בית יצחק אורח חיים פג

לחזור עיי"ש בר"ן ומעתה אומר אני דהא בהא תליא דאם נאמר באומר שור זה עולה לאחר ל' א"י לחזור אף דבאמר לאחר ל' כונתו שיוכל לחזור והרי גם במעכשיו ולאחר ל' מספקא לי' אי תנאי ופירשו הראשונים אם לא יחזור וכש"כ במקדיש לאחר ל' ודאי כונתו שיוכל לחזור ועוד הטעם שאמרו בקידושין דיכול לחזור משום דלא נגמרו הקידושין ול"ה רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ובעולה לאחר ל' נמי לא נגמר ומ"מ א"י לחזור דהקדש אלים כ"כ מש"ה גם תכ"ד א"י לחזור ורואה אני שהדברים ק"ו והרי בקידושין יכול לחזור בלאחר ל' ואעפ"כ תכ"ד א"י לחזור בעולה דא"י לחזור בלאחר ל' כש"כ תכ"ד ואמנם אם נאמר דבמקדיש לאחר ל' יכול לחזור דאמירה לגבוה ל"ה רק כמסירה לפ"ז י"ל כמו שבמסירה יכול לחזור תכ"ד כנ"ל ה"ה באמירה לגבוה. והדברים ברורים ומעתה לפמ"ש הר"ן והרשב"א דהדבר תליא בפלוגתא דבר פדא ורבא ואביי ולרבא ואביי משני הברייתא נדרים אידי ואידי בקדושת דמים ולעולם אמירה לא עדיף ממסירה ולבר פדא מיירי באם לא אמר ואמירתו עדיף ממסירה ולפמ"ש גם תכ"ד בהא תליא מעתה סוגיא דב"ק דשם דמקשה לימא כתנאי בפלוגתא דאביי ורבא אי למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא ותי' דכ"ע כאביי דלמפרע הוא נפסל ורק דפליגי בתכ"ד מקשה הגמ' לשיטתו דס"ל קדושה פקע בכדי ומוקמה ברייתא כפשטא בנדרים ולדידי' אמירה לגבוה לא עדיף ממסירה ותכ"ד יכול לחזור וע"כ ס"ל לר"י תכ"ד לכ"ד ומקשה שפיר ואמנם רב פפא בנדרים דמשני שם לבר פדא דאמירה עדיף ממסירה ועיין ראב"ד פט"ו ממעשה הקרבנות פסק מש"ה כבר פדא דרב פפא קאי כוותי' ואיהו לשיטתי' דס"ל אמירה עדיף ס"ל בתמורה דתכ"ד א"י לחזור בהקדש והיינו מטעם הנ"ל והדבר נכון וינעם יותר אם נאמר קצת דלא כהר"ן ונאמר דלאביי דמקשה לרבא נדרים שם וס"ל דרישא בקדושת דמים וסיפא בקדושת הגוף וכולה כפשטא ומקשה לרבא ס"ל כמ"ש הר"ן לדעתו דאמירה לא עדיף ממסירה ואמנם רבא דחילק בין קדושת דמים לקדושת הגוף ולדידי' ע"כ רישא בקדושת דמים ותיקשי קו' גמ' כדמקשה אביי וע"כ ס"ל כתירוץ ר"פ דאם לא אמר וקמ"ל דאמירה לגבוה עדיף ממסירה ומעתה הדבר נחמד אף נעים דהפ"י הקשה בב"ק שם אמאי מקשה השתא וסבר ר"י מתמורה ואמאי לא מקשה להס"ד דכ"ע תכ"ד כדיבור דמי ולפמ"ש ניחא דלהס"ד הוי קאי הגמ' לרבא ג"כ ולדידי' ל"ק דהיא ע"כ משני כתירוץ ר"פ ולדידי' אמירה לג' עדיף ממסירה לה' ומ"ה תכ"ד בהקדש א"י לחזור רק לבתר דמסיק כ"ע כאביי דלמפרע נפסל ולאביי לשיטתי' מקשה שפיר מדהקשה לרבא בנדרים