בית יצחק אורח חיים פח

אנן פסקינן דבלשון נדר הנדר חל וצריך היתר וכאן נמי צריך היתר והנה במי שבירך הנהוג בינינו שהשמש אומר בעבור שנדר לשון עבר ל"ה נדר ממש כיון שלא נדר מכבר ואם היה אומר שנודר הדבר תלוי באשלי רברבי אי יש נדר ע"י שליח ועיין בנוב"י קמא סי' ס"ז וברמב"ן ב"ב ובתוס' נזיר הנ"ל ואמנם לשון עבר ל"מ לנדר ורק שחייב משום בפיך זו צדקה ולשיטת הרבה פוסקים גם בלב מהני אבל נדר ממש ל"ה אך לדינא אין נ"מ ודוק: עוד רגע אדבר בעיקר תשובתו דנת"ה הנה מה שהביא דברי מהרי"ט ח"ב סי' כ"ח באומר אני נודר לעלות אין כאן נדר רק שנהגו העולם בהם נדרי צדקה מטעם בפיך זו צדקה תמה אני על המהרי"ט דידי' אדידי' דהרי הוא גופי' כתב ח"ד סוף סי' קכ"ד דגבי צדקה דלא עבר משום בל יחל דלא איתרבי רק נדר שאיסר החפץ אבל צדקה לאו נדר הוא רק שמיתרבי מבפיך זו צדקה אבל מילקי לא לקי ומעתה צא ופרנס סוגיא דנדרים ד' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון שאמר אוכל ולא אכל ולדברי מהרי"ט זה לא ע"י נדר הוא רק מיתרבי מבפיך ואין כאן בל יחל ובאמת בסתירת דברי הר"ן מן דף ד' דנקיט אוכל לדף ח' דכתב דנדרים ליתא לעולם באעשה כבר הרגיש הגאון ר"ע איגר בהגהותיו ובדברי מהרי"ט ויש לישב זה דבדף ח' כונתו דליתא באעשה כדינו ש שיחול על דבר מצוה כמ"ש הרא"ש והמהרי"ט דאי מצד בפיך אינו חל על דבר מצוה משא"כ בדף ד' ברשות עכ"פ חל מצד בפיך אבל לדברי המהרי"ט דמצד בפיך אינו עובר על בל יחל אף ברשות קשה ואפס במ"ש כבודו דמהרי"ט מסיים דאם היה מקבל עליו בקונם לעלות לא"י פשיטא דהיה חל הנדר דברים אלו ליתא במהרי"ט ובאמת דברים אלו אין להם שחר דאיך שייך לקבל בקונם קונם הוי התפסה לאיסור כמו קרבן ולקבל בקרבן לעלות אין לו הבנה ובמהרי"ט איתא לאסור פת בקונם והוא נכון אבל לעלות לא"י בקונם אינו במציאות ובאמת בגוף דברי מהרי"ט אם נדר שייך בקום ועשה ודברי הרא"ש והר"ן דף ח' תליא במחלוקת ראשונים אי עיקר נדר הוא ע"י התפסה ולדיעה דעיקר נדר ע"י התפסה צדקו דברי מהרי"ט ואם עיקר נדר בלא התפסה גם בקום ועשה שייך נדר כן נ"ל ובמקום אחר אבאר אי"ה כל הענין ועתה אקצר. כל זאת ראיתי לעיין בענין זה ובעיקר הדבר אחזיקנא טיבותא למר מה שהתאמץ לדבר מצוה רבה כזו לאסוף הסכמת גאוני זמנינו לחזק מעות א"י והנני מסכים עם הגאונים המפורסמים לבלי לשנות ממעות ארץ ישראל לבד אם אחד יאמר שנודר על נשמת רמבע"ה להדליק נרות ישאל על נדרו שנדר להדליק וישלח לא"י ובימינו נזכה לחזות בנועם ד' ולבקרו בהיכלו כעתירת ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיס: (עיין בשואל ומשיב מהגאון מלבוב ח"ב סי' ע"ה

) סימן כא

ביום ב' ה' תמוז שנת ב"ר"כ"ת"א קראתי אבל ומספד רב בק"ק ברעזאן על אבדן ש"ב וידידי הרב הגאון המפורסים רשכב"ה מ' מרדכי זאב עטינגער זצלה"ה בעה"מ ס' מפה"י ונשיא הארץ הקדושה. ביום ב' תמוז ובתוך דברי תוכחה קינה ונהי. הזכרתי דבר הלכה מפיו ופלפלתי ע"ז כמשפט ויען הדבר נוגע למעות א"י אעתיק מקצת הדברים פה

