"ק. ול"ה קנין להגזלן. וההקדש ל"ה מצד הגזלן. ורק מצד שהקדש קונה מהפקר הוי הקדש מעצמו. וכרת מאי עבידתי' הרי בהקדש שקנה מהפקר אינו חייב כרת. וע"כ יאוש קני לגזלן. והוי הקדש ע"י הגזלן

ואמנם הקצה"ח בסי' ר' הקשה מנדרים דף ל"ד בהיתה לפניו ככר של הפקר והקדישה מעל עיי"ש. וכתב הר"ן דד' אמות שלו קנו להקדש. והרי אם הקדש קני ע"י חצר אין מועלין בו. ותי' דדוקא חצר ההקדש אין מועלין בו. אבל חצר ההדיוט דהוי כיד בעה"ב אם זכה להקדש מדעת הבע"ב הוי כהוקדש ע"י אדם דהיינו בעל החצר עיי"ש. א"כ עדיין מאי הקשה בגמ' כרת מאי עבידתי' הרי י"ל דהחצר של הגנב קנה להקדש ברצונו והוי כהוקדש ע"י אדם. אך באמת הדבר נכון דבאמת מגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ורק מטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. והגנב אינו יכול לזכות לעצמו דהרי לדידי' באיסורא אתי לידי'. ואיך יוכל הוא לזכות להקדש הרי הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ומיגו דזכי לנפשי' ל"ש בו ואם הוא ל"מ לזכות להקדש גם חצירו ל"מ לזכות דל"ה רק כידו ומ"ה מקשה שפיר כרת מאי עבידתא כנ"ל

ומעתה משני שפיר אוקמא רבנן ברשותי' כי היכא דלחייב כרת. היינו כיון דרבנן אוקמי לגזלן. א"כ אחר לא מצי לזכות בה דמדרבנן שלו. א"כ ל"ה במה דזכי להקדש תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"ח בזה לשום אדם. ושפיר קני להקדש וזוכה להקדש ומ"ה שפיר חייב כרת דהוא זכי להקדש וכמו דאמרינן בנדרים ל"ד. והכל נכון בעזה"י. עמוד והתבונן בזה

ואף הכא אנו אומרין בהקופות דאפי' להרדב"ז דיכול לשנות וליתן לעני אחר. וגם אפי' ל"ה מסוגרות ול"ה חצר המשתמרת ול"ה מתורת יד קונה מתורת שליחות ול"ש כלל חב לאחרים דכיון דכבר גזרו בחרם חמור שלא לשנות ממעות ארץ ישראל והסכימו כל גדולי הדור א"כ הבע"ב אינו יכול לשנות. ול"ה חב לאחרים דאחר אינו יכול לזכות שפיר קנו הקופות לעניי ארץ ישראל לצד הדין מתורת שליחות והוי שלהם מדינא ויש כאן גזל גמור. וז"ב לפענ"ד בעזה"י. ובלא"ה יש בזה חב לאחרים כיון דהבע"ב בעצמו מזכה להעניים ומניח בהחצר. והוי כמתנה. והאריכות בזה לא נצרכה אלא להתלמד במקום אחר ודוק

(ד) ולדאתאן עלה בגוף המחלוקת שבין מהר"ש יפה ובין הרדב"ז אי יכול לשנות מעני לעני בנודר צדקה. ראיות השואל בתשוב' חתם סופר סי' רל"ט נאמנת מאוד מגיטין דף ל' דמוקי מתניתין דמלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני ומקשי במאי זכי ומשני במכירי כהונה ולוי ולא חש לתרץ רק בכהן ולוי ולא במה זכה העני. וע"כ דמעני בלא"ה לא יוכל לחזור דהוי נדר ומסחי שאר עניים דעתייהו. ובלא"ה קני. משא"כ כהן ולוי אין מבורר אם הם עניים שיהיה הבטחת הנתינה נדר. והגאון בעל חתם סופר דחה דבריו דבמעשר עני נהי דהוא אינו יכול לשנות נדרו אבל מעשר עני הלא נוטלים בע"כ א"כ מאי אהני לי' אמירה דילי' ליתנו לעני זה והרבה פצעיו חנם במח"כ דהשואל אזל לשיטת התוס' חולין קל"ב ד"ה יש בו ט"ה דס"ל אפי' במעשר עני דאין