וס"ל הברייתא כפשטא וס"ל אמירה לגבוה לא עדיף ממסירה וקשיא דר"י אדר"י ומעתה הרמב"ם לשיטתי' דהוא פסק כרבא וחילק בין קדושת הגוף דלא פקע בכדי וע"כ כתירוץ ר"פ ואמירה לגבוה עדיף ומ"ה פסק דתכ"ד א"י לחזור והדברים נחמדים ומקום הניחו לי אבותי בזה ואמנם אם נאמר כמ"ש הר"ן דרבא ג"כ ס"ל כאביי דאמירה לג' לא עדיף ממסירה מיושב הסוגיא שהחלנו דהנה בזה שאמר הרי עלי עולה ואח"כ אמר שאקריבנו בב"ח יש להסתפק בדעתו אי כוונתו שכשיקריב בב"ח לא יהיה עולה כלל או שיהיה עולה רק שיפטור מאחריות והנה אם נאמר בכוונתו על אופן א' דלא יהיה עולה הרי חוזר לגמרי מדבריו הראשונים שאמר הרי עלי עולה ושוב אמר שכשיקריב בב"ח לא יהיה עליו עולה והוי כמו שכתבו התו' גבי ולחמה מן החולין דהוי נמי אם ירצה כמ"ש בגמ' להדיא ואעפ"כ יכול לחזור ואמנם אם נאמר שיהי' עולה עכ"פ אף שיפטור מאחריות אין כאן חזרה כלל ורק תנאי שיפטור והנה בקצה"ח רנ"ה מבואר דאף דבהקדש ל"מ חזרה תכ"ד אבל בנזיר מהני [וכן משמע לכאורה מתו' מנחות פ"א אך לקמן מבואר דמתו' אין ראי' אך הקצה"ח הוסיף כן מסברא] ואמנם גם בהקדש תליא הדבר במחלוקת הנ"ל והנה רב המנונא דמקשה לעולא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה נדרים כ"ט וס"ל כב"פ וכן ר"י דקאמר ל"ש אלא שפדאו הוא ס"ל כבר פדא לפירוש הר' משה נדרים שם ולשיטתם א"י לחזור בהקדש תכ"ד דאמירה לגבוה עדיף ממסירה וע"כ מוקי לה אלא אתחייב באחריות דאין כאן חזרה ובנזיר שיכול לחזור הכוונה דאם יגלח בב"ח אין כאן נזירות ורבא ס"ל דיכול לחזור ומ"ה מפרש בין נזיר בין עולה כוונתו דאם יקריב בב"ח אין כאן נדר והרמב"ם דס"ל אינו יכול לחזור במקדיש לאחר ל' כמ"ש מחנה אפרים ס"ל כרב המנונא דע"מ שלא יתחייב באחריות והדברים נחמדים

(ד) ובעמדי בסוגיא זו לא אמנע מהציג מה שעלתה מצודתי בישוב דברי תשו' מהרי"ט סי' פ"א ח"ד יען ראיתי כי גדולי האחרונים תמהו בדבריו והאמנם ידעתי כי עוד לא זכיתי לבוא עד סוף כוונתו מ"מ ראיתי לכוין בדבריו ענינים נכונים ואם לא כיון בהם הדברים נכונים בעצמותן המהרי"ט הקשה על סוגיא דב"ב דמוקי ליכיר בנכסים שנפלו לו אח"כ והרי עדיין יש לו מגו להתחייב נפשי' ותירץ המהרי"ט וז"ל דבשלמא אי שייך קנין בדבר שלא בא לעולם איכא מגו דהוה מצי להקנות ואם אבדו או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שינתנו ואם אבדו אבדו לו ונמצא בנו השני מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתם לו ולא יהיו באחריותו הו"ל כקנין דברים כמו שקנו מידו לחלק ואם באת