הדבר אשר יצא מפי הגאון בשו"ת מאמר מרדכי סי' ט"ו דאף להרדב"ז הובא בקצה"ח סי' רי"ב דבנודר לעני מותר לשנות וליתן לעני אחר מ"מ במעות א"י אינו יכול לשנות דכיון דכבר בא המעות להקופה העומדת בבית נדיבי העם ונקנית ממעות ארץ ישראל הוי כלי וקונה מתורת חצר ומתורת כלי דהבעה"ב משאיל מקום ורשות שתעמוד הכלי בביתו. ולכ"ע קונה קנין גמור. אם כי דבר חכמה אמר הגאון ז"ל. אם לדין יש תשובה ולאחר העיון יצא כנוגה לאור דבריו

(א) יש לומר כיון דמעות ארץ ישראל מתחלקת כפי הנפשות ונמצא גם לקטנים חלק בהמעות ואם נאמר דהקופות הוי של א"י. הוי חצר השותפות שיש לקטנים חלק בו. ואני מסתפק מאוד בחצר של גדול וקטן ובא דבר לחצר השותפות וקטן אינו קונה דקטן אינו קונה מתורת חצר אי זכה הגדול בחלקו או בכולו או ל"ק כלל. דלפי המבואר בסי' ר"ס סעיף ד' דחצר השותפים קונה מציאה לשניהם. והוא נובע מתשובת הרא"ש סי' א' כלל א'. ושם מבואר הטעם דהוי כשנים שהגביהו. עיי"ש (ומ"ש הרא"ש לראי' מחצר השותפים הקונים זה מזה. והיא תמוה דאנן קיי"ל דאין קונין זה מזה. וכבר תמה כן בקצה"ח. יש לומר דהרא"ש יליף מכח כ"ש דהרי לחד מ"ד קונין זה מזה. ואפי' למ"ד אין קונין היינו משום דהוי כהגביהו שניהם ונמצא שעודנו ביד המוכר. אבל בקונים מעלמא לכ"ע קונין מה"ט). וכיון דעיקר הטעם דהוי כהגביהו שניהם. א"כ בחצר של גדול וקטן כמו דאמרינן בסי' רס"ט וב"מ ח' בחרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה פקח לא קנה החרש א"כ בקטן דל"מ לקנות ע"י חצירו הוי כמונח ע"ג קרקע ולא קני הגדול ג"כ

אבל שבתי וראיתי שיש לחלק בין חצר ובין חרש ופקח שהגביהו מציאה. והיא עפ"י דברי הר"ן בנדרים בחצר שאין בו דין חלוקה כל אחד בשעה שנשתמש אמרינן הוברר הדבר דכל החצר שלו וה"ה בכל דבר המשותף. ואמנם כשנשתמשו שניהם אם כל אחד עומד בחצר אמרינן ג"כ בשלו הוא עומד ואם התשמיש דבר השייך לשותפות ל"ש ברירה. והוי החצר של שותפות ממש. (ובזה יש לישב קו' התוס' בסוכה כ"ז דמרבינן מכל האזרח דיוצאין בסוכה שאולה. מדיוצאין בשל שותפות והקשו התוס' הרי גבי בגד לענין ציצית מרבינן שותפות וממעטינן שאולה. וה"ה גבי סוכה נמי לרבי שותפות ונמעיט שאולה. אמנם הדבר נכון. דנהי דמקרא דכל האזרח צ"ל דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת בזה אחר זה. דאי אפשר שישבו כל ישראל ביחד. אבל ע"כ צ"ל שיש בו ג"כ הרבה ביחד. דאחד אחד א"א ג"כ לכל ישראל לצאת. וא"א לומר ברירה בזה דהוברר הדבר דכל אחד בשלו הוא יושב. דבמקום הישיבה אין שיעור הכשר סוכה. ולא נשאר דפנות לכל אחד. וכיון דאי אתה יכול לומר ברירה דכל הסוכה שלו מדיוצאין בשותפות ה"ה בשאולה משא"כ בטלית דמרבינן של שותפות י"ל דאחד לובש בו. ואז הוא שלו לגמרי מטעם ברירה וחייב בציצית ושאול ממעטינן. דזה הוי שלו. וא"ל א"כ למ"ל קרא. והרי בלא"ה הוא שלו בשעת הלבישה י"ל דה"א דכיון דלא הוי לעולם שלו ואח"כ יהיה של חברו. ל"ה רק קנין פירות ול"ה כסותך קמ"ל בגדיהם. אבל באמת כובש כל אחד לבד. משא"כ בסוכה ובהכי נ"ל לכאורה דאין שנים יוצאין בספר תורה אחד במצוה דכתיבת ספר תורה. לפי מה שכתבו הפוסקים במוכר ס"ת אינו יוצא שוב המצוה דבעי שיכתוב ס"ת ושיהיה לו ג"כ אח"כ. א"כ בשנים שיש להם בשותפו' כ"א בשעה שהוא משתמש הוא שלו לגמרי. ונמצא דאז השני אין לו ס"ת ואינו מקיים המצוה. א"כ נהי דבחצר השותפים קונים שניהם מציאה דהוי כהגביהו שניהם. ואף דגם בשנים שהגבי' אתה צ"ל דכל אחד מגביהו לו ולחבירו שיקנה האחר חלק השני כדהוכיח הגמרא דמגביה מציאה לו ולחברו קנה חברו. וגם בחצר אתה צ"ל כן. משא"כ דכשהחצר שייך לקטן ולגדול. והקטן לא מצי לקנות מהחצר לא מצי להיות שליחו לקנין. אין משתמש כמת כלל הקטן בחצר זה. כיון דלא מצי לשלוח שליח שיזכה לו והגדול משתמש לבד. ואמרינן ברירה דהחצר הוי של הגדול לבד. וקונה הגדול כל המציאה משא"כ בחצר של שני בני אדם גדולים. החצר הוי שליח של שניהם ושניהם משתמשים אז בשותפות ממש

