בית יצחק אורח חיים פט

לו חצירו ולא קני לו חצירו דלא עדיף מזוכה ע"י אחר וכששמע צוח כמבואר בסי' רמ"ה. וכיון שאין החצר קונה לו גם לחבירו אינו קונה דהוי כחרש ופקח שהגביהו מציאה דמתוך שלא קנה זה לא קנה זה עיי"ש

הנה מה שכתב דהיכא דאחד לא זכה גם השני לא זכה דהוי כחרש ופקח כבר הראיתי לדעת דכל אחד מאי דתפס בידו קני וחצר הוי כמו דתפס בידו והגמ' דב"מ מיירי במה שהגביה מכחו ולא במה דתפיס

מה שכתב דאף אחר שזכה חצירו מצי למימר לישני דמשתמע דלא ניחא ליה מעיקרא ולא זכה חצירו למפרע לפע"ד זה ליתא דחצר דומה לשליחו או לידו והוי כמו ששלח שליח שיזכה ולא מצי לבטל השליחות רק קודם שעשה השליחות ולא אח"כ וכל אדם שיש לו חצר הוי כאומר לו שיזכה כל מציאות שיבואו לידו ואינו דומה לזוכה ע"י אחר ולא עשאו שליח רק זכה ליה מעצמו. ומש"ה מצי אמר לשון דמעיקרא לא זכי כמבואר בסי' רמ"ה. וחצר הוי כשלחו מעיקרא ודוקא אם מעיקרא לא רצה כעין שכתבו תוס' בב"ב נ"ד אז לא זכה חצירו אבל בבא מציאה לחצירו שלא מדעתו הוי כבא לידו ממש או לשלוחו ששלחו ללקט מציאות ול"מ אח"כ זה שצוח רק לשויי' הפקר מידו אבל לא שלא יזכה למפרע וקצת יש ראיה לזה מדברי התוס' בסוכה שהקשו בלולב של אשירה איך יוצא בשל כותי והרי נעשה שלו. ותי' דמיירי ביו"ט שני דמגביהו ע"מ שלא לקנותו ולהנ"ל יש לומר דמיירי ביו"ט ראשון והוא הגביהו ולא כיון לקנות או שלא ידע שהוא הפקר ומבואר בנתיבות סי' ר' סעיף ט"ו דיד קונה שלא מדעתו כמו חצר. והא דעודר בנכסי הגר וקסבר שלו היא דל"ק התם הוי מעשה הקנין ולא קני אלא מדעת ובכונה אבל רשות קונה בלא כונה. וכן כתב במהרי"ט. ועיין תוס' ב"ב נ"ד ובמחנה אפרים ה' קנין משיכה סי' ה'. הגם דשם משמע דיד ל"ק שלא מדעתו. אבל בנתיבות פוסק דגם יד קונה שלא מדעתו. וצ"ל דתוס' ב"ב גבי אדעתא דציבי הוי ככיון בפירש שלא לקנות וכדמשמע להדי' מדבריהם שם. ועיין בתוס' גיטין ס"א הובא במח"א ה' משיכה סי' ד' משמע להדי' דיד קונה שלא מדעתו מתורת חצר א"כ י"ל דיוצא בלולב אפי' ביו"ט ראשון כיון שזוכה בו ומ"מ לא כתותי מכתית שעורי' דהרי בחצר מצי אח"כ לצוח שלא יזכה למפרע. וה"ה ביד שלא מדעתו בלא כונת הקנין ולא ידע שהפקר מצי לצוח ולא יזכה למפרע ומהני ביטול ול"ה למפרע שלו וכל היכא דמהני ביטול ל"א כתותי מכתית שיעורי' אפי' אם לא צוח כיון דמצי לצות אחר שיצא בו בלא כוון לקנות והיא לכאורה ישוב נכון ומה הקשו התו' (ועיין לעיל סי' י"ט אות ג' מ"ש בשם הב"א) וע"כ מוכח מדברי התוס' דכל שזכה בו לא מצי לצו ואינו דומה לזוכה ע"י אחר ויד הוי כשלוחו לקנות כל מציאות והגם שיש לפלפל בראיה זו. לדעתי הסברא כדכתיבנא בעזרת השם יתברך

גם מה שתירץ בנתיבות דמיירי דאחד עומד בצדו והשני אינו עומד בצד וז"ה חצר שאינו משתמרת ובעי עומד בצדו קשה לדבריו אמאי למ"ד מחצה לזה לכל אחד שייך לו והרי אינו עומד בצדו וזה הוי חצר שאינו משתמרת. ועוד דהר"ן כתב בכל מציאה דקונה רק מטעם יד ובעי חצר משתמרת

