בית יצחק אורח חיים ט

להתפאר תקרא הפעול' הזאת חסד של אמת שאין בפעולתו שום עירבוב מכונה אחרת זולתי לעשות חסד עם רעהו [ומטעם זה נקרא החסד שעושים עם המתים חסד של אמת שהוא אמת מוסרי בלי שום תקות גמול] וזה יקרא אמת מוסרי וההיפך מזה יקרא שוא וע"כ יקראו האנשים החנפים מתי שוא שאף שכפי המציאות ידברו שלום עם רעיהם ואולי אף יגמלו חסד למראה עינים אך לפי שפעולתם איננה כפי הציור שבנפש השם הנכון לאנשים כאלה פי המכעים זמירות יקבנו מתי שוא [ומטעם זה אמרו במדרש (תולדות פס"ג) ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי]

(יח) ומעתה דעת לנבון נקל שמה שאמרו חז"ל כל הדן דין אמת לאמתו וכו' היינו שיהי' אמת גופני ואמת מוסרי ע"ד משל בבוא למשפט ראובן עם שמעון ראובן תבע ושמעון טען ואתה מסופק אם הודה במקצת או כפר בכל צריך אתה לשום עין בקרת בראשונה לדעת לחרוץ המשפט אם כופר הכל הוא או מודה במקצת אם תחייבו שבועה כפי משפט התורה או תפטרהו וזה אמת הגופני לדין כפי המציאות אשר ימצא הדבר ההוא ואמנם הטעם שכ"ה פטור משבועה הוא לפי ששערה חכמת התורה שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל על כן אף אם כן משפטך אשר חרצת ששמעון כופר הכל ופטור משבועה. אמנם אם בכל זאת אתה מסופק באיש הזה אולי יש לו חוצפה יתרה ושם מצחו כנחושה לכפור באיש חסדו ועמיתו את כל אשר נתן בידו הנה המשפט הזה הוא אמת מצד א' היינו אמת הגופני שכונת בו לדון כפי משפט התורה אבל בכ"ז יוכל להיות שהמשפט איננו אמת כפי המוסרי שהציור מזה האיש הכופר איננו כפי הציור מצד מניח הדת לפי שהאיש הכופר הזה הוא עז פנים ולא ידע עול בושת ויעיז נגד רעהו. ואם יכון הדין במשפטו האמת משני הצדדים האלה מצד הגופני שהמציאות יהי' כן - ומצד המוסרי – שהציור מכונת מניח הדת לא יתנגד למעשהו - אז יקרא אמת לאמתו ונעשה שותף להקב"ה בע"ב שנסתכל בתורה וברא העולם והכונה שהטביע העולם תחת ממשלת התורה ובכל פעולה השוה הפעול' היוצאה למציאות להציור הראשון בנפש ומחשבת הבורא ואם אתה כונת במשפטך למחשבת מניח הדת והוא אדונינו ית' כאלו נעשה שותף במעשה בראשית