עוד נ"ל בפשיטות לפי המבואר בסי' רס"ט דהא דפקח וחרש שהגביהו ל"ק היינו דוקא במה שאין תפוס בידם דזה מטעם הגבהה אבל במה שתפוס בידם קנו. דבמה שהוא בידו הוי כחצר וכמשיכה וקנו בודאי ועיין ג"כ בשיטה מקובצת מזה. א"כ חצר דהוי כתפוס ביד הגדול בודאי קנה חלקו אף דהקטן ל"ק. ובזה נתישב מה שקשה להרא"ש שכתב דחצר קונה לשני שותפים מטעם דהוי כשנים שהגביהו. והרי בשנים שהגביהו אמרינן בב"מ דקנו מטעם דכל אחד מגביה חלקו לדעתו ולדעת חבירו שלא יהיה חלקו כמונח על גבי קרקע ולמ"ד מגביה מציאה לח' ל"ק חבירו דחי דהוא מטעם מיגו דזכי לנפשי. ובחצר לא שייך מגביה לדעת חבירו דהחצר רק שלוחו ולא שליח חבירו וגם ל"ש מיגו. וצ"ל דכמו דמצי זכי בחצירו עבור חבירו כענין שכתב הר"ן בנדרים ד' ל"ד. שייך ג"כ בחצר של שני שותפים המגביה מציאה לחבירו. אמנם לפי הנ"ל לא צריך לזה דחצר של שניהם הוי כמו כל אחד תפוס החפץ לגמרי. ועדיף מהגבהה. ועיין בקצה"ח סי' קע"ו חילק שם דהא דחצר השותפים אין קונים זה מזה דוקא במוכר כולו אבל במקנה חפץ שלו לשותפות קנה חצר השותפות ובנתיבות חולק עליו דמה לי כולו מה לי חצי. ולהנ"ל הדבר נכון דחצר השותפות הוי כאלו כל אחד נקט חצי בידו. א"כ במוכר כולו. והחצי ביד המוכר לא קני כלל כמבואר בסי' קצ"ח ס' ד' דבעי במשיכה שימשוך כולו וה"ה בקנין חצר. משא"כ בלא מכר רק חצי והוא תפוס בידו מהני כדמוכח מהסמ"ע סי' רע"א ס"ק ד' דמה שתפוס בידו במוסירה קונה אף דהשאר הוי כמונח ע"ג קרקע

ומן האמור נראה דהגאונים בעל הקצה"ח והנתיבות לא כוונו יפה בזה אחר מכ"ה דהקצה"ח בסי' ר"ס סי' ד' מביא הירושלמי להוכיח ממנו דחצר השותפות אינו קונה מציאה. וכתב הסברא דכיון דבשנים שהגביהו אמרינין דכל אחד מגביה לחבירו. א"כ הכא דהוי יד א' המשותפות ול"ש מגביה לחבירו ה"ל כמאן דמונח בקרקע ולפמ"ש ליתא דכיון דחצר משום יד אתרבאי. ובמציאה ודאי משום יד הוא כמ"ש הנ"י והר"ן בב"מ. דהוי תופס לבע"ח במקום שח"ל. וע"כ משום יד א"כ הוי כמאן דתפוס בידו כ"א החצי ובזה ל"צ שיזכה לו ולחבירו. כל מה שתפוס קנה אפי' בחרש ופקח. והנתיבות בסי' ר"ס ישב דברי הירושלמי שכתב בכותל חצר שנפל דלמ"ד מחצה לזה ומחצה לזה בחלק של זה המציאה לזה ובחלק של אחר המציאה של אחר. ולמ"ד כולו לזה וכולו לזה המוציא זכה ותמה הקצה"ח להרא"ש דחצר השותפות קונה מציאה. וליקני החצר לשניהם. ותירץ בנתיבות בדרך חריף. דהיכא דהגביהו אח"כ אחד מהשותפים מצי למימר בלשון שמשמע שמעיקרא לא רצה שיקנה