לומר שיתחייב על תנאי שלא יתחייב באחריות הו"ל תרתי דסתרו אהדדי ותנאי ומעשה בדבר אחד ואי קשיא מהך דהרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו בב"ח דהוי כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות ונראה לתרץ דהתם ה"ק נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אקריבנו בב"ח נמצא שאם הקריבה בב"ח אינו מתחייב באחריות ואם אבדה או נאנסה מתחייב להביא אחרת למקדש עכ"ל וכל דבריו תמוהין וכבר תמהו עליו האחרונים הקצה"ח והנתיבות סי' ר"ג וספר בני יעקב [א] בעיקר הסברא דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד תמה הנתיבות ואמנם אף לפי מה שאבאר לקמן דגוף סברתו נכונה מ"מ ע"ז ודאי לא יחלוק שום אדם דאם מחייב עצמו ומתנה שבאם יהיה בעין אני מחוייב ליתן בחיוב הגוף ואם יאנסו אין אני מחוייב כלל זה ודאי הוי תנאי כמו אם ירדו גשמים למאן דאית לי' ברירה והרי הרב בני יעקב מפרש כך תירוץ המהרי"ט הרי עלי עולה הכוונה שאם יאנסו ע"ז אין אני מתחייב כלל ושוב קשיא אמאי לא מוקי לה הגמ' בכה"ג בתולה חיובו בתנאי שיהי' בעין ומה שתירץ בנתיבות בעיקר קו' מהרי"ט דלא רצה לחייב עצמו בחיוב שמא יוכרח למכור זה תירוץ אחר אבל המהרי"ט לא תירץ כן [ב'] מה שתירץ גבי ב"ח ופירש המחבר ב"י כמ"ש הקצה"ח דהכוונה אם ישחוט לא יהיה מחוייב כלל קשה קושיתו אמאי חייב משום שחוטי חוץ וכן מה שתירץ הנתיבות דבאמת בב"ח חייב באונסין וגניבה ואבידה ורק אם הקריב בב"ח פטור ואם ישרף הב"ח חייב ככל החיובים אומר אני שדבריו תמוהין והמה סותרים לדברי הגמ' שאקריבנו בב"ח והקריבה בארץ ישראל יצא ועיין ברש"י וז"ל ולהכי נקט בא"י דאע"ג שלא קיים נדרו יצא דקביעותא דב"ח לאו קביעותא היא אלא ה"ט דהוי כאומר ע"מ שאהרגנו וע"מ שלא אתחייב באחריות ומה לי קטלה הכא ומ"ל קטלה התם ומעתה בשלמא אי פטור מכל אחריות שפיר אלא אי אמרת דחייב בכל אחריות ורק בב"ח פטור ואם ישרף הב"ח חייב כמ"ש הנתיבות אמאי בהקריבה בא"י יצא וזה א"ל דכוונתו דאם יהרגנה יפטור ואם תמות מעצמה יתחייב דזה הוי יציבא בארעא ועוד לפמ"ש המהרי"ט בתשו' שהבאתי לעיל הכוונה על כהנים שבב"ח ולא קטלה מעצמו באופן כי ודאי דבריו סותרין לדברי הגמ' וצ"ע ולהבין דברי' הקדושים צריך אני לבאר הנה נ"ל ברור דאם מחייב עצמו דבר שלב"ל החיוב חל על הגוף וכל עוד שלא נתן לא נפטר מחיובו דאינו מחייב עצמו בחפץ מבורר כלל ורק בסך מעות והפירות דקל שמתחייב הם דרך תנאי שבאם יתן יפטור מחיובו אבל הוא חייב עצמו בסך וכעין זה בתומים סי' ס' ובודאי כל עוד שלא נתן לא נפטר מחיובו ולהתנות שיפטור בלא נתינה הוי כמתנה והנייר שלי דחיוב הוי ליתן ואם מתנה שלא יצטרך ליתן הוי סותר לחיובו ואמנם זה יכול להתנות שבאם יאנס החפץ אין אני מחייב עצמי כלל וכמו כל תנאי ויש לפלפל ע"ז מברירה אבל מוכח מכמה מקומות דזה מהני עיין סי' ס"א ואמאי לא מוקא בגמ' בכה"ג

