בית יצחק אורח חיים פד

היא דנפסק האישות לגמרי ותוס' קצרו בדבריהם ועיין ח"ס אה"ע ח"ב סי' נ"ז שהאריך בדברי תוס' ולדעתי כונתם כדכתיבנא) וקצת יש ראי' לשיטת בה"ג מחולין ע' דפליגי אי למפרע הוא קדוש או מכאן ולהבא ומקשה הגמ' תנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר מאי לאו מחתך ומניח ומתרץ לא מחתך ומשליך ופירש רש"י דכיון דליתניהו אמאי תיחיל בשעת גמר יציאת הרוב איסורא ליכא אבל ביצא שליש ומכרו לנכרי וכולו לפנינו איכא למימר איגלאי מילתא וחיילא למפרע ומבטלי מכירה הרי להדיא דאע"פ דאם מכר שליש ואח"כ נולד אמרינן למפרע המכירה לאו מכירה נימא דה"ה כשישליך שליש כשנולד אח"כ נימא למפרע קדיש ועביד איסורא ויטעון קבירה למפרע אלא ברור דזה לפנינו אמרינן למפרע ק' וזה אינו לפנינו ול"ש לומר למפרע קדוש כיון דהשתא ליתא בעולם ונמצא דדברי הגאונים דל"ש לומר דהגט בטל למפרע כיון דהשתא ליתא יש להם מקום בגמ' אשר עפ"ז נ"ל סברת בעל מכתב מאליהו שחילק בין שב ואל תעשה לתנאי שהוא בקום ועשה דלא כמו שעלה ע"ד הא"מ אלא בחילוק אחר קצת דבשוא"ת הגט תיכף גט ורשאי להנשא דאוקמא אחזקה שלא תעשה וכיון דהגט גט רק כשתעבור בקו"ע נתבטל למפרע אמרינן כיון דליתא בעולם ל"ש לבטל למפרע משא"כ בקו"ע כל עוד שלא תעשה אין הגט גט כלל ואסורה להנשא כשתקים התנאי הגט גט וכשלא תעשה לא צריכין לביטול ולומר דהגט נתבטל למפרע הן אמת דלפ"ז יש לדון להיפך כשתקיים התנאי איך מהני למפרע ודו"ק וע"כ אף בקו"ע הגט גט תיכף מדאורייתא (מיהו מתוס' ישנים יומא הנ"ל משמע דאף קיום התנאי ל"מ לאחר מיתה ועיין בח"ס שהקשה ע"ז ולפ"מ שפירשתי לעיל דבריהם יש לישב קושיתו) ולדעת הר"ן והתו' צריכין לחלק דשם ליתא להבכור בעולם כלל וכאן האשה בעולם רק שהבעל ליתא וכשאנו אומרים דהאשה למפרע אשת איש היא עכ"פ בעולם והגאונים ס"ל דבעינן שיאמר תיגלי מילתא למפרע שהיא א"א מבעלה וזה הוא גוף המחלוקת ומעתה ה"ה בנידן דידן בשיעבוד הגוף ע"ת וצ"ל תיגלי מילתא למפרע דהוא לא נשתעבד וזה הוה כמחתך ומשליך באופן דבנידן דידן לשיטת הגאונים השיעבוד לא נתבטל למפרע מיהו הר"ן ידחה הראי' מחולין בפשיטות דשם הוי אחיתא קדישה חדשה והיכא דליתא השתא לא יוכל לחול למפרע משא"כ היכא שכבר חלה האישות ונפסק עתה יוכל לחול למפרע. וכה"ג מחלקינין בנזיר ל"א בין תמורה לתחילת הקדש עוד נ"ל ראי' לשיטת הגאונים מדברי רבא דס"ל אכלה כולה אין נשאלין עלי' והיינו נמי מה"ט דאף דשאלה הטעם משום שנדר טעות ועקר למפרע כיון דליתא בעולם ל"ש תיגלי מילתא למפרע וכיון דשאלה נמי כמו תנאי הוא כמ"ש תו' בכמה מקומות דתנאי הוא נדר ופתחו עמו וכיון דאכלה כולה אין נשאלין עלי' ה"ה דתנאי אין מבטל והר"ן ס"ל דמ"מ כאן האשה לפנינו ובשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכלה לאיסורא שם הוי תנאי אם ולא ע"מ ועוד שם הוי קו"ע ושייך סברת מכתב מאליהו ולפ"ז קצת יש לומר דענין אם היא זקוקה ליבום לא בטל התנאי תליא קצת במחלוקת דאמימר במחוסר קרבן אי יכול לשאול והרבה יש לדבר בכ"ז (ועיין מ"ש בדרוש ליומא י"ג באריכות מענין זה)

