בית יצחק אורח חיים ח

והצור תמים פעלו. ע"כ נ"ל דהמדרש כלל הענין הנ"ל במתק לשונו ונעימת שפתיו להבין דרכי ה' ומשפטיו. וזה כי לאשר נפש הצדיק שואפת למקורה העליון ולכן בבואה לבית קדש הקדשים מקום השראת השכינה בשפע רב מתרפקת על דודה ובחרדת קודש תדבק בשרשה ואין יכולה להפרד ולהשאר עוד במעון הגו העכור אשר היא בתוכו. לא כן נפש הרשע הרחוקה מה' ואין לה קישור עמו כליונה וכוספה לחיות על האדמה ימים רבים להיות בחברת גופה ולהתענג עמו, מה לו אם הוא יבוא פנימה אל מקום השראת השכינה אם הוא במישרים יתהלך ואינו חרד מקדושת ה' והדר גאונו ולזה הקדים המדרש אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו מהו ויתר וקפץ הרצון בזה כי מגודל החרדה ויראת רוממות הש"י הנפש קופצת ממעונה ומקומה להדבק במקורה. אמר הקב"ה לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו. ואין הכוונה ע"ד השתוממת והפלא אך לבאר ההבדל שבין בני אהרן שהיו צדיקים גמורים ולכן נתדבקו במקורם העליון מפני פחדם ויראתם את ה' לבין טיטוס הרשע שהי' לבו לב אבן ובלתי מרגיש כמטה ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום ואין שוטה נפגע: אבל בני אהרן יצאו שרופים שהתדבקו נפשותם במקורם ושרשם. הת"ד אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' כמבואר למעלה

(יג) ולפ"ז יפלא באמת איך נשארו ישראל בחיים אחרי שמעם דברות קודש ונפשם יצאה בדברו כמאמר חז"ל אמנם כבר כתב האלשיך הקדוש כי לאשר גוף הצדיק יתטהר ויתקדש בפעולותיו ונזדכך ונצרף באש להב התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכן הנפש נכספה למעונה ואינה חפצה לצאת מהגוף הקדוש ולכן מצינו באליהו שנאמר בו וישאל את נפשו למות שהוצרך לבקש מנפשו לצאת כי לגודל קדושת גופו שאפה הנפש אל מקומה ונרתיקה. ועי"כ נפש הצדיקים מתקימת בגוף ע"ד הפלא. והנה כמו שהנפש התעצם ותתחזק ע"י עניני המושכלות לחשוב מחשבות בכל דבר בינה חכמה ודעת. כן הגו העכור נזדכך ונתקדש ע"י פעולה ועשיה המצות וכל עוד שלא ימעול בגופו, לזרוע זרעו לצדקה ע"י פעולותיו, אין לגוף קרוץ מחומר מציאת שום קדושה והנפש המטוהרת אין לה נחת ועונג ממעונה ומשכנה ונכספה לשוב לבית אבי' כנעוריה. וז"ש במדרש פ' ויקרא הנ"ל ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בישראל שעמדו על הר סיני הכתוב מדבר. הרצון שהם גבורי כח לשמוע בקול ה' ולהשאר בחיים ונפשותם עוד קשורה בגופם ונחוץ לזה התאמצות רב וגבורה נמרצה. ואמר עוד עושי דברו הכונה שע"י פעולות ועשית מצות ה' מזככים בהי נפשם, וגוש עפר גופם יעשה מעון לנפשותם, להיות קשרם אמין ושלום בחברתם, יתלכדו ולא יתפרדו, ויכולים לשמוע בקול דברו