(ה) ואומר אני דבר חדש הנה נ"ל ברור דבאומר הנני מחייב כך וכך על גופי על תנאי אם לא תיאנס החפץ שבירר או תנאי אחר ואם תיאנס או תגנב יפקע השיעבוד למפרע הנה ודאי הנכסים משועבדים מחיים ואם מת המתחייב נפקע שיעבוד הגוף ואעפ"כ שיעבוד הנכסים נשאר כמ"ש הקצה"ח סי' ס"ו אות כ"ו דלא כהתומים ובזה נ"ל דבמתנה כנ"ל ונאנס לאחר מיתת המתחייב דשיעבוד הגוף בלא"ה ליתא שיעבוד הנכסים במקומו עומד ודווקא בנאנס מחיים נפקע ולא בנאנס לאחר מיתה ועיין בר"ן גיטין באומר ע"מ שלא תשתה יין כל ימי חייך ושתה לאחר מיתת מגרש דלדעת הר"ן בטיל גיטא למפרע ופליגי רבנן ואמרי כיון דבחיי בעל לא עברה על התנאי רק לאחר מיתה כיון שמת בטל תנאי ובמ"ל פי"א מהל' מכירה נסתפק המקנה או נותן לחבירו ע"מ שלא יעשה וכו' יש להסתפק אם התנאי נמשך אחר מיתתו ותלה לה במחלוקת הגאונים ועיין באבני מילואים הרבה דברים, נחמדים בזה בסי' קמ"ג ועיקר דבריו בקיצור דהא דמתבטל התנאי אחר מיתת המגרש לאו מיתה קא גרמה אלא משום דלא צריכה עוד לגיטא דלא אגידה גבי' וזה עיקר דברי הגאונים משא"כ בנותן מתנה לבנו ע"מ שלא יעשה וכו' תתבטל המתנה בביטול התנאי כיון דגם עתה צרי' לקיום המתנה עיי"ש באריכות ועתה כ"ז במתנה דהמתנה ע"כ קיימת משא"כ בשיעבוד הגוף ע"מ שלא תיאנס חפץ זה כיון שגם בלא"ה עתה שמת פקע השיעבוד ולא אגיד גבי' הרי זה דומה ממש לגט דלא נתבטל למפרע בביטול התנאי ול"ש חילוקו של הא"מ בודאי נכון דין זה ושיעבוד נכסים הוא רק מדין ערב שנשאר וע"ז לא התנה וזה ממילא נשתעבד והתנאי על חיוב הגוף וזה כבר בטל ומ"ה אין המעשה בטל בביטול התנאי וזה נ"ל עוד דאף אם נימא דאם היא זקוקה ליבום הואיל ונשאר קצת אישות שאגידה גבי' אין התנאי בטל כמו שעלה ע"ד א"מ שם עדיין אגודה בי' אבל כאן שיעבוד הגוף נפקע לגמרי ואף אם נאמר דזה דמי ממש לזקוקה ליבום מ"מ גם שם הדבר בספק (ועיין בתוס' ישנים יומא י"ג דבהתנה ה"ז גיטך ע"מ שאכנוס לבהכ"נ ל"מ מה שיעייל אחר מיתתה והיינו מה"ט שכבר בטל האישות ומה שחילקו שם תוס' בין תנאי דאם לא באתי עד י"ב חודש ואין הבנה לדבריהם לדעתי כונתם דבשלמא אם הוא מת לא נפסק האישות לגמרי דעדיין זקוקה ליבם משא"כ במתה