(ו) ומעתה י"ל כוונת דברי המהרי"ט שהקשה על סוגיא דב"ב שיחייב עצמו ותי' דבאונסין לא רצה לחייב שלא להפסיד בניו וחיוב בלא תנאי רק תנאי שיפטור מאונסין הוי תנאי ומעשה בד"א ורק שיחייב עצמו ואם יאנסו החפצים יפקע השיעבוד למפרע שמא יאנסו לאחר מיתתו ולא יפקע השיעבוד למפרע דאינו נתבטל השיעבוד נכסים הואיל ושיעבוד הגוף כבר בטל כנ"ל ומעתה שפיר תירץ לקושיתו מב"ח דשם התנאי שבאם יהרג בב"ח ע"ז לא דר כמו שפירש הב"י וחל עלינו מעתה לישב קושיא הב' אמאי חייב משום שחוטי חוץ והנ"ל לישב בב' אנפין [א] שנאמר בפשיטות דנהי דבשעת הנדר התנה שבאם יהרג בב"ח אינו מחייב א"ע מ"מ י"ל דבשעת הפרשה לא פירש התנאי וכיון שהפרשה הי' סתם הבהמה ודאי הוי עולה ומ"מ כשהרג בב"ח ע"ת זה לא חייב א"ע והנדר לא נדר הוא ומ"מ עולה הוי מצד הפרשה וחייב משום שחוטי חוץ וזה סברת רב המנונא ורבא ס"ל כיון שהופרש ע"ס הנדר הוי ההפרשה כמו הנדר ובזה מיושב ג"כ דברי התומים סי' ע"ב שהבאתי לעיל שתירץ ג"כ דהתנאי הוא דאם יקטול לא יהיה נדר ומתרץ ג"כ כנ"ל [ב] שנאמר הן אמת דבהקדש מהני תנאי כמו הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות ואמנם כבר מבואר אצלינו במק"א בישוב קו' תו' חולין ע' בהא דס"ל לר"ה דלמפרע קדוש והקשה תוס' מאמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה והרי גם בעם יציאת מיעוטו נמי מיבעי, עיי"ש ובישוב דברי הרמב"ם שסותרין זא"ז וביארתי במק"א לחלק בין מכירה להקדש דבמכירה אם למפרע קדוש בטל המכירה ובהקדש לע"ע קודם שנולד רובו הוי עילה ואף אם אח"כ למפרע קדוש קדושה לא פקע בכדי והוא ע"פ דברי הפ"י גיטין מ"א דאף לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מ"מ בהקדיש לוה קדושת הגוף מהני הואיל ומחוסר גוביינא עיי"ש ומעתה אף אם נאמר כמו דאיתא בנדרים כ"ט ובר"ן ותו' באומר שור זה עולה כל ל' יום ומעכשיו ולאחר ל' שלמים דקדושת עולה פקע בכדי הואיל וקדושת שלמים חלין מעכשיו לאחר ל' שם דוקא אינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קאתי משא"כ היכא דמחוסר מעשה כגון יציאת רובו וכגביית ב"ח כיון דקדיש קודם הלידה וקודם הגביי' לא נפקע למפרע וה"ה לענין תנאי בהקדש אני אומר כן דדוקא בהתנה תנאי אם ולא חלה הקדושה כלל משא"כ כאן שהקדיש והקדושה חלה ורק אם תיאנס הבהמה תפקע הקדושה למפרע הואיל ומחוסר מעשה קדושה לא פקע בכדי ומ"ה חייב משום שחוטי חוץ באופן דנהי דלא מיחייב לשלם מצד נדר אם תיאנס או תיקטל דאם תיקטל לא נדר כלל אבל הבהמה מיהו לא פקע קדושתה וזה סברת רב המנונא ורבא פליג כנ"ל לפי חומר הנושא בישוב דברי התומים והמהרי"ט ולפ"ז צ"ל הא דלא חייב מטעם מזיק הוא משום דמזיק הקדש פטור והמהרי"ט ותומים לא באו לישב רק מה שאין חייב מטעם אחריות דנפשי' שקיבל בודאי בשעת הנדר ויש לפלפל בכ"ז ותן לחכם ויחכם עוד

סימן

(א) בסימן הקודם ביארתי דין עולה שאקריבנה בב"ח עתה אבאר דין נזיר ואגלח בב"ח והנה בביצה איתא האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נזיר ואינו מגלח נזיר ואינו יוצא ויש כמה שיטות בזה והנה דעת רש"י נראה בבירור דל"ד לישנא ואגלח דה"ה אם אמר ע"מ וטעמא דנזיר ואינו מגלח הוא דמכי אמר הריני נזיר או הרי עלי הו"ל נזיר דא"ל כמלה"ד ושוב אינו יכול להתנות תנאי ונראה דעת רש"י דגבי נזיר אף תכ"ד ל"מ חזרה דלא כקצה"ח ברנ"ה ולכאורה משמע כהקצה"ח בתי' מנחות פ"א שכתבו דמ"ה בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר אינו דומה להריני נזיר מן הגרוגרות דלב"ה ל"ה נזיר דהוי נדר ופתחו עמו דכאן קבעי למיהדר ולא מצי הדר דאמירה לגבוה כמסל"ה