ואמת לפי דרכו של הגאון מליסא והקצוה"ח דגם בחצר השותפים בעי שיזכה לדעתו ולחבירו יש לישב דברי הירושלמי בנקל דבאמת אם יכול לזכות עבור אחר הוא תליא במחלוקת גבי ברשות הלה המופקדים אצלו ומבואר באריכות במחנה אפרים ה' קנין חצר סי' א' ושורש הדברים דאי חצר משום שליחות איתרבאי אם כן החצר הוי שלוחו ואם משויהו שליח שיזכה לאחר הו' שליח ראשון עושה שליח שני ומילי לא מימסרן לשליח. ועוד החצר ל"מ כלל לזכות לאחר דלא הוי שליחו של אחר ולכן צ"ל שיזכה לאחר רק מתורת יד ובעי ע"כ עומד בצדו עיי"ש. א"כ הן הן הדברים בביאור הירושלמי דלמ"ד מחצה שלו א"כ בבא מציאה להחצר של כ"א. קנה לו לבד ולא בעינן עומד בצדו להפוסקים דגם במציאה קונה מטעם שליחות. משא"כ למ"ד כולו שלו. וכולו שלו ואתה באתה לומר שיקנה החצר לשניהם מטעם שנים שהגביהו ובשנים שהגביהו אתה צ"ל דכל אחד זוכה לחבירו. ובחצר א"א לזכות לחבירו רק מתורת יד. כמ"ש במח"א וצ"ל עומד בצדו, ומיירי דאינו עומד בצדו. ומ"ה ל"ק רק המוצא ולפ"ז אפי' המוצא יהיה איש אחר יקנה דבהגביהו שניהם צ"ל דכל אחד זוכה לחברו. ובזה ל"מ שליחות. ורק מתורת יד ובעי עומד בצדו. וז"ב לשיטת הקצוה"ח והנתיבות

ויתכן הדבר יותר לפי מאי דמשמע בירושלמי דלא מצי לזכות בד' אמותיו לאחר ודלא כהר"ן בנדרים דף ל"ד. דמקשה בירושלמי פ"ב דבבא מציעא מקרא ואני בעניי הכינותי אי בבא לידו עשיר הוא. ומשני בבא לד' אמות וזוכה להקדש וזה כהר"ן. ואח"כ משני מהו בעניי שאין עשירות לפני מי שאמר והיה העולם ומשמע דלפי תירוץ זה ל"מ ד' אמות שיקנה לאחר וכן כתוב במח"א סי' ט"ו בה' קנין חצר משיטת הירושלמי א"כ ה"ה חצר ל"מ שיזכה לאחר כשיטת הרמב"ם דברשות הנפקדים אצלו ל"מ שיזכה הלוקח עד שיוצאנה מרשותו והירושלמי לשיטתו ס"ל בחצר השותפים ג"כ אינו קונה לשניהם מה"ט דבעי שכל חלק יזכה לו ולחבירו. וחצירו ל"מ לקנות לאחר אבל לדידן דפסקינן דד"א שלו מצי לקנות לאחר כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ד גם חצר מצי קני לאחר ומ"ה חצר השותפים קונה דכל אחד הגביה שיקנה הוא וחבירו. דלא פסקינין כירושלמי אמנם לפי מה שכתבתי דהיכא דתפיס בידו א"צ שיזכה לו לחבירו גבי חצר קונה אפי' השאר הוי כמונח ע"ג קרקע

אמנם לדעתי כונת הירושלמי פשוט מאוד. לפי מה שביארנו דהיכא דכל א' משתמש לבד אמרינן בשעה שהוא משתמש אז החצר כולו שלו. א"כ בבא אז מציאה לחצר אז הוי מציאה שלו דחצרו קונה לו א"כ במצאו כעת מציאה ולא נודע הרגע שבא המציאה לחצר מי השתמש אז. הוי ספק בין שניהם. וכל דאלים גבר דהוי בעת המציאה ספק ולא נודע של מי היא ואין בחזקת כל אחד רק בחזקת שניהם וכספינה. ומ"ה פסק הירושלמי דהמוצא היינו אחד משניהם שהיה בידו זכה דלא נודע מי השתמש ברגע שבא המציאה לחצירו וכדין כד"ג והרא"ש מיירי בתשובה במשתמשים שניהם בחצר יחד. ול"ש ברירה שניהם זוכים החצר וז"ב. ועכ"פ לפי מה שביארנו החצר קונה אף לקטן וגדול. אף דהקטן לא זכה ונמצא דנכונים בזה דברי הגאון מהרמ"ז. ועיין תוס' קדושין ח' ואכ"מ להאריך יותר