(יט) והנה דרך הלימוד הזה לדמות מלתא למלתא ולהפריד ולהבדיל בין ענינים הנראים שוים ודומים בראשית ההשקפ' הוא ענין גדול. ואמרו חז"ל (בברכות ל"ג) הבדל' בחונן הדעת מ"ט א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה ולהבין דבריהם. גם כונתם בירושלמי שם אם אין דעה הבדלה מנין. גם כוונתם (במגילה י"ז) מה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב וכו' וסמוך לי' וידעו תועי רוח בינה ומת ראו לומר תשובה אחרי בינה דכתיב ולבבו יבין ושב ורפא לו: נ"ל דהנה נמצאו כופרים מטילים ספק במציאות נפש רוחני חלק אלוה ממעל ואמרו הנה כל הדעת והחכמה אשר באדם הוא להשיג מושגים שונים. קצתם מושכלות ראשונות. וקצתם ע"י מופתים. אשר משני השגות יבנו מושג שלישי הכולל יותר. ואחרי שכל ההשגות מושגים ע"י החושים שראה כמה דברים שוים בתוארם וצביונם וע"י ראותו בעין יחוקה הציור הזה בנפש ועושה מזה מושגיו עד"מ שהשגת ענין הבית שהוא מחסה מחורב ושרב. ומסתור מזרם ומטר התחקה בנפשו ממה שראה בעיניו כמה בנינים הנעשים לתועלת זה, ונמצאו השגות פשוטות לקוחות מהקדמה אחת ע"ד משל כל חי מרגיש. והשגות מורכבות משני הקדמות: כל אדם חי. כל חי מרגיש. א"כ ראובן שהוא חי הוא מרגיש. ושתי ההקדמות אלה הושגו לו ע"י חושיו שראה אדם חי וחי מרגיש א"כ מי זה יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (כאשר התעורר המלך החכם מכ"ה בהעירו על תלונת המתחכמים הנשענים אל בינתם) ויש בה מדעת קונו ורוחניותה אצולה מכסא כבודו. ולדעתם נפש האדם ונפש הבהמה אחת היא וכל השגותי' אך לקוחים מהחושים והיא עצמה אך כגליון ולוח אשר יחוקה עליו ממראית חושיו. אמנם אם נחקור היטב לדעת משפטי ההשגות וערכיהן נדע ונבין כי ד' נתן חכמ' יתר' בלב האדם והאציל עליו מכבודו ותפארתו. כי ענין ההשגה הוא לפשוט הצור' מן החומר ולהפריד בין עיקר הדבר שבהעדרו יבטל הדבר ממציאותו. ובין תואר הדבר שגם בהעדרו יהי' מציאותו קיים. עד"מ מושג השלחן הוא חומר שמניחין עליו דבר ויסבלהו והשתמשותו לכתיבה ואכיל' ושתי' וכמדומ'. ואם יחסר ממנו עמדתו ולא יוכל עמוד. הנה נשלל ממנו מושג השלחן. ע"כ תכלית מושג השלחן הוא עמידתו והשתמשותו אך הגוון והאורך והרוחב המה אך תוארים. ובהשגה ההכרח להשליך התוארים אשר הם מקריים לעצם הדבר, ולבנותה אך מן העצם לבדו. וע"כ הטיבו אשר דברו שההשג' אינה נמצאת חוץ לנפש והיא אך ברעיון האדם כי כל הדברים הפרטים והגשמים הנמצאים בהכרח שימצא להם תוארים מקריים כי לא נמצא שלחן שאין לו גוון ואורך ורוחב וזה אינו מהמושג כי המושג לא יבנה כ"א מהעצם לבדו. ע"כ ההכרה להפשיט הצורה מהחומר ולבנות בדעתו השגה מדבר עיקרי אשר בהלקח ד"ז מעצם הדבר לא יקרא עוד בשם זה. ואמנם איך יעשה המושג בנפש האדם לדעת מה עיקרו ומה תוארו הוא בראותו כמה דברים שוים בעיקרם ובתוארם שונים הם. ובכ"ז ישתמשו כולם לדבר אחד. אז ידע כי התואר איננו עיקר הדבר ע"ד משל שרא' שלחנות בצבעים מתחלפים. ותמונות משונות וכולם ישתמשו לכתיב' ואכילה ושתי' וראה שלחן שא"י לעמוד על רגליו ולא יצלח למלאכתו מזה ישפוט שהצבע וגם התמונה הגשמית אינם עיקר הדבר ויחליט שעיקרו של שלחן הוא עמידתו. ועי"כ הוא מפשיט הצור' מהחומר ועושה מושג מעיקרי הדברים ומשליך התוארים חוצה מהמושג. א"כ אף אם נאמר שמה שראה השלחנות לא יחשב דעת כי ע"י ראותו בחוש עינו נעשה מזה ציור פנימי כמו שכתבו החוקרים שכל ראי' הוא כמרא' לעושה. מ"מ ע"י ראית העין לבד מה שנרשם בדעתו ציורים שונים משלחנות משונים כאשר ביארנו לא יוכל לעשות שום מושג אך ע"י התבוננו על ההבדל שבהם וע"י ההבדל הוא חכם ומבין מדעתו מה יקרא עצם הדבר ומה תוארו. והרי ההבדל הזה לא נולד מציור אשר בנפש מן החושים ע"כ יש באדם איזה ענין רוחני להשיג ההבדל שיש בין הראיות וזאת היא עיקר ההשגה. ע"כ א"א לומר שהנפש היא אך גליון ולוח להרשם עליו צורות שונות אך היא שופטת ומבדלת בין הראיות ועוש' השגות שונות כי היא אצולה מתחת כסא אדונינו ית' וכל דיבוריה ושמותי' המה השגות ולכן הבהמ' שאינה משגת אינה מדברת

(כ) וכונה זו מעולפת בירושלמי הנ"ל אם אין דעה הבדל' מנין ורצונם בזה להכות על קדקוד הדוברים סרה על הנפש שהיא איננה רק לוח וגליון להרשם בו הצורות המוחשות דאם אין דעה בנפש הבדלה מנין להבדיל בין דבר לדבר. הלא ההבדל הזה לא נעשה מראית העין לבד אשר נצטייר בנפשו וע"כ צריך אתה להודות שהחונן לאדם דעת שם דעת בנפש האדם וחננו בדעה והשכל. וזה כוונתם בש"ס דברכות מתוך שיש בה חכמה קבעוה בחונן הדעת כי כבר כתבנו שעיקר החכמה הוא ההבדל' בין דבר לדבר ולכן קבעו הבדלה בחונן הדעת וכן אמרו בצדק אחר בינה תשובה כי מי זה אשר יראה מפעלות אלהים חיים דיהיב חוכמתא לחכימין ומעת צאת הילד מרחם אטו רוח ד' יפעמהו: ושכלו יתנוצץ בקרבו לעשות לעצמו השגות. ולא ישתומם על המרא' ובכל לבבו ונפשו ישיב אל ה' לאהבה אותו ולדבקה בו

ובהצעה זאת יפורשו דברי המדרש (בראשית י"ז) בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם נמלך בעה"ש א"ל אדם זה מה טובו. א"ל חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החי' א"ל זה מה שמו ולא הי' יודעין העבירן לפני אדם א"ל זה מה שמו וכו' א"ל ואתה מה שמך. א"ל לי נאה להקרא אדם ואני מה שמי וכו' וע"פ מ"ש יש לפרש כונת המדרש שהקב"ה הרא' למה"ש חכמה יתרה שיש באדם לקרות שמות לכל דבר. וידוע דקריאת השם היא השגה שכליה ובכל מושג שכלי ההכרח להפשיט הצור' מהחומר וזה בינה יתרה שבאדם. וא"ל הקב"ה ואני מם שמי. רצונו שאחרי שהשגת האדם הוא אך ע"י ראותו דברים שונים מתחלפים בתארם ומתדמים בצד מה עי"ז ידע ויבין לחרוץ משפטו איזה הוא עצמי ואיזה מקריי ואז מפשיט הצורה מהחומר ועוש' ממנו מושג בשכלו וקורא שם. אמנם בדבר יחידי בעולם שאין ממנו להקיש ולדמות לד"א איככה יעשה מושג שכלי ולכן שאלו הקב"ה ואני מה שמי שאני יחיד ומיוחד וא"א לעשות השגה וע"ז השיב לך נאה להקראות ה' שאתה אדון כל הבריות ולפי בחינת האדנות יש לתאר את אדונינו ית'. שהוא אדון כל

(כא) אמנם לפי שגם זאת אין ענין רם ונשא כ"כ שיתפאר הקב"ה בתפארת האדם למה"ש יש לפרש כונת המדרש הנ"ל בד"ז דהנה אמרו בספרי היראים על מ"ש הר"מ ז"ל שמפני זה נקרא לשה"ק לפי שאין בה שמות הגנאי שאמתת הדבר אין כן לפ"ד אלא שמטעם זה נקרא לשה"ק שכל תיבותי' ושמותי' נמשכות מהעולם העליון ע"ד משל יד נקרא כח השפע בעולם העליון ולפי שאנו רואין שגם יד האדם יש בה כח השפע להטיב נזולתו נקרא בלשונינו יד. וכן שור עיקר מציאתו בעולם העליון וכן ארי' וכן נשר ולפי שאנו רואין בארי כח הגבור' ובשור כח השפעת המזונות – ע"ד ורב תבואות בכח שור – קראו הארי' והשור למטה בשמות הכחות הנקראים למעלה. ולפ"ז גדול כח חכמתו של אדה"ר שהשיג כל הכחות העליונות לתאר בשמות אלו כל הבריאות התחתונות וזה חכמה יתרה שבאדם אשר ע"ז אמר חכמתו מרובה משלכם. ובזה יש לפרש כונת ר"ב (במדרש פ' אמור פ' כ"ו) וירא לכרובים תבנית יד אדם אר"א בשם ר' ברכי' מי מעמיד העליונים ותחתונים הצדקה שעושים ביד. ונ"ל בזה כונה עמוקה לפי שמלת תבנית אינה אך ציור הדבר והנה אם יד האדם היא עיקר היד והכח המשפיע שהרא' הקב"ה לכרובים הוא ציור היד הי' נכון פי' המקרא שהרא' הקב"ה ציור היד שהוא הכח המשפיע בעולם העליון. אמנם לפי האמור למעל' שעיקר הכח המשפיע בעולם העליון נקרא יד ויד האדם הוא דמות ותבנית היד העליונ' והקש' לר"ב למת נכתב תבנית יד אדם ולכן פי' מי מעמיד עליונים