ומשמע בנזיר מצי למיהדר דל"ש אמירה לגבוה אבל אחר העיון ע"כ אין כוונת תו' כן דהרי ב"ה דס"ל דל"ה נזיר אמרינן בגמ' גבי מנחה מן השעורין דתליא ג"כ במחלוקת ב"ש וב"ה הנ"ל וכן לענין תודה בלא לחם שם במקומו ואמאי ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא בנזיר דמצי לחזור ולא בהקדש ומנחה וא"ל דבשלמא במנחה מן השעורין ל"ה חזרה כלל רק פירוש משא"כ תודה מן החולין ולחמה מן המעשר הוי חזרה דא"כ דגבי נזיר מן הגרוגרות ל"ה חזרה איך תלי לה הגמ' בפלוגתא דב"ש וב"ה אי יש שאלה בהקדש וכתבו תוס' דהיינו כמו שיכול לשאול כן יכול לחזור תכ"ד הרי דגבי גרוגרות נמי הוי חזרה באופן דדברי התו' אין להם הבנה כלל ולא ראיתי מי שפירש דבריהם ולפ"ז גם דברי רש"י צ"ע דלשיטתו באומר נזיר ואגלח הוי חזרה וא"י לחזור וא"כ אמאי נזיר מן הגרוגרות ל"ה נזיר נימא כיון שאמר נזיר הו"ל נזיר ובעי למיהדר ועוד דלב"ה דס"ל יש שאלה בהקדש נהוי נדר ופתחו עמו ואמנם מלבד זה קשה על רש"י קו' גדולה לדעתו אמאי בנזיר ע"מ שאגלח בב"ח יצא ונימא כאן בע"מ שאגלח ממעשר נמי יצא ואם באמת יצא אמאי לא ביארו בזה ואמאי נקיט כאן נזיר ואינו מגלח ולא שם וע"כ כאן אף בדיעבד לא יצא והמלחמות באמת מביא ראי' מסוגיא זו לשיטתו ואמנם גם דעת רש"י צריך ביאור והיותר תמוהין דברי הרמב"ם שפסק בע"מ שאגלח ממעות מע"ש נזיר ואינו מגלח ובכ"מ ביאר הטעם כמ"ש רש"י דאמל"ג כמסל"ה ובנזיר ע"מ שאגלח בב"ח פסק יצא ונימא ג"כ מכי אמר הריני נזיר הו"ל נזיר והדברים תמוהין ושוב מצאתי כי כבר העיר בזה ידידי ושארי הרב הגאון המפורסים רשכבה"ג מו"ה יוסף שאול נ"ז נ"י האבד"ק לבוב בתשובה שלו אבל קיצר בישובו והנלע"ד לבאר כל חמירא שיש בזה ביחוד דברי התו' שתמהתי עליהם הנה להקדש מהני שאלה ואמנם הקדש שבא לידי גיזבר הוי כתרומה ביד כהן ול"מ שאלה והקשה בתשו' רבי בצלאל דא"כ איך מהני שאלה בהקדש הרי הוי כתרומה ביד כהן דאמל"ג כמסל"ה ותירץ דזה כשהאמיר' לא הוי בטעות אתי דיבור ומבטל דיבור עיין בש"ך רנ"ה ובישועת יעקב הי' יוה"כ מה שהעיר שם בדבר נחמד לפ"ז ומעתה נ"ל דכ"ז שייך כשעוקר לכל האמירה משא"כ כשאינו עוקר לכל האמירה ורוצה לקיימה במקצת ולא משוי לה טעות שוב אמרינן דאמל"ג כמסל"ה ומעתה הנה לשיטת תו' וגמ' מנחות ק"ד החזרה תכ"ד תליא ביש שאלה בהקדש והיינו כמו שביאר בקצה"ח רנ"ה דשאלה משוי נדר טעות וחזרה תכ"ד משוי לדיבורא קמא בטעות (ועיין בחיבורי הקטן שיח יצחק שהארכתי בפרט זה) ולב"ה יכול לחזור כמו שאלה ולא לב"ש עיין בתו' רפ"ב דנזיר ומעתה אומר אני דיש חילוק בין כשבא לחזור מכל דיבורו או ממקצת דיבורו דהא דמהני שאלה אף דהוי כמסירה היינו דעקר לאמירה ראשונה וה"ה מה"ט יכול לחזור תכ"ד דהוי כשאלה משא"כ כשרוצה לחזור ממקצת דיבורו וכיון שרוצה לקיים במקצת ולא מבטל לי' האמירה כמסירה ול"מ שאלה כבא ליד גיזבר וה"ה חזרה דהוי רק כשאלה ומעתה דברי תוס' מנחות נתפרשו כשמלה שכתבו דבאומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דל"מ אפי' לב"ה והיינו דבשלמא בנזיר מן הגרוגרות כיון דחוזר מעיקר נזירות ואינו רוצה לאסור רק מגרוגרות דל"ה נזירות מבטל לכל דבריו ול"ש אמל"ג כמסל"ה ומהני שאלה וה"ה חזרה תכ"ד וכן מנחה מן השעורין כשאמר מן השעורין חזר ממנחה דאין מנחה באה אלא מחיטין ול"ש אמל"ג כמס"ל מהני חזרה תכ"ד וכן תודה בלא לחם כשאמר