(ב) ולכאורה א"א לומר דהקופה זוכה לעניי א"י מטעם קנין כלי. וזה דלפי המבואר בתוס' מנחות ס' ובתוס' שבת כ"ה אין נתינה פחות מש"פ ודוקא בגט שכתבו על איסורי הנאה מהני מטעם דספר משמע כל דהו. וקונין בפחות מש"פ מדכתיב נעל משמע כל דהו. אבל לעולם אין נתינה בפחות מש"פ. ועיין במ"ל פ"ו ממעשר עני באריכות נמרץ. וא"כ גם מצות צדקה לא קיים בפחות מש"פ דכתיב נתינה. והא דמבואר בש"ע סי' רס"ט דאפילו אינו נותן לו רק גרוגרות אחת מקיים. היינו לפמ"ש המ"א בסי' תפ"ו להוכיח מש"ס דשבת צ"א דגרוגרות גדולה מכזית ובכזית יצא ידי נתינה כמו שכתב הרמב"ם פ"י מה' מעשר עני ה' י"ב. דבמעשר המתחלק בתוך הבית בעי כזית דסגי בכזית עיי"ש ובאינו נותן דבר מאכל ודאי בעי פרוטה. א"כ לפי המבואר בב"ק ק"י בכהנים בגזל הגר. דאם אינו נותן פרוטה לכ"א אינו יוצא. וראי' מתוס' שם ד"ה למאי נפקא מיני' לגזל חמץ עיי"ש בקשיתם דלא הוי מטעם דהשבה אין כאן רק דבפחות מפרוטה לכל חד גם מתנה אין כאן א"כ בנותן צדקה לתוך הקופה אם אתה אומר שכל עניים מא"י זוכים במתנה זו. א"כ אין כאן ש"פ לכל חד. וא"כ אין כאן מצות נתינה. ובפרט בנדר ליתן צדקה אינו מקיים בפחות ש"פ. וכאן כשנותן להרבה בני אדם אינו מקיים נתינה כלל כדמוכח בב"ק. וגם בב"מ באבידה לשני בני אדם ופחות מש"פ לכל חד אינו מחייב השבה עיי"ש בדף כ"ו ע"ב תוס' ד"ה לא אמרינן ובטוש"ע. ולומר דלא זכי רק מקצת מעניי א"י מאן מפיס והרי כולם שותפים בהקופה הנקנית ממעות א"י שזכו הגבאים לכל עניי א"י. ועוד דכיון דהקופה הוא של שותפות לכל הדרים בארץ ישראל א"א שתזכה לחד מנהון מתורת חצר. דל"ה רק כמאן דתפוס החצי שמונח בכלי שלו. והיכי דבעי לקנות כולו לא מהני תפיסת והגבהת החצי. ולומר דכל אחד מקנה לחבירו חלק שלו שאח"כ יקנה הוא חלק חבירו א"כ לא נהירא דבמאי הקנהו. אם אינו מבורר למי הקנה. ולומר דאח"כ כשמחלק הגבאי בארץ הקדושה ונותן לאחד הצדקה או מעות אחר חלופי צדקה זו אז הוברר הדבר למפרע דהכלי קונה לו. והבעה"ב נותן בהקופה אדעתא דהכי כמו כל מי שיבוא האתרוג לידי יהיה לו במתנה בסוכה דף מ"א. אפי' אם נימא ברירה בכה"ג. הרי הכלי לא מצי לקנות לאחד לבד כלל בחצר השותפות כמו שהארכתי וע"כ אתה צריך לומר דהכלי קנה לכל הישראל חלק קטן בהסך. ואתה מחליפו בשעת החלוקה. כדין חלוקת השותפים. ועוד דבמעות ל"ש כלל ברירה. דאין קפידה איזה המעות נותנים. לזה או זה. והם שותפות בכל המעות לפי חלק שלו. וזה יהי' כונת התו' בפסחים צ' ד"ה עד שיכלה כל המעות שבשופר. הקשה ריב"א הא אי אפשר שלא יהי מעורב בכל קן וקן ממעות שתי נשים ואפילו למ"ד יש ברירה. ל"ש למימר בכה"ג דאנן סהדי שנתערבו. ואין לזה הבנה דמאי לי תערובת מעות או תערובת קינים אבל הכונה ברורה למ"ש הסמ"ע סקצ"ב דבטלה שהפקיד יכול לומר שלך מת ובמעות שהפקיד ההפסד לפי חשבון דשם כל אחד חפץ בשלו. משא"כ במטבע דלא חס עליהן ואלו לא נגנבו היה מחזיר לבעליהן בלי קפידה במדה או במכין. מ"ה הו"ל כאלו הכל חתיכה אחד והחסרון לפי חשבון כולן. ועיין במשנה דמעשר ב' הנבררים והנבללים לפי חשבון ובנ"י סוף ב"מ ומ"ה במעות הכל שותפים ול"ש ברירה. ויש בזה לדבר הרבה בענין ברירה. ועיין תוס' סוטה י"ח הקשו התוס' אהא דאמרינן יומא נ"ה ונברור ד' זוזי מהא דאמרינן בתוספתא דמעילה בנזיר שנתערבו מעות ליקח ג' בהמות. אבל לקחת שליש המעות וליקח בהמה אחת ולומר הוברר שזה מעות חטאת לא אמרינן עיי"ש. ולהסמ"ע ל"ק מידי דבתערובות מעות הוי כחתיכה אחת. ול"ש ברירה משא"כ ביומא נ"ד לפמ"ש תוס' פסחים צ' במסקנא דכל אחד נתן מעות שלי צרור. והכהן לקח קן עבור זה. א"כ המעות לא נתערב הכל ול"ש לומר דהוי כחתיכה אחת ויהיה לפי חשבון ומ"ה שייך ברירה