(יד) ומעתה יבוארו הכתובים אשר העירונו עליהם למעלה על נכון כי כשבא משה לדבר עם זקני העם מקבלת התורה יראה רעד אחזתם לבל ידבקו נפשותם במקורם העליון ובדבר הקב"ה אליהם נפשם תצא. ונועצו הזקנים ע"ז ואמרו כל העם יחדיו כל אשר דבר ה' נעשה הרצון שלשמוע בקול ה' והנפש השאר בגוה נחוץ קודם לעשות פעולות בכח הגוף לטהרו ולזככו למען יהי' ממון מוכשר להנפש השואפת למקומה שתכסוף הנפש להיות בנרתיקה: ואיך יקבלו עתה התורה מפי הקב"ה טרם נזדכך גופם ע"י שלימות המעשים וטהרת הפעולות, וישב משה את דברי העם אל ה' ע"ד הכונה שביארנו. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך והרצון שהוא ית' לא ידבר עם העם רק עם משה ואז יתי' מסך מבדיל בינם ולא יעלה הפחד משאיפת הנפש למקומה על לבם. וישב משה את דברי העם אל ה' כפירש"י ז"ל שאמרו רצונינו לראות מלכינו, הרצון בזה שאינם חפצים להיות ביניהם מסך מבדיל. אך לשמוע הדברות מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וע"ז השיב להם לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם שיהי' להם הכנה לטהר הגוף מכל חלאה וזוהמא (ע"ד רחצו הזכו) ואז הנפש תשלים עם גוה אחרי התקדשו והטהרו ויהי' גם הוא קדוש לאלהיו (ומכונה בפי חז"ל ארון הקודש) ותבחר להיות בחברתו ולהשאר בחיים גם אחרי שמע' דברי אלהים חיים והנה בשמעם דברי אלהים בדברות שתים חזרו ואמרו דבר עתה ממנו ונשמעה מגודל חרדתם כאשר אמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים כי מגודל חרדתם יראו לנפשותם לבלי ידבקו במקורם כמ"ש (ובמ"א ביארתי הטעם שלא נאמרו מפי הקב"ה רק ב' דברות הראשונות לפי ששני הדברות האלה עיקרן במחשבה ולכן נענשין עליהם אף על המחשב' משא"כ בכל התור' שאין עונשין כ"א על המעש'. ולכן נאמרו הח' דברות ע"י משרע"ה שאלו השמיענו הש"י בעצמו כ"ז הי' מענישן אף על המחשבה ובארתי בזה כוונת המד' (יתרו פכ"ח) וישב משה כו' אותו שמה בקש הקב"ה ליתן להם את התור' והי' משה עומד אמר הקב"ה מה אעשה מפני משה אר"ל משל למלך שבקש לעשות אפומשטאטא חוץ מדעתו של אפרכוס א"ל קרא לפלוני עד שהוא הולך עושה המלך מה שבקש כך בקש הקב"ה ליתן י' דברות הי' משה עומד מכדו אמר הקב"ה אני אגלה את הרקיע ואומר אנכי הם אומרים מי אמר הקב"ה או משה אלא ירד משה ואח"כ אנכי אומר שנא' וירד משה ואח"כ וידבר אשר דבריו נפלאו מאד הכי לא ידעו ישראל שהקב"ה נותן להם אש דת וח"ו עלה על לבם ספק שמשה יאמר להם מדעתו. אמנם עפ"י דברינו יובן שהש"י אמר הם אומרים מי אמר הקב"ה ונשאר הדבר במחשבה ואנו נענשין אף על המחשבה או משה אומר ונתגשמו הדברות מרוחכיותן ואין אנו נענשין כ"א על המעשה והקב"ה הי' חפץ להשאיר ב' דברות אלה ברוחכיותן ולהעניש עליהן אף על המחשבה)

(טו) ועיקר הכלל בלימוד תוה"ק לחתור אחר האמת להוציא דין לאמיתו וההבדל בזה בין משפטי חכמי אוה"ע לבין חקי התורה ומשפטי חכמי ישראל. כי המה ישפוטו כפי מה שיורה להם השכל אף אם יתנגד לדברי חכמיהם הקודמים אם שכלם נוטה לחריצת המשפט כפי מראה עיניהם יבנו ע"ז דיק ויטו ממשפט הראשונים, כי גם הראשונים לא דרכו בנתיבות אשר הלכו למו החכמים אשר היו לפניהם, רק הורו מהעולה על דעתם, ושכלם, ושכל האנושי ישתנה לפי העת והזמן כאשר הורה הנסיון כי הדבר אשר הי' בימים הראשונים עול ונמאס, עתה הוא לנס ותפארת, לא כן עם תורת ה' בלבם אשר קבלו משפטי' מהר סיני אין לנו כח לנטות מדברי הראשוני' אשר תמכו דבריהם על הקבל' אשר קבלו מסיני ודבריהם המה לנו לעינים בכל המשפטים והדינים אשר יקרו לפנינו, לראות אם יעלו בקו הדמיון למה שהוזכר בדבריהם ולהתבונן אם מאזני הדמיון ישאו יחד. ובכ"ז נחוץ לחקור עוד בעין שכלו על אמתת הענין כפי מה שיר שכלו מגעת מלבד דמיון הענינים זל"ז. וד"ז יבואר עפ"י מאמר חז"ל (שבת י') כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ודקדקו התוס' בכפל הלשון של אמת לאמיתו (וע' מ"ש הב"י בטח"מ ס"א והפוסקים) ונ"ל לבאר דהנה מלת אמת משותפת לשלשה ענינים שוכים והיפכן יתואר במלות שונות כזב. שקר. שוא. וכל ג' הפרטים ממושג מלת אמת נכללים בה וזה (א) אמת הגיוני (ב) אמת גופני (ג) אמת מוסרי, והנה אמת הגיווני הוא אם הלימוד בפני עצמו אין בו סתירה אף אם המציאות אינו כן. כגון אם נאמר כל אדם חי. כל חי מרגיש. הנה התולד' משני הקדמות אלה, ראובן שהוא אדם הוא מרגיש, תקרא אמת הגיוני לפי שהמשפט אשר חרצת אין בו סתירה, משא"כ אם תהפוך המשפט ומשני הקדמות אלה כל אדם חי, כל חי מרגיש, תחפוץ להוציא משפט זה השור שהוא מרגיש, הוא אדם, זה נקרא כזב כי המשפט בפ"ע מעוקל הנהו טרם תבחון על המציאות אשר יכזיבך, כי הלא אמרת כל אדם חי אבל לא כל חי אדם א"כ השור שהוא מרגיש אין הוכחה רק שהוא חי ולא שהוא אדם אבל המשפט הראשון אשר הוצאת ראובן שהוא אדם הוא מרגיש הוא אמת הגיוני, מחויב משני ההקדמות האמתיות, אבל בכ"ז יוכל להיות שהוא שקר אם המציאות יכזיבהו ויתנגד לו, אם ד"מ ראובן אשר חרצת משפטיך עליו אחרי שהוא אדם הוא מרגיש, איננו חי רק מת, שאז המשפט הוא שקר שאינו לפי המציאות אבל לא נוכל לכנותו בשם כזב לפי שהמשפט אין בו סתירה אבל אם גם המציאות יסכים עם התולדה המוצאת שראובן הוא חי, אז תקרא התולד' המאומתת הזאת בשם אמת הגופני

(טז) ובזה נ"ל לפרש מאמר חז"ל בבכורות גבי סבי דבי אתונא שאמרו שם נימא לן מילי דכדיבי א"ל הוה ההוא כודנייתא דילידא והוה תלי לי' פיתקא וכתב בי' דמסיק בי' אבא אלפא זוזי וא"ל וכודנייתא מי ילדה. א"ל הי נינהו מילי דכדיבי. ולכאורה בלא סתירה זאת דכודנייתא מי ילדה כל הסיפור הזה הי' בדוי מלבו שלא הי' לו כודנייתא, אך זה יקרא שקר לפי שהמציאות איננו כפי דיבורו אבל לא נוכל לכנות זה בשם כזב לפי שהדבר בפ"ע אם לא נשגיח על מציאת הדברים אפשר להיות, לא כן כשאמר כודנייתא דילדה שזה שקר הגיוני דכודנייתא לא ילדה ולכן אמר הי נינהו מילי דכריבי דכיון שאתם שואלין ממני דבר כזב בהכרח אני צריך להגיד לכם דבר כזה שבפ"ע איננו אמת בטרם נשגיח על המציאות

(יז) ואמנם אמת מוסרי הוא כן דהנה כאשר הצייר איזה דבר ברעיונך ואתה חפץ לדעת אם הדבר אמת תדמה הציור אשר בנפשך אל המציאות אשר חוץ לנפש עד"מ המדמה הציג לפניך ספינה של ברזל פורחת באויר. וחפץ אתה להוכח אם לא התל בך. תתבונן על המציאות אם ימצא דבר כזה במציאות לא התעך הדמיון. אבל אם לא נמצא דבר כזה במציאות תדע על נכון כ' התעך הדמיון, והרכיב שני דברים נפרדים אשר כ"א מהם הוא אמת והדמיון הרכיבם הרכבה שאינה קולטת ובאויר יסודה, אמנם בענינים המוסריים הדבר יתהפך כחומר חותם. כי כשיש לך ציור בנפש ממדת החסד והוא פעולת לגמול טוב את עמיתו מבלי שום תשלום גמול וזה ציור הנפש ממדת החסד, ועתה הנה איש א' עשה טוב עם רעהו והאכילו מלחמו ומגז כבשיו חממו, ואתה מסופק בפעולה הזאת אם חסד של אמת הוא או אין, אתה מדמה הפעולה אשר במציאות להציור הנפשי ממדת החסר ואם תמצאה לפי הציור הנפשי שאיש חסד הזה אין לחשדו בתקוה גמול או קבלת